תהיה גבר, תשבות

| מאת: אביב וינברגר

למה הפנייה רק בלשון נקבה, למה לא מדברים על אלימות נגד גברים ולמה זה לא רק בעיה של המשטרה. מוטי רייפ וחברי ארגון אסל"י מסבירים למה הגברים חייבים לקחת חלק במחאת הנשים

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2018/09/sizes/H-17_wo_680_382.jpg
מוטי רייף | צילום: אוהד רומנו

 

היום (4.12) יתקיימו הפגנות ברחבי הארץ כנגד אלימות נגד נשים וקריאה לממשלה ולרשויות להעביר תקציב ולפעול באופן אקטיבי בנושא. מעל 100 גופים בינהם אוניברסיטת תל אביב, משכן הנשיא, רשת האופנה דיסקרט ועיריית חיפה, הותירו לעובדות לשבות ולהשתתף במחאה מבלי לפגוע בשכרן. אבל המחאה הזו אינה מחאה של נשים בלבד.

מי שפעלו השבוע באופן אינטנסיבי כדי להסביר שהמחאה אינה של נשים בלבד הם חברי המטה המקומי של הארגון העולמי סרט לבן (אסל"י) המנהלים גם קבוצת פייסבוק עם 11 אלף חברים שמטרתה לשים קץ לאלימות נגד נשים. בפוסט בשלושה חלקים שפרסמו בפייסבוק, אביב יהלום ועמוס מדר מעמותת אסל"י ניסו להסביר בפשטות לגברים למה הם חלק מהסיפור דרך טענות נפוצות של גברים שעלו במסגרת דיונים ברשת בשבוע האחרון. הנה עיקרי ההסברים המעניינים שלהם:

"למה כותרת המאבק מנוסחת בלשון נקבה?" 

כפי שניתן להבין באופן אינטואיטיבי, המאבק בתופעת האלימות כלפי נשים נוגע באופן אישי וקרוב בכל אישה ואישה. נשים הן אחד מן המגדרים המוחלשים מבחינה פוליטית בחברה שלנו, ותופעת האלימות המגדרית היא חלק מהדיכוי החברתי שהוא מנת חלקן. המאבק שלהן – שלנו – באלימות נובע מנקודת מוצא שונה מזו שאנו, הגברים, נמצאים בה – הן ברמה האישית, הן בתחושת הדחיפוּת הקיומית, הן ביכולת לראות ולזהות דברים שאנו כגברים אולי עיוורים או לא מודעים להם והן ביכולת להגדיר ולנסח את מטרות המאבק באופן שיוביל להשגת המטרות שחשובות לנשים עצמן, וגם לא יפגע בהן, על הדרך, ויאלץ אותן לשלם מחירים על עצם היציאה למאבק.
לנוכח זאת המאבק *חייב* להיות מונהג ומוּבל על-ידי נשים, והקריאה שלהן לשביתה ולהפגנות מנוסחת בלשון נקבה כדי להצביע על כך וכדי לעודד כמה שיותר נשים להצטרף אליו.

זאת ועוד, השפה משקפת כאן באופן סימבולי את המאבק כולו: בדרך כלל הלשון העברית מעדיפה את הפנייה בלשון זכר כ"לשון סתמי" גם כאשר היא כוללת נשים, מה שמשקף, מן הסתם, את יחסי הכוח בחברה. הסיבה הבסיסית העמוקה לתופעת האלימות כלפי נשים היא ההגמוניה הגברית בחברה, ולכן יש הגיון בכך שהמאבק נגד התופעה משקף את הצורך בשינוי המצב הזה כבר בשלב התהליך, ולא רק בשלב התוצאה. העובדה שהפנייה במקרה הזה מנוסחת בלשון נקבה אינה אומרת שגברים מוּדָרים מן המאבק, אלא שאנו הגברים, לשם שינוי, איננו במרכז העניינים ואיננו מובילים את המהלך הזה. יחד עם זאת, יש לנו תפקיד חשוב כבני ברית וכתומכים. אז במקום לבחור להיעלב במקום שבו אין כל סיבה לכך, בואו נבחר לעמוד לצד הנשים במאבק החשוב הזה!

"אבל כתוב שֶרַק נשים שובתות" 
נכון, הכותרת קוראת לנשים לשבות (מהסיבות שהוסברו קודם), אבל מובילות המאבק הבהירו שהן מברכות על כל גבר שיתמוך בשביתה ויצטרף אליה. אז בואו נצטרף גם אנו כגברים לשביתה הזאת, ובכך נעצים את כוחה ואת הנִראוּת שלה בזירה הציבורית. כל מי שיכול לשבות ביום שלישי הקרוב יותר ממוזמן לעשות זאת, ומי שאינם יכולים – יש דרכים נוספות להשתתפות במאבק.

"אני עצמי לא נוהג באלימות!" + "שיזרקו את המופרעים האלה לכלא, למה זאת בעיה שלי?" + "אני מרגיש שמאשימים את כל הגברים" 
חשוב להבין: המטרה כאן איננה להאשים מישהו במשהו אלא לזהות את מקור הבעיה ולפעול לפתרונה. זה לא בית-משפט. זו זעקה מדממת. זה משבר חברתי. זו מחאה וניסיון לשנות ולתקן ולהפוך את העולם לצודק יותר ולאלים פחות. צריך לעשות סוויץ' בראש ולצאת מהמגננה האוטומטית, כדי לפעול יחד עם אחיותינו, אימותינו, בנות זוגנו ובנותינו עבור עולם בטוח יותר והוגן יותר עבורן.

ואי-אפשר לגשת לבעיה בלי לשים לב, בתור התחלה, לכך שאלימות כלפי נשים מבוצעת על-ידי גברים. חשוב לנסות להבין מדוע זה כך. התשובה לכך נעוצה בערכים המגולמים במושג 'גבריוּת', ובתפיסת הגבריוּת בחברה הפטריארכלית שבה אנו חיים, שמעצבת אותנו, הזכרים, כבני אדם מגיל צעיר מאד. המסרים שמועברים אלינו בשמה של אותה תפיסה מלמדים אותנו שגברים צריכים להיות תמיד חזקים (פיזית ונפשית); שהפעלת כוח (פיזי, כלכלי, פוליטי, מעמדי וכו') היא האמצעי העיקרי לפתרון בעיות שונות שאנו נתקלים בהן; שחשיפה והבעה אותנטית של רגשות אסורה; שאם נגלה כאב, פחד, חוסר אונים או חולשה כלשהי ילעגו ויבוזו לנו; ושעלינו להיות תמיד בשליטה על מצב העניינים, לדעת מה לעשות, לגלות מנהיגוּת ודומיננטיוּת ולפתור בעיות בצורה רציונאלית. במקביל מלמדת אותנו תפיסה זו שאסור לנו להיות "נשיים"; שקיימים רק שני מגדרים (המקבילים לשני המינים הביולוגיים) ושנשיוּת היא ההיפך המוחלט מגבריוּת; שלכל אחד מן המינים הללו תפקידים, מקצועות ותחומי עניין אחרים; ועל רקע כל אלו מתברג היטב המסר שלפיו נשים הן אובייקט מיני עבור גברים, כפי שמשתקף הדבר בשפה, בפורנו, בפרסומות, בסרטים ובשלל התבטאויות ששמענו בסביבתנו הקרובה לאורך השנים: "אין אישה שלא יודעת לתת – יש רק גבר שלא יודע איך לקחת", שהרי 'גבר אמיתי' יודע, כאמור, איך לקחת, להשיג או לכבוש את היעד – נשים, במקרה זה. רבים מאיתנו גם למדו שנשים אמורות לציית לגברים ולעשות את מה שהם אומרים להן, ואם הדבר לא קורה עלולה כל גבריותם להתערער (מה זה אומר בכלל? ו… למה זה רע?).

פרי הבאושים של תפיסת הגבריוּת הזאת הוא תופעות שונות של אלימות – בעיקר כלפי נשים, אך גם כלפי גברים אחרים. נכון, לא כולנו הפנמנו את המסרים האלה באותה מידה, ורבים מאיתנו גם ספגו במהלך השנים מסרים אחרים שעומדים בניגוד לתפיסות הללו, אך כולנו הושפענו מכך בצורה כזו או אחרת. התוצאה היא רצף של פרקטיקות והתנהגויות מזלזלות-מציקות-תוקפניות-אלימות כלפי נשים. ברור שרצח ואלימות קשה נמצאים בקצה הרצף הזה, ורק גברים מעטים נמצאים בנקודה הזאת, אבל רבים מאיתנו, אם לא כולנו, נמצאים בנקודות אחרות על פני אותו רצף. למשל – להיכנס לדבריה של אישה, וליהנות מן הפריווילגיה הזו של היכולת לומר את מה שממש בוער לנו באותו רגע, כשקיימת סבירוּת גבוהה שאותה אחת שלדבריה נכנסנו תשתתק ותוותר. או לפסק רגליים באוטובוס ולהשתלט על המרחב של זו שלידינו. הסיטואציות הכל כך נפוצות הללו יושבות על אותה תשתית בדיוק של "גבריוּת" ו"נשיוּת". והעניין הוא שאם לא נטפל בכל הרצף לכל אורכו, ואם לא נתמודד עם המסרים שמעצבים את גבריותנו על בסיס של יחסי כוח עם הסביבה – לא נוכל לפתור את הבעיה.
לכן, כאשר אנו משתתפים בשביתה או בהפגנות לצד הנשים שמובילות את המחאה – אנו מעצבים מחדש במו ידינו את תפיסת הגבריוּת שכולנו גדלנו עליה, ומסיטים אותה לכיוון חדש, שונה ומוסרי יותר.

(ונקודה למחשבה לגברים לבנים: האם כששמעתם על מחאת העדה האתיופית נגד גזענות גם נכנסתם למגננה כזו, ומיהרתם להצהיר בראש כל פוסט בפייסבוק ש"לא כל הלבנים גזענים" ו"אני לא מבין למה בכלל לתמוך בהם, מעולם לא אמרתי למישהו מילה רעה הקשורה לצבע העור"? אותה נקודה למחשבה לגברים הסטרייטים. וכן הלאה).

 

תודה רבה ליאיר ולחן מרמת גן שהפעילו ביום שישי דוכן הסברה של אסל"י. כל אחד יכול לקחת חלק במאמץ לשינוי הנורמות החברתיות שמעודדות אלימות כלים נשים.

Gepostet von ‎אסל"י – ארגון 'סרט לבן' ישראל‎ am Samstag, 1. Dezember 2018

"זה הכול בעיה של ענישה ואכיפה" 
ענישה ואכיפה הן גורמים מרתיעים חשובים, אבל כדי לפתור את בעיית האלימות המגדרית מהשורש צריך להתמודד גם עם הדרך שבה החברה האנושית מגדלת בנים ונערים, בהתאם למה שהוסבר בסעיף הקודם. לצד הענישה חייבים להתחיל להעביר מסרים חינוכיים שונים לנערים ולגברים, שיבואו במקום המסרים הישנים של הגבריוּת המסורתית הכוחנית וה"כובשת" ובמקום המסרים של הפחתת ערכן של נשים. מסרים כאלה יכולים לעבור בפעולות חינוכיות שיטתיות ומסודרות, אך הם יכולים גם להגיע באמצעות מחאות והפגנות שמעוררות שיח ציבורי נרחב וגורמות לאנשים שונים לערער על המוסכמות החברתיות שעל ברכיהן התחנכו. וחשוב מכך: המחאה דורשת, בין היתר, תקציבים לתוכנית ה*בין-משרדית*, שאחד ממשרדיה הוא משרד החינוך, בדיוק מסיבה זו. כשם שכבר אלפי שנים קיים בחֲברות מתורבתות האיסור לגנוב, וקיימות גם סנקציות משפטיות המיועדות לגנבים, הרי ברור לכולנו שכדי להדביר כליל את תופעת הגנֵבות יש צורך גם במודעוּת חברתית שתאפשר נקיטת אמצעי הגנה מפני גנבים, גם בחינוך שיטמיע את הפסול המוסרי שבגנֵבה, גם באופק כלכלי ובפרנסה שיאיינו את הצורך בגנֵבה, גם בתוכניות שיקום יעילות, וכן הלאה. ענישה ואכיפה חשובות, אך הן אינן חזות הכול.

"מדוע לא מדברים על האלימות שמופנית כלפי גברים?"
דווקא מדברים עליה כל הזמן, כבר אלפי שנים. גדולי המחוקקים בכל התרבויות נתנו דעתם עליה, ורובם המוחלט של החוקים בתקנות סדר הדין הפלילי בספר החוקים בישראל מתמודדות, בפועל, עם האלימות שמפעילים גברים כלפי גברים אחרים. עד למהפכה הפמיניסטית לא דיברו כלל על אלימות כלפי נשים ולא הכירו בה, ממש כמו אלימות כלפי שפחות ועבדים, שנחשבה ללגיטימית משום שהם נחשבו לרכוש. עד ממש לא מזמן הוגבלה אלימות מינית לנשים שאינן בנות-זוגו של האנס או התוקף, ואלימות מינית שמבוססת על מלל או על מחוות שונות (הטרדה מינית) לא נאסרה כלל בחוק.

אך בזכות המהפכה הפמיניסטית אנו מדברים כעת גם על אלימות כלפי נשים, והמחאה של השבוע האחרון עוסקת באלימות שמפנים גברים כלפי נשים על רקע ההסלמה המדאיגה במספר מקרי הרצח של נשים בידי גברים שקרובים להן. אין סתירה בין המאבקים השונים. לא חייבים תמיד "לאזן" מחאה א' במחאה ב' בשמו של עיקרון קדוש כלשהו. אפשר למחות ביום ראשון על תאונות דרכים וביום שני על תאונות עבודה. זה יהיה קצת מצחיק לצאת לרחוב ולמחות על "תאונות", כי אף אחת ואף אחד לא ממש יבינו מה נפל עלינו, ובעיקר משום שהטיפול בכל אחת מן הבעיות הללו, גם אם שורשן זהה – הוא טיפול אחר לחלוטין, ומאבקים ממוקדים יעילים יותר. מסמך שמפרט "נורות אדומות" שאליהן אנו יכולות ויכולים לשים לב כדי לאתר חבֵרה או מכרה שנמצאת בזוגיות אלימה – לא יועיל בשום צורה שהיא לגבר שנדקר בפאב על-ידי גבר שיכור שחושב שהוא הביט בו באופן מזלזל.

ואחרי שאמרנו כל זאת חשוב לשים לב לכך שגם האלימות שמופנית כלפי גברים מבוצעת ברובה הגדול על-ידי גברים אחרים. כי כשגדלים על תפיסת גבריות שמקדשת כוח, שליטה וניתוק רגשי אחת התוצאות היא התפרצויות של אלימות כלפי א-נשים שונים. האלימות הגברית לובשת צורות שונות ומסתייעת בתירוצים שונים שמעניקה לה התרבות ("היא פלירטטה מול העיניים שלי והייתי צריך ללמד אותה לקח" כמו גם "הוא חייב לי כסף והוא כבר יראה מה זה לא לשלם לי בזמן!"). חשוב גם להדגיש שאין סימטריה בנתונים: הרי לא 24 גברים נרצחו השנה בישראל על-ידי נשים, אלא להיפך (וכנ"ל לגבי צורות האלימות האחרות, בעיקר פיזית ומינית). ולכן, כל פעולה לשינוי תפיסת הגבריוּת הרווחת, להצבת מודלים גבריים שונים ואחרים ולהשמעת קול של גברים נגד אלימות – יש בה כדי להפחית בסופו של דבר גם את האלימות שגברים הם קורבנותיה, ולא רק את האלימות שמופנית כלפי נשים. כל מחאה נגד אלימות נתרמת מאחיותיה – המחאות האחרות, וכל נר מוסיף והולך ומרבה את האור, כפי שמלמד חג החנוכה.

זהו אינטרס משותף של כולנו – נשים וגברים כאחד – לפעול, להשמיע קול ברור ולהצטרף למאבק נגד תופעת האלימות כלפי נשים.

לצד הפוסטים המשכנעים הללו של אסל"י, גם מוטי רייפ, מפיק האופנה, חבר מועצת העיר תל אביב-יפו ונשיא עמותת 'רוח נשית', ניסה לשכנע בפייסבוק את הגברים שסביבו להצטרף למאבק. הוא גם כתב במיוחד ל"את" את המילים הבאות שמסבירות למה המלחמה באלימות נגד נשים היא של כולם, ולמה השתתפותם של גברים חשובה כל כך:

"תמיד הרגשתי חיבור מיוחד לנשים. למזלי, סביבת העבודה שלי סידרה לי נגיעה יום יומית עם נשים. לפני כמה שנים הבנתי שיש לי תפקיד חשוב בעולם הזה, מעבר לעיסוקי המקצועי, תפקיד של שליחות למען נשים. בעברי, הפקתי סרט דוקומנטרי שעסק בתופעת האונס כלפיי נשים – 'מיס עולם האמיצה' שמו.
בעבודה על הסרט ליווינו ושוחחנו עם מאות נשים מסביב לעולם, והופתעתי לגלות את המצוקה המתמשכת בקרב נשים רבות כל כך. חלקן סחבו איתן את הסוד במשך שנים מבושה, מהפחד  שהחברה תוקיע אותן. התפקיד שלנו כחברה הוא לתת לאותן נשים כוח, להסיר מעליהן את הבושה, ולומר להן שאנחנו עומדים לצדן.
ביום שלישי (4.12) מדינה שלמה תצא לרחובות כדי לצעוק יחד: 'די!'. די לאלימות כלפי נשים. תפקידן של מחאות דוגמת זו הוא לעורר את השיח, לזעזע ולהרעיש – בתקווה שחברינו שם למעלה ינקטו צעדים פרקטיים לטיפול בתופעה ואולי יחכימו להקים ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא רצח נשים. השבועות האחרונים הבהירו לכולנו עד כמה המציאות בלתי נסבלת. יארא איוב בת ה-16 וסילבנה צגאיי בת ה-13 נרצחו בשל היותן נשים, או חמור מכך, נערות. מקבלי ההחלטות מוכרחים לנקוט בפרקטיקה ממוקדת ולהקצות משאבים עבור תכניות חירום.
בכל יום נפתחים במדינת ישראל כ-50 תיקי אלימות במשפחה, אבל כ-90% מהם נסגרים מחוסר ראיות. כ-200,000 נשים בישראל נפגעו מאלימות, וכ-13,000 מהן מוכרות למשטרה ולרווחה אך לא מקבלות את ההגנה הנדרשת.
אנו כחברה המחשיבה את עצמה נאורה ומתקדמת, חייבים להתגייס עבור אותן נשים, נערות וילדות, שכל חטאן הוא עצם היותן נשים, עד שממשלת ישראל תעביר את התקציב שהובטח –250 מיליון שקלים עבור תוכנית החירום למניעת אלימות כלפי נשים.
כולנו, גברים ונשים, חייבים להיות שם יחד איתן, כעניין שנמצא בראש סדר העדיפויות הלאומי. היום בשעה 19:30 נתאחד כולם בעצרת שתתקיים בכיכר רבין".

מוטי רייף | צילום: אוהד רומנו

"תפקידן של מחאות דוגמת זו לעורר את השיח, לזעזע ולהרעיש", מוטי רייף | צילום: אוהד רומנו

 

 

 

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 8af272d at 04:10:24