"יום וחצי אחרי מות אלירז הכנתי קציצות לנכדים, זו גבורת החיים". מרים פרץ מספרת מה למדה על החיים

| מאת: דליה בן ארי

היא מעולם לא רצתה להפוך לסמל אבל הבינה שדרך האובדן אפשר להעניק תקווה ומגלה איך דווקא אחרי שאיבדה את שני בניה האמונה שלה התחזקה. מה למדה כלת פרס ישראל מרים פרץ על החיים? פרויקט מיוחד ליום העצמאות ה-70

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2018/04/sizes/MG_5556-color_H_wo_680_382.jpg
מרים פרץ עונדת תכשיטים של סברובסקי לפלאנט, חולצה - אוסף פרטי | צילום: מיכאל טופיול, סטיילינג: לימור ריחנה

 

מרים פרץ (64), אשת חינוך, אם לשישה, שכלה שניים מבניה במלחמות ובמערכות ישראל – את סגן אוריאל פרץ ז"ל ואת רס"ן אלירז פרץ ז"ל. בעלת תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר אילן וכלת פרס ישראל תשע"ח למפעל חיים על חיזוק הרוח היהודית והישראלית. מרצה על המורשת של בניה. גרה בגבעת זאב

"הקציצות שהכנתי יום וחצי אחרי מות אלירז הן בעיניי הביטוי למושג 'גבורת החיים'. לכל משפחה, בכל מקום, יש את האוכל שמסמל לילדים שלה את הבית. אצל אחת זה שניצל, אצל אחרת דגים ואצלנו – קציצות. הילדים שלי, אוריאל ואלירז, כשנלחמו, בתוך הקרב הם חלמו על הקציצות שלי. יום וחצי אחרי נפילת אלירז ביקשה כלתי שאבוא אליה הביתה, ואני, שתמיד שמחתי לבוא, שאלתי את עצמי איך אוכל לבוא יום וחצי אחרי מות אלירז? איך אוכל לדרוך בכניסה לבית שלו והוא לעולם כבר לא יעבור שם? איך אראה את המיטה שהוא לעולם כבר לא יישן עליה? ובליבי אמרתי 'לא אלך, עוד לא, אני עוד לא יכולה'. ואז שמעתי את קולו של בנו, נכדי הבכור, אור־חדש אוריאל בן ה־6, שאומר לאחותו: 'איזה כיף, סבתא תכין לנו קציצות' ואני אומרת לעצמי: 'אני? יום וחצי אחרי?' הרי אני רוצה להיות במקומו של בני בקבר. הוא לא רק לקח לי את הלב, הוא רוקן אותו ואת כל כוחותיי. בבית שלנו היו אותה עת אנשים, שאלתי את אחת השכנות אם היא יכלה לקנות לי בשר טחון, משכנה אחרת ביקשתי תבלינים, אבל אני לא חשבתי לגעת בבשר. היה יום חמישי בשבוע. ביום שישי הייתה אמורה לקחת אותי מונית לנכדיי היתומים. בשעה חמש בבוקר התעוררתי מזיעה ורועדת, ומבינה שאני נוסעת בלי הקציצות. יצאתי החוצה, עמדתי מול השמיים וצעקתי לאלוהים בהתרסה: 'אלירז אהב אותך, אני אוהבת אותך ומה אני מבקשת יום וחצי אחרי? אל תיתן לי כסף, גם לא בריאות, אבל ליום אחד תחזיר לי את הכוח להכין את הקציצות שבני אהב'. הסתובבתי סביב הבשר, בהתחלה לא הייתי מסוגלת לגעת בו, וכשהכנתי את הקציצה הראשונה, דיברתי אל אלירז ושאלתי אותו: 'זוכר את הקציצה הראשונה שנתתי לך בגיל שנה ורק מצצת את הרוטב? ובגיל שנתיים מרחת אותה על הראש והפנים? וכשחזרת בגיל 32 מלבנון עם החיילים שלך, הכנתי לך 20 קציצות בצלחת ותוך שתי דקות סיימת אותן? אז עכשיו, תסלח לי בני, אני אמשיך להכין קציצות ואתה לעולם לא תטעם מהן'. הכנתי את הקציצות ונסעתי לנכדים. הם יצאו לקראתי ושאלו רק שאלה אחת, שהיא בעיניי שאלת החיים: 'הבאת קציצות?' ואני ידעתי: לקום אחרי משבר, לחיים הפשוטים. להתלבש, להסתרק, לבשל, זו בעיניי גבורת הקמים ממשבר, זו גבורת החיים".

מרים פרץ לובשת חולצה מאוסף פרטי ותכשיטים של סברובסקי לפלאנט | צילום: מיכאל טופיול, סטיילינג: לימור ריחנה

"לקום אחרי משבר, לחיים הפשוטים. להתלבש, להסתרק, לבשל, זו בעיניי גבורת החיים", מרים פרץ עונדת תכשיטים של סברובסקי לפלאנט, חולצה – אוסף פרטי | צילום: מיכאל טופיול, סטיילינג: לימור ריחנה

מה למדתי על החיים? 7 נשים מ-7 עשורים שונים מגלות  
דורית רבליס עדיין מנסה להתרגל לסכומים שהיא מרוויחה
עמליה דואק חושפת את הצדדים הבודדים של המקצוע
אילנית לוי מגלה מה משאיר אותה שפויה
איילת שקד למדה שעל כל דבר היא צריכה להילחם

מרב מיכאלי לא מאמינה במשטרת הפמיניזם, להפך
גילה אלמגור מצאה את המאהב המושלם

"הדיאלוג שלי עם אלוהים הוא מורכב. אבל מאז מות ילדיי ובעלי, האמונה שלי בו התחזקה. אני רוקדת עם אלוהים טנגו. פעם הוא מוביל אותי ופעם – אני אותו. פעם אני מחבקת אותו ופעם הוא אותי, ופעם אני מניחה את ראשי עליו אבל לעולם אני לא עוזבת אותו. לא מרפה. מיום שנפל אוריאל בחרתי פסוק שמתאים לי, לא את זה שנתנו לי רבנים – 'ה' נתן ה' לקח, יהי שם ה' מבורך'. כששכנה שלי נסעה ונתנה לי לשמור לה על עציץ, היה קשה לי להשיב לה אותו כי התרגלתי אליו, אז את הילד שלי? אני בחרתי פסוק ממגילת איכה – 'גדול שברך כים, מי ירפא לך'. אפילו אלוהים אמר שהשבר הוא כמו הים, אין לו גבולות ואין תרופה לשבר הזה״.

״האמונה שלי באלוהים התחזקה אחרי מות שני בניי כיוון שלעולם לא אקבל תשובה לשאלה למה הוא לקח לי אותם. אין אף רב או חוקר שיסבירו לי איך אלוהים מתנהל. שאלתי אותו: 'אלירז היה צדיק שאהב אותך כל כך, ואליעזר (בעלה ז"ל של מרים, דב"א) שכל חייו היו האמונה בך אבל אחרי מות אוריאל ליבו לא עמד לו, 'למה?' ואין תשובה. אמרתי לו 'אל תיתן לי, לאימא של אוריאל ואלירז, תשובה, תן תשובה לילדים של אלירז'. למה הם צריכים לשבת בליל הסדר ולשיר 'מה נשתנה' יום וחצי אחרי שאביהם נהרג, ולא להבין שהעולם חרב? וכשאני מדליקה נרות שבת אני אומרת לו: 'לא נתת לי לראות את אוריאל מתחתן, את הילדים שלו וילדים נוספים של אלירז'. אז איך האמונה שלי התגברה? כשבאו להודיע לי על נפילת אלירז, לפני שדיברו – הוצאתי אותם החוצה, כי כל דקה שלא אומרים לי, הוא עדיין איתי. אבל הצבעתי לשמיים ואמרתי: 'תודיעו לאלוהים שהילד שלו, אלירז, איננו', ושאלתי אותו איך הוא יכול ששני בניו, אוריאל ואלירז אינם. ומה קרה? השמים היו בשלהם. השמש זרחה, העצים פרחו, שום דבר לא השתנה ובאותו רגע הבנתי שאני לא אוכל להחזיר את ילדיי ואת בעלי. זהו. אז אני הולכת אליהם בגאווה, ואומרת להם: 'אני ממשיכה את הרוח שלכם ומקווה שאהיה ראויה לנפילה שלכם, ושהיא לא לשווא, ושבמותכם ציוויתם חיים ואני אתן לחיים האלה משמעות".

"מאותו יום, כל בוקר, אחרי נטילת ידיים, אני עומדת ליד המזוזה ומזהירה את אלוהים: 'דיר בלאכ אתה לא מתקרב לילדיי ונכדיי'. למדתי להביט על מה שנותר לי ולהודות על הניסים הקטנים. חיתנתי ילדים, זכיתי בנכדים, על זה שפקחתי עיניים בבוקר ושתיתי קפה. וכשאני הולכת ברחוב וכמעט מחליקה, אבל הקיר ששם מונע את הנפילה, אני שואלת אותו 'תגיד לי, איך דאגת שיהיה שם קיר, איך חשבת עלי?'".

"מהילדות הקשה למדתי לראות טוב בכל רע. החיים שלנו במרוקו היו דלים. גרנו בחדרון, אימא ניקתה את בית הרב, אני עזרתי לה לנקות, ואבא טיפל בבית. יום אחד, בגיל 7, המורה שלי בבית ספר אליאנס הזמינה אותי לביתה. שאלתי את עצמי 'איך בחרה בי מכולם?' והתברר שהיא הזמינה אותי לנקות את ביתה. הייתי מאושרת כי שם גיליתי לראשונה מים זורמים, גז, תנור, אמבטיה, וגם ספרים".

מרים פרץ לובשת חולצה מאוסף פרטי ותכשיטים של סברובסקי לפלאנט | צילום: מיכאל טופיול, סטיילינג: לימור ריחנה

"אני רוקדת עם אלוהים טנגו", מרים פרץ |צילום: מיכאל טופיול סטיילינג: לימור ריחנה

 

"הכמיהה לארץ הייתה חזקה. אני זוכרת שיום אחד אבא אמר לי שהמשיח יבוא הלילה. שאלתי אותו איך הוא נראה והוא ענה: 'עם מכנסיים קצרים, חולצה פתוחה וסנדלים', ולמחרת הגיע נציג הסוכנות. וכשבאנו לארץ ב־64 למעברת חצרים, היה פער תרבותי ביני ובין חבריי. המורה בבית הספר שמה לב שאני תמיד רוצה להיות תורנית ניקיון. הפרס על זה היה סיר עם מים קרים ואדומים, מיץ פטל. הייתי יורדת עם הסיר בוואדי, וכל הדרך התפללתי שלא תישפך טיפת מים מהסיר. כשבאתי הביתה, הוריי ואחיי עמדו סביב הסיר עם המים האדומים ואמרו 'ישתבח שמו' והודו על כך שהגענו לארץ".

"במרוקו, הוריי לא ידעו קרוא וכתוב. אבל אבא ידע לספר לי סיפור על עיר ושמה ירושלים שמהעצים שלה נוטף דבש. לצערי זו לא ירושלים שאני מכירה. זו שאני מכירה היא של דם, ובכל אבן שעליה אני פוסעת אני מרגישה לב של חייל״.

"גדלתי על חסד, על להיות בני אדם טובים שמסתפקים במועט. לאימא היה במעברה טאבון ענק וכל יום שישי היא אפתה לחם לאנשי המעברה. אני הייתי לחוצה איך היא תזכור מה לתת לפיבי, לפרחה ולסולטנה, אבל היא הייתה נותנת בלחם סימנים עם אטב. למדתי מהוריי להודות להוקיר ולהעריך צניעות ופשטות".

"בעל כורחי הפכתי לסמל והדרך שלי נגעה בלבבות. בעל כורחי נאלצתי שיכירו אותי, אני לא רציתי, אני לא חפצה בזה, אני אדם פשוט. לא של עיתונות, ולא של טלוויזיה, והלוואי ולא היית מראיינת אותי. בחלומות שלי אני מדמיינת את החזרה לחיים הקודמים, עם הילדים אוריאל ואלירז ועם בעלי אליעזר, אני מנהלת בית ספר ברוח מורשת עם ישראל, וכמה אני מתגעגעת לתמונה המשפחתית ההיא שאיננה. אבל אני כן עשיתי משהו אחר. אני בחרתי את הדרך שבה אתמודד עם נפילת בניי, והדרך נגעה בלבבות רבים כי יש בה תקווה, ואדם מחפש תקווה. והחיים – עוצמתם גדולה מהמוות – וצריך להמשיך בהם".

 

"יום העצמאות הזה שונה מהאחרים. פרס ישראל יינתן לי ביום העצמאות, יום אחרי יום הזיכרון, יום שבו אני מדלגת בין קברי בניי, ונקרעת לאיזה ילד ללכת ראשון וליד מי לעמוד בצפירה. בכל שנה, אחרי, אני באה הביתה ורואה את כל החברים של ילדיי, ובערב, כבר 20 שנה, אני מגיפה את התריסים ונכנסת למיטה כדי לא לראות ולא לשמוע את הזיקוקין שמזכירים לי את המטענים שהרגו את ילדיי. ביום העצמאות הזה אשאל את רשותם של ילדיי לצאת לחגוג ואומר 'בדמייך חיי'. אתם ילדיי הענקתם לי את הפרס הזה ואני אשתדל להיות ראויה לכם. אני מרגישה שקיבלתי את הפרס מזמן כי הייתה לי זכות לגעת בלבבות ומה יכול להיות פרס גדול מזה? בטקס הטילו עלי משימה קשה ואני זאת שאשא דברים בשם שאר הזוכים, אנשים ענקיים כמו דויד גרוסמן, גם הוא אב שכול, דוד לוי ונתן שרנסקי. ואני, שבאתי לארץ בשנות ה־60, לא סללתי כאן כבישים, לא ייבשתי ביצות ולא נטעתי עצים, מקבלת פרס שמעיד שהייתי בין מקימי הרוח של המדינה. זה פרס של רעות ושל חסד, של אהבת הארץ ושל נתינה, זה פרס על הקרבה ועל זכות להיות בת העם הזה".

"אני רואה מה שאני רואה, יש לי את העיניים לראות, אבל אני בוחרת לדבר רק טוב על העם. כי העם זה המשפחה ולא מדברים בגנות המשפחה. בדרך שלי אני בוחרת לתקן ולא לצעוק צעקה, רק מנסה להוות דוגמה לטוב ולאנושיות״.  

צילום: מיכאל טופיול
ניהול קריאייטיב: שיר פלד
סטיילינג: לימור ריחנה
שיער ואיפור: גלי קרן 

ומה למדה עדי עוז עורכת מגזין "את" על החיים?

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 8af272d at 13:42:02