"הזנות לא דרדרה אותי ולא נפלתי אליה. קיבלתי החלטה מודעת לעבוד בתעשיית המין"

כאן ב״את״ אנחנו עוסקות הרבה בנשים בזנות. על פי תפיסת העולם שלנו זנות לא אמורה להיות חלק מעולם שיוויוני ופמיניסטי. בעקבות כתבות שפרסמנו פה ובעקבות הצעות החוק האחרונות בנושא, פנתה אלינו נטלי (פגשנו אותה והשם האמיתי שמור במערכת), אישה שעסקה בזנות בעברה וביקשה להשמיע גם קול אחר לפיו זנות יכולה להיות חוויה חיובית. היה לנו קשה לקרוא את הדברים אבל אנחנו מאמינות שלכל אישה מגיע להישמע, גם אם אנחנו לא מסכימות. זה סיפורה

את הריאיון הראשון שלי נתתי למגזין נשים, לא זוכרת אם זה או המתחרה. כתבת הגיעה אלי בעקבות טקסטים שפרסמתי בבלוג שהיה לי אז, לפני יותר מעשר שנים, וביקשה לראיין ולצלם אותי. "אני לא מצטלמת בשום אופן", אמרתי. "עם הצללה כמובן", היא אמרה. לקח לי זמן להשתכנע אחרי משא ומתן שכלל הבטחה שאראה את התמונות לפני שיתפרסמו.

לכתבה קראו "אישה אובדת", על משקל אישה עובדת, ומתוך האמונה שכל מי שעובדת בזנות בהכרח "נפלה" או "הדרדרה" לשם, הלכה לאיבוד או סטתה מדרך הישר. בתור פמיניסטית, שגם עבדה בזנות לפחות עשר שנים מחייה, אני לא מצליחה להתחבר לגישה הזאת. הזנות לא דרדרה אותי ולא נפלתי אליה. קיבלתי החלטה מודעת להתחיל לעבוד בתעשיית המין מתוך נסיבות חיים מסוימות שכללו מצב כלכלי לא פשוט, לחץ לצאת מהבית ותחושת השפלה בעבודות נורמטיביות כמו מכירת קפה, מלצרות ועוד.

לא הייתי עושה את הבחירה הזאת אם בגיל כמעט 19, אחרי שהשתחררתי מרבע שירות צבאי, היו עומדות בפניי אפשרויות טובות יותר. אבל הן לא היו שם. גם היום אפשרויות כאלה לא מחכות לנערות אחרי תיכון שאין להן קשרים, אין להן ניסיון ואין להן ביטחון עצמי בשמים שיכול להכניס אותן למשרה שגדולה עליהן בכמה מספרים. ועכשיו גם מנסים לקחת מהן, מאיתנו, את האפשרות להתפרנס מתעשיית המין. חוק הפללת הלקוח קרוב לעבור, הצעת חוק להשוואת חשפנות לזנות תעלה לדיון בקרוב בכנסת, וכל תעשיית המין נמצאת במקום של רדיפה. זה מפחיד אותי. זה מאיים עלי. ואני אפילו כבר לא שם.

זנות או זוגיות

התחלתי לעבוד בגיל 19 כאמור, מה שאפשר לי לעשות את מה שהייתי צריכה לעשות אז: לעזוב את הבית, לשכור דירה משלי ולהתחיל להבין איך מתנהלים בעולם הזה כאישה בוגרת ועצמאית. יכולתי לעבוד מעט שעות יחסית ובשאר הזמן ליצור, מה שהיה חיוני בשבילי מאוד אז וגם היום. תוך כדי העבודה גם התקבלתי ללימודים גבוהים והתחלתי תואר ראשון, עברתי עיר והכרתי אנשים שדחפו אותי להגשים ולממש את עצמי. חלקם היו לקוחות שלי.

בשלב כלשהו נכנסתי לזוגיות רצינית מאוד עם אדם שחשד שאני עובדת מין וביצע אחריי מעקב. הוא עימת אותי עם הממצאים שלו ואף סיפר למשפחה שלי. מכאן היו שתי אפשרויות – להמשיך לעבוד ולהתנתק ממנו ומהמשפחה, או להפסיק לעבוד ולהתפשר על העצמאות שלי. עברתי לחיות איתו תוך שהלימודים נמשכים. הוא פרנס אותי. זו הייתה זוגיות מסובכת ובעייתית מהרבה בחינות שלא אפרט כאן, רק אומר שלהיות תלויה כלכלית בגבר זו סיטואציה עוד פחות נעימה מלהיות עובדת מין, בהרבה מובנים. אמת, הרבה נשים נשענות על אבות, בני זוג או בעל לתמיכה כלכלית. לקשרים כאלה יש מחיר של איבוד העצמאות ופיתוח תלות באדם השני, תלות שהופכת את האישה לכפופה לגבר: לרצונות שלו, להעדפות שלו, לצרכים שלו, לתפיסות העולם שלו.

חוץ מעבודה ברחוב התנסיתי בכל אתרי הזנות וצורות הזנות. עבדתי כעצמאית ועם סרסורים. לא חוויתי אלימות מצד סרסורים, היו יחסי תלות או ניצול כשם שיש יחסים כאלה בין בני זוג או חברים. אבל כשאת עובדת מין את בסופו של יום לוקחת את הכסף ועושה עם החיים שלך מה שאת רוצה.

לא באתי מבית מתעלל, לא באתי ממצוקה כלכלית קשה, לא באתי מטראומה ולא שחזרתי דפוסי ניצול והתעללות, בסך הכול רציתי להיות עצמאית ולא תלויה יותר מדי בהורים שלי, בבני זוג, ורציתי זמן לעצמי. הנקודה הזאת של להיות עצמאית הייתה חשובה לי מאוד, יותר ממה שהסכמתי להודות בפני עצמי. אימא שלי דחפה אותי למקום של עצמאות מגיל צעיר כי ככה חינכו אותה וכי ככה היא הבינה את העולם. היא כמובן לא ציפתה שהעבודה היחידה שתגרום לבת שלה להרגיש באמת עצמאית תהיה בתעשיית המין, אבל הרבה דברים בי שונים ממה שהיא רצתה או ציפתה למרות שגם הרבה דברים דומים: גם היא בגיל 20 לא הייתה מסוגלת לקום לעבודה בזמן, גם היא העדיפה להיות ערה בלילות (מין שעון ביולוגי מיוחד שעבר אלי בתורשה), גם לה היה קשה בעבודות רוטיניות שבהן את כפופה לבוס ולגחמות של הבוס, בעבודות שבהן את משרתת לקוחות וצריכה להיות שירותית אדיבה ונחמדה לאנשים אחרים, בעבודות שבהן הכסף שאת מקבלת לא תואם את רמת האנרגיה הרגשית שאת משקיעה.

האמנית סשה קורבטוב מכוסה בכרטיסי ביקור של זנות | צילום: וננה בוריאן

המלחמה בסטיגמה

מגיל 20 ועד היום, כשאני נשואה ועם ילדים, אני עובדת בתעשיית המין בכל פעם שאני לא בזוגיות וצריכה לעמוד על הרגליים לבד. טוב לי שהאפשרות הזאת קיימת. בניגוד לדימוי, אני לא הכרתי תעשייה חונקת וממיתה. אני הכרתי עולם שפתח לי פתח לעצמי ולעולם הגדול, לאפשרויות שבו שמקיפות אותי. נכון שבעיני רבים עבודת מין לא נחשבת לעבודה, אבל בשבילי ובשביל כל אותן אלפי נשים בישראל היא כן. אני לא משווה את העבודה לשום עבודה אחרת כי היא באמת לא כמו שום עבודה אחרת. וכמו שהעבודה לא דומה לעבודות אחרות, כך גם נשים בתוך עבודת מין לא דומות אחת לשניה: אחת מצוינת בלנהל את הכסף שלה, השניה פחות, השלישית מאופקת ומשדרת דימוי מרוחק, הרביעית פתוחה ומביאה את עצמה לעבודה. יש כל כך הרבה עובדות מין וכל כך הרבה דרכים להיות עובדת מין, לא רק "הסטודנטית המאושרת" או "הקורבן המנוצלת המסוממת" שאתן מכירות.

כן, בתוך המכלול הזה יש גם נשים שנקלעו לשם בטעות וממקום הרסני. לנשים האלה צריך לעזור בדיוק כמו שצריך לעזור לאנשים שחווים קשיים בחברה שלנו, כדי שלא ידרדרו למקומות הרסניים עבורן. אנחנו כחברה מחויבים לדאוג להן, אבל לא על ידי חקיקה מפלילה שהוכחה כלא יעילה. לא על ידי פגיעה מיותרת ומכוונת בנשים שעבודת המין לא פוגעת בהן. במקום זה צריך להגדיל תקציבי שיקום לזנות כדי שמי שלא טוב לה תוכל לצאת מהעבודה ולקבל עזרה ותמיכה וגם כדי שמי שכן מסתדרת בעבודה תוכל לקבל תמיכה. זאת לא עבודה קלה.

מאז הריאיון הראשון שלי עברו הרבה מים בנהר. ילדתי, התחתנתי, סיימתי תואר שני, עבדתי בתחומים אחרים, למדתי על עצמי הרבה דברים והכרתי בעצמי כשרונות ויכולות שלא ידעתי שיש בי. הספקתי להתראיין לעוד מקומות על תקן "עובדת המין" – לטלוויזיה, לרדיו, לעיתונות, לפודקאסטים. ועדיין, את הטקסט הזה אני כותבת לא בשמי האמיתי ולא עם תמונה שלי. לא כי אני לא רוצה. אני דווקא אוהבת תשומת לב. בגלל הסטיגמה, בגלל המשפחה שלי, בגלל העבודה שלי, בגלל שמרגע שאת מתפרסמת כעובדת מין, אפילו לשעבר, את שום דבר חוץ מאשר עובדת מין. את כבר לא אימא, את בקושי אישה. את הדימוי של "זונה" שכל אחד מחזיק לעצמו בראש וזורק עלייך. ככה נראית סטיגמה וככל שירבו החוקים נגדה היא רק תרד למרתפים ותתקיים שם בצורה אפלה ומעוותת. הסטיגמה היא הגורם העיקרי לכל הנזקים שקיימים בעבודת מין: בדידות, עצב, דיכאונות, בידוד חברתי, ריחוק מהמשפחה ועוד.

הסטיגמה היא שמרחיקה אותנו מעצמנו, אחת מהשנייה, מקריאה לעזרה, מהגשת תלונה, מפנייה לרשויות ולמוסדות ברגע שאנחנו צריכות. בגלל הסטיגמה יש יחסים של אי־אמון בסיסי בין עובדות מין לרשויות, למשטרה, לבתי המשפט, אפילו לרווחה. עד שנשים בתעשיית המין לא ימצאו אחת את השנייה, יחזקו אחת את השנייה, יפעלו אחת למען השנייה ובעיקר יפעלו יחד, החברה תמשיך לנסות להעלים אותנו. והסטיגמה תמשיך להכתיב מה אנחנו יכולות ומה אנחנו לא יכולות לעשות, מה נגיש לנו ומה חסום בפנינו.