"נתקעתי עם האמפתיה הזו להורים. אלה שחיים בעל כורחם בתוך תסכול מתמשך"

אחד התחביבים שלי בתור ילדה היה לצותת לשיחות של מבוגרים שהתקיימו בסלון. בבית שלנו יש מסדרון ארוך בין הסלון לחדרי השינה ובסופו ליד הכניסה לחדר של אחותי ושלי תמיד היה וילון ארוך בצבע כתום שהגיע עד הרצפה. זה היה מקום המסתור הקבוע שלי. הייתי יוצאת מהמיטה, מתחפרת בווילון ומאזינה. יש לי זיכרון מובהק של שיחות מסוימות שעניינו אותי במיוחד. היו פעמים בהן אימא שלי, שהייתה עובדת סוציאלית, שוחחה בסלון עם זוגות שהתעניינו באימוץ ילדים. זה ריתק אותי. מי אלה אותם האנשים שרוצים ילדים אבל לא יכולים להביא אותם לעולם בעצמם? ואיך אימא שלי יכולה לעזור להם? איזה תינוק הם יקבלו? ולמה התינוק הזה לא יכול להיות עם ההורים שיצרו אותו? את התשובות לשאלות האלה לא קיבלתי בעת שהותי במסתור כי בדרך כלל גילו אותי ונשלחתי מהר בחזרה למיטה. כן קיבלתי את התשובות בשיחות רבות שהתקיימו לאחר מכן.

"גבע הבכור שלנו שאל אותי מה הפירוש של המילה פונדקאית ואיך זה קשור בכלל לכל הסיפור הזה. הסברתי לו שפונדק זה כמו בית מלון", אורית הורוביץ בר-עם | באדיבות אורית

עוד כתבות בנושא:
"אני פונדקאית ואני מאושרת"
ההשוואה בין מחאת הפונדקאות למחאת הנשים מוכיחה שהגברים שוב ניצחו
פונדקאות אינה זנות, אבל גם לא עבודת החלומות

אימא שלי היא סופר-מגה-אולטרה-סבתא פנסיונרית אבל לפני התפקיד החשוב הזה היא הייתה בתפקיד אחר וחשוב לא פחות: במשך 33 שנים היא הייתה עובדת סוציאלית במשרד העבודה והרווחה. 16 שנים מתוך התקופה הזו היא עבדה בשירות לאימוץ. היא הפכה זוגות למשפחות כשמסרה להם תינוקות וילדים. מגיל צעיר גדלתי עם הידיעה וההבנה המוחשית שיש זוגות שאין להם אפשרות ליצור ביחד חיים בשל סיבות רבות והם זקוקים לעזרה חיצונית. באיזשהו מקום בתוכי תמיד ידעתי שגם אני רוצה לעזור לאנשים האלה אבל לא ידעתי איך. לא דיברתי על המקום הזה בקול רם אף פעם ואני חושבת שגם לא הייתי לגמרי מודעת לקיומו עד לא מזמן.

"אימא שלי היא סופר-מגה-אולטרה-סבתא פנסיונרית", אורית הורוביץ בר-עם ואמא שלה | באדיבות אורית

היו לי מחשבות על אימוץ ילדים בעצמי. בסטטוס שלנו, זוג נשוי עם שני ילדים צעירים וללא קושי להביא ילדים נוספים לעולם, המשמעות היא לקבל ילד עם צרכים מיוחדים כלשהם וזה משהו שאני לא מרגישה מוכנה אליו. אני מסירה את הכובע בפני אנשים שעושים את זה. היו לי גם מחשבות על ילד אומנה. חבר מהעבודה שאני מעריכה ואף מעריצה משמש ביחד עם אשתו וילדיו כמשפחת אומנה והתלבטתי עם עצמי האם זו התשובה. אבל גם זה לא הכיוון. בשתי האופציות האלה מדובר בהצלת חיים של ילדים. זו מטרה נשגבת אבל זה לא מה שחיפשתי. אני נתקעתי עם האמפתיה הזו להורים. אלה שחיים בעל כורחם בתוך תסכול מתמשך. כמו אמי, גם אני רוצה להיות בשבילם. כשנתקלתי באיזה סרטון על פונדקאות כחודשיים אחרי הלידה של בני הצעיר, נפל לי האסימון. זה משהו שאני יכולה לעשות. זה סקרן ומשך אותי, זה לא עזב אותי. פונדקאית חכמה אמרה לי לא מזמן שתהליך פונדקאות מתחיל אצל אישה כשהרעיון עולה במוחה והיא מתעמקת בו עם עצמה. אז כנראה ששם, לפני שנתיים וחצי, התחילה להבשיל הבחירה בפונדקאות.

יש נטייה שגויה להשוות בין אימוץ לפונדקאות, לכן חשוב לי להקדיש לזה כמה מילים. יש ביניהם הבדל תהומי. בפונדקאות אין כל קשר גנטי בין הפונדקאית ליילוד. העובר, כבר בשבוע 6, מתחיל לייצר לבד את הדם של עצמו. כמות הדם שלו כבר בשבוע 20 מבטלת בשישים את כמות הדם שהייתה לו מהפונדקאית עד שבוע 6 ולכן זה לא נחשב קשר גנטי. הדם שלו מתפתח לפי הגנים שקיבל מהוריו הביולוגיים ולכן אין קשר לסוג הדם של הפונדקאית. בדיוק בגלל זה בסוף התהליך, כשהתינוק מגיח אל העולם ונוחת בידיה של האימא שכל כך מצפה לו, האם המיועדת, יש אקט של החזרה. הטעות הנפוצה ביותר היא כששואלים פונדקאית "אבל איך תמסרי את התינוק?" וחשוב להקפיד לתקן אותה. בניגוד לתהליך אימוץ בו תינוק של מישהו אחר נמסר להורים חדשים, בפונדקאות התינוק חוזר אל מי שהוא שייך לו.

גבע הבכור שלנו שאל אותי מה הפירוש של המילה פונדקאית ואיך זה קשור בכלל לכל הסיפור הזה. הסברתי לו שפונדק זה כמו בית מלון. מתארחים בו, אוכלים שם טוב, ישנים במיטה מפנקת, דואגים שיהיה לך נוח ושתרגיש כמו בבית. אבל תמיד בסוף אורזים את החפצים וחוזרים הביתה. וזה בדיוק מה שיקרה עם התינוק שאני מארחת עכשיו ברחם שלי. אל תחששו לדבר עם הילדים שלכם על נושאים שנראים לכם מורכבים. כל עוד אתם מסבירים אותם באופן פשוט ובגובה העיניים הם יבינו את הדברים בדיוק כמו שהם. למרות שאימא שלי מעולם לא דמיינה שאהיה פונדקאית, תראו איך ההסברים האמתיים והכנים שלה אז פורחים היום. ואני כל כך אוהבת אותה על זה.

"אני נתקעתי עם האמפתיה הזו להורים. אלה שחיים בעל כורחם בתוך תסכול מתמשך", אורית הורוביץ בר-עם | באדיבות אורית