כשחנה מחליפה את ביבי

| מאת: אורטל בן דיין |

צילום: מיכל חלבין

הבימאית והשחקנית חנה אזולאי הספרי עשתה היסטוריה כשהוזמנה לנאום באו"ם בעקבות סרטה "אנשים כתומים" שדן בהשפעה טראומטית של נישואי ילדות על הדורות הבאים. אורטל בן דיין חושפת בראיון אינטימי את הסיפור האישי שמאחורי הסרט

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2015/04/sizes/DSC_0028-כל-התמונות-קרדיט-צילום-משלחת-ישראל-לאום-H_wo_680_382.jpg
הקולנוענית הישראלית הראשונה באו"ם. חנה אזולאי הספרי עושה היסטוריה | צילום: משלחת ישראל לאו"ם

את יום האישה הבינלאומי האחרון בילתה חנה אזולאי הספרי בהופעה בלתי שגרתית בניו יורק. אף שהיא רגילה לעמוד על במה מול קהל גדול, כמעט מדי ערב, הפעם הזו ריגשה אותה יותר מתמיד. נושאת בידה את "אנשים כתומים", סרטה הראשון כבימאית, ניצבה אזולאי הספרי בפני מליאת האו"ם. עלילת הסרט עוסקת בסיפור משפחתי שמתחיל בהרי האטלס במרוקו ומסתיים ביפו, ונובעת מפרט טעון בביוגרפיה האישית שלה – סיפורה של אמה שנישאה לגבר כשהייתה בת 12. "אני עומדת בפניכם היום ומבקשת ואולי נכון יותר לומר דורשת שתעשו מעשה. בידיכם הכוח להגדיר מחדש את המעשה הנורא הזה, אשר בלשון מכובסת קוראים לו 'נישואי ילדות'. כאשר קטינה בת 10 נמכרת תמורת פרה או ג'יפ, זה לא נישואין, זה אונס", אמרה במבט המפוכח והנוקב האופייני לה. דבריה של אזולאי הספרי באו״ם – מעל כל ספק הישג יוצא דופן ליוצרת ישראלית – האירו את המאבק שבו עוסקת יצירתה מאז ומתמיד. מאבק ליצירה לא מתחנפת, שניזונה מהקשר העדין אך ההכרחי בין אמנות לאג'נדה.

"הסרט הזה הוא עלייך באותה המידה שהוא עליי", היא אומרת לי כשאנחנו נפגשות בביתה הציורי ביפו. והיא צודקת. "אנשים כתומים" מציג את סיפורן של עשרות אלפי ילדות ברחבי העולם שנישאות בכפייה ולמעשה נאנסות מדי יום ביומו. הן נכנסות להיריון בגיל צעיר ויולדות בעודן ילדות או שהן מפילות כי גופן הילדי לא יכול לשאת את תוספת המשקל של ההיריון. לפעמים ההיריון גורם למותן. אבל הוא גם סיפור עליי וגם על אמי ועל סבתי – שלושה דורות של נשים במשפחה מרוקאית, אולי כל משפחה מרוקאית. ברור לי מהרגע הראשון שזו תהיה שיחה ולא ראיון. שתי נשים ממוצא מרוקאי, דור ראשון ושני להגירה, נפגשות לדון בפמיניזם, מוצא, משפחה. בקשר בין אימהות ובנות. רק טבעי שזו תהיה שיחה בין אחיות.

17 שנה עבדה אזולאי הספרי (55) על יצירתו של הסרט שנולד מתוך דימוי שציירה בראשה על נופי מרוקו. האירוע המכונן את עלילת הסרט, הנעה בין העבר להווה, הוא נישואיה של הילדה זהרה לגבר מבוגר ממנה בשנים רבות.

חולצת וחצאית מיקי ממון וינטג', נעליים אוסף פרטי, סטיילינג מיקי ממון, איפור ענת נוימן, שיער עדן ירושלמי, צולם בבית משכית, אוארבך 4 תל אביב | צילום: מיכל חלבין

חולצת וחצאית מיקי ממון וינטג', נעליים אוסף פרטי, סטיילינג מיקי ממון, איפור ענת נוימן, שיער עדן ירושלמי, צולם בבית משכית, אוארבך 4 תל אביב | צילום: מיכל חלבין

סיפורה של זהרה הוא סיפורה של אמך.

"הוא מבוסס על סיפורה של אמי, שבסרט מוצג בצורה מעודנת יותר. יש פרטים שלא רציתי להיכנס אליהם. את אימא שלי חיתנו עם בעלה הראשון בערך בגיל הזה. היא ילדה לו שלושה ילדים, ויום אחד הוא החליט שהוא לא מרוצה ממנה, גירש אותה מהבית ולקח ממנה את הילדים. מאוחר יותר נודע לה שכל ילדיה מתו מהזנחה. היא הייתה כבר בת 80 כשהיא סיפרה לי על כך, אבל בכתה כאילו זה קרה אתמול. לאחר הגירוש מהבית היא חלמה שדודה מורה לה לארוז. בעקבות החלום עזבה את הכפר ועברה לקזבלנקה".

זה מדהים איך בתרבות היהודית־מרוקאית החלום מופיע פעמים רבות כדרך לעקוף מגבלות תרבותיות ומסורתיות ויש לו סמכות חיצונית משל עצמו.

"נכון, ולא במקרה זהו מוטיב מרכזי בסרט. גם על נישואיה השניים החליטה אמי בעקבות חלום. היא הגיעה לקזבלנקה כשהיא בת 18. גרושה זקנה במונחים של אז, סחורה פגומה. שם ניסו לשדך לה את אבי, שהיה לבקן, חצי עיוור ונחשב לסחורה פגומה גם הוא. היא לא הייתה שלמה עם זה. אבל אז, היא מספרת, חלמה על שערות סבא לבנות שאספה לאלומות. כשהתעוררה בבוקר הבינה שהנישואים לאבי הם הגורל שלה".

באו"ם למעשה סיפרת לראשונה שאמך נאנסה. נשמע לי מאוד קשה להודות בזה, לקרוא לפרקטיקה תרבותית נפוצה אונס.

"להגדיר נישואי ילדות כאונס היה לי מאוד קשה וחשוב. אמא שלי לא נאנסה. מנקודת מבטי היום אפשר היה אולי להגדיר את זה כאונס. אבל זה הבדל של תפיסה תרבותית. ונכון, באמת קשה לחשוב את אימא שלי כאישה שנאנסה. האם יש לי בכלל זכות? במקום שבאתי ממנו לא דיברו על זה כעל טראומה אלא כעל משהו שאישה צריכה לעבור כי ככה זה. בעקבות הסרט פנו אליי נשים רבות וסיפרו שבעקבותיו החלו לשאול את האימהות שלהן שאלות על הנישואים שלהן. הרבה בכי היה שם. כשאת נותנת מקום ולגיטימיות לטראומה, פתאום האמת יוצאת. כששאלתי את אימא שלי 'למה הסכמת להתחתן?' היא צחקה עליי. לא הבינה את השאלה. היא בכתה ואמרה 'ככה זה היה'. היא קיללה את הרגעים האלה, אבל לא ערערה עליהם".

עד כמה אימא שלך הרגישה נוח לשתף אותך? היא הביעה כאב?

"היא בכתה, היא נזכרה, וזה היה כמו זיכרון חושי כזה. הבכי העיד על הבדידות האיומה שהייתה בה. ילדה שרוצה את אימא שלה נלקחת על ידי גבר לבית זר וצריכה לגור עם החמות. היא סיפרה לי הכל בפתיחות ובפרטי פרטים, אך מפאת צניעותה וכבודה אני לא נכנסת לפרטים האלו בסרט ובכלל. אני הכי מאמינה שהאישי הוא ציבורי, אבל לא צריך לחשוף כל דבר".

השיחה עם אזולאי הספרי לא פשוטה לי. לראשונה היא מודה שהיא מושפעת מטראומת האונס של אמה ומאירה בכך דור שלם. אני חושבת על אימא וסבתא שלי. בילדותה הייתה אימא שלי צועקת מתוך שינה: ״הסלים כבדים אימא, הסלים כבדים״. היא הייתה בכורה וגידלה את האחים שלה יחד עם סבתא שלי (שנישאה בגיל 16) חלקה איתה את עול תחזוקת הבית והמשפחה. הסלים הכבדים הם דימוי מדהים בעיניי. המשא הכבד על כתפיים של ילדה. מדובר על אובדן הילדות של שני דורות שלמים, הסבתות והאימהות שלנו. אני שואלת את עצמי על משמעות ההעברה הבין דורית של הטראומה, היכן אני נמצאת ביחס לזה, מה אני מרגישה ביחס לאמי ולסבתי. האם באמת ההשפעות של הטראומה הזו הוטמעו בי? האם הפמיניזם שלי הוא תוצר שלהן?

היה שלב שהבנתי שאני לא יכולה להציל את אימא שלי ושאני צריכה לחיות עם ההבנה הזו. את מבינה את האבסורד? אני פועלת ומחויבת למאבק הפמיניסטי, אבל איתה אני לא מצליחה לעשות שינוי.

"אני חושבת שאת קצת מתבלבלת. כל המאבקים שלנו הם בעצם אותו דבר, הם ניסיון לפתור את הבעיות האישיות שלנו. אנחנו שליחי ציבור של עצמנו. כשאת נאבקת למען נשים אחרות את פועלת גם כדי להציל את האימא שבתוכך ואת עצמך".

שיתוף פעולה אקטיבי של האימהות בדיכוי הבנות. סצנת החתונה בסרט ״אנשים כתומים״

שיתוף פעולה אקטיבי של האימהות בדיכוי הבנות. סצנת החתונה בסרט ״אנשים כתומים״

אז אני מצילה את עצמי, אבל מה איתה?

"זה שלה. תניחי לה. את יכולה להביע את דעתך, אבל את לא יכולה להכריח אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה. אל תנסי לשנות, אבל תדברי. ברגע שנשים נחשפות לידיעה שיש אלטרנטיבה אחרת, זה כבר תלוי בהן, אבל רק בתנאי שהן יודעות שיש נשים שיעזרו להן כשהן יחליטו״.

אזולאי הספרי לא מסתפקת בהפניית הביקורת לגברים ולמסורת הפטריארכלית אלא מבקרת באופן נוקב, אך מלא חמלה, את שיתוף הפעולה האקטיבי של אימהות בדיכוי הבנות שלהן.

בסצנת החתונה והאונס בסרט בולטת במיוחד האקטיביות של האם בכפיית הנישואין על בתה. היא מנצחת על טקס הנישואים ביד רמה ואדישה לחלוטין לתחינות קורעות הלב של בתה. זה הבהיר לי עד כמה קשה לנו כפמיניסטיות לעסוק במצבים שבהן נשים הן המדכאות.

"זה היה טבוע בתרבות. אבל הסרט מציע גם תובנה, תיקון, התגברות על ההעברה הבין דורית באמצעות מסע תודעתי. בעצם, סיומו של המסע שהתחיל הסרט הוא הנאום שלי באו"ם. זהו המעשה האקטיבי שלי שנועד לשנות ולקטוע את מעגל הדיכוי. הוא התרחש כתוצאה מהמסע ומהשינוי התודעתי שעברתי".

איזה מסע עברת?

"העיסוק בביוגרפי הוא לא פשוט. זה חושפני מאוד. היכולת שלי לספר את הסיפור לא באה בקלות. אחרי הגילוי, כתבתי את הדברים שהיא סיפרה לי, הייתי עסוקה בהם, ידעתי שזה נושא חשוב. ההתמודדות איתם הייתה חלק מהמסע של עשיית הסרט, הבשלה של ההבנה שאני יכולה לעשות אותו. אפילו בזמן הנאום עצמו עדיין לא הבנתי את המסע שלי. הייתי כולי מגויסת לתהליך בשילוב עם מאבק סיזיפי של ההפקה עצמה, אבל את יודעת, הרבה פעמים המאבקים הציבוריים הם דרך נוספת לפתור את הבעיות שלנו. הבנתי את המסע שלי רק כשראיתי את הנאום מצולם ומתורגם. התיישבנו כל המשפחה לצפות בו וממש התרגשנו. זה הרגע שבו הרגשתי גאווה. אמרתי לעצמי, 'חנה, כל הכבוד, עשית מעשה'. אחרי 17 שנים הרגשתי שסוף סוף סגרתי מעגל".

אז הסרט הזה הוא אוניברסלי או מזרחי?

"מישהי אשכנזייה אמרה לי שיכולתי במקום קוסקוס (מוטיב משמעותי בסרט – אב"ד) לצלם גפילטע פיש, וזה עדיין היה נכון. זה סרט שעוסק בדיכוי נשים בחברת הגירה, ואני לא מוכנה שייקחו את זה ממני ובגלל שרואים קוסקוס מיד ירוצו לתייג אותו כקולנוע מזרחי".

הנושא המזרחי מרכזי בעשייה שלך. כמעט מתבקש לתייג את הסרט ככזה.

"זה סרט על חוויה אוניברסלית עם הדימוי הפרטי שלי. זה לא קורה רק במרוקו. הסבתא בספרו של עמוס עוז 'סיפור על אהבה וחושך' התחתנה בגיל 14. יש המון מקרים של אונס ילדות בחברה הבדואית, גם בחברה הבוכרית ובחברה החרדית. הדברים האלו קורים פה, מתחת לאף שלנו. לא מזמן סיפרו לי שחיתנו ילדה בת 15 בבני ברק. המשפחה רדפה אחריהם מבית לבית. אנשים נורמטיבים נכחו בחתונה, כאילו זה הגיוני כי זו 'תרבות אחרת'. דיכוי נשים היא לא תרבות לשימור והיא לא פולקלור. היא קשורה לתפיסת עולם של נשים כחפץ".

פרחיאדה

הספרי מנהלת יחסים מורכבים עם הביקורת כמעט כל שנות עבודתה. היא מזוהה בעיקר עם הסרט "שחור" אבל פחות ידוע שלאורך כל הקריירה שלה, לצד קריירת משחק ענפה, במחזות ("בטולות שידוך", "סליחות", "מימונה") ובסדרות הדוקומנטריות (״הפועלות״, ״אימפריה קטנה שלי״) שיצרה, טיפלה באומץ בנושאים מגדריים בוערים כמו מעמד האישה המזרחית והמאבק לפרנסה והשכלה- בעלילות שמתרחשות תמיד בפריפריה. באופן אוטומטי תייגה העובדה הזו את התכנים שעסקה בהם כ"מזרחיים" ולרוב הוחמץ העניין המגדרי.בשנת 1993 כתב עליה מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ שהיא "הביאה את הפרחיאדה לבמה". כלל לא מפתיע שגבר אשכנזי יעלוב באישה מזרחית בצורה גזענית כל כך, במיוחד בשנות ה־90. ככל הנראה, כל אישה מזרחית, לפחות פעם אחת בחייה, תויגה כפרחה. אבל זו לא נחלת העבר. בביקורת הקולנוע שכתב גידי אורשר על "אנשים כתומים" הוא כינה את זהרה, דמות הנכדה בסרט, "פרחה חביבה".

ז'קט טד לפידוס קוטור למיקי ממון וינטג', חולצה מכופתרת אספיס לטקטיק, מכנסיים ג'יל סנדרס, עניבה רנואר, נעליים טקטיק | צילום: מיכל חלבין

ז'קט טד לפידוס קוטור למיקי ממון וינטג', חולצה מכופתרת אספיס לטקטיק, מכנסיים ג'יל סנדרס, עניבה רנואר, נעליים טקטיק | צילום: מיכל חלבין

את זוכרת איך הרגשת אז כשקראת את מה שכתב הנדלזלץ.

"זו הייתה חוויה מכוננת. התמוטטתי מזה. זה היה הרגע שבו התחלתי להגדיר את עצמי כ'לעומת'. מאז אני מביאה במודע את ה'פרחות' למרכז הבמה".

"אנשים כתומים" קיבל ביקורות לא ממש טובות, במיוחד מגברים אשכנזים ומבוגרים. איך הרגשת מול הביקורת?

"חטפתי בומבה. לא הייתי מוכנה לזה. הרגשתי שהם לא הבינו את הסרט. אחרי הכאב הראשון מהביקורות, נרגעתי. שמוליק (הספרי, בעלה המחזאי – אב״ד) אמר לי 'אם את לא יכולה לעמוד בזה אל תכתבי. זה חלק מהעניין'.

"בעבר הטריד אותי מאוד מה שכתבו המבקרים, היום כבר פחות. היום אני יכולה להתרשם מהפידבק של אנשים ומהתגובות שלהם בצורה בלתי אמצעית, וזה נותן המון כוח. לרשת יש תפקיד מרכזי בזה, הבנתי שיש עוד המון אנשים שרואים ומרגישים כמוני ואפילו שאני אחד הגורמים לכך".

להבדיל ממבקרי הקולנוע הוותיקים, המבקרים הצעירים והמעודכנים יותר דווקא אהבו את הסרט, והוא זכה לאהדה בקרב אנשי תרבות ורוח מובילים כמו ד"ר מירב אלוש לברון, ד"ר סמי שלום שטרית, הבימאי והיוצר רון כחלילי ועוד. ברור לשתינו שהביקורת לא יכולה להיות מנותקת מהזהות האתנית של המבקר. "היום אני לא לוחמת יותר. גמרתי עם זה. אני עייפה מהמשא הציבורי. אני מאוד נהנית מהחיים הנעימים בתוך הבית, בטרנינג, בטוב. אני נהנית מהיצירה כמובן, אבל היום אני יכולה ליהנות גם מהכנת עוגיות".

איך את מרגישה כלפי השיח המזרחי של הדור שלי?

"אנשים צודקים מוכנים להרוג כדי להיות צודקים. זה קשה לחיות ככה. יש מאבק ברובים ואקדחים או מאבק כמו שוויקי שירן אמרה: 'לגרד את הקיר עם הציפורן' והנה, תראי, לאט לאט החומה נסדקת. אני מרגישה שהיום כבר יש שינוי וצריך להוריד הילוך. הדור שלך מהלך אימים, אתם מהלכים אימים".

אני מאוד מרוצה כשאנשים מפחדים להיתפס כגזענים.

"זה מרבה מחלוקת בישראל. תמיד יש את שלב הבליסטראות, אבל החומה כבר התבקעה, חצי מהמדינה יודעת כבר שאפליה וגזענות נגד מזרחים קיימות ויש בעיה. אפילו מרצ, שהיו הסרבנים הכי גדולים להכיר בעוול שנעשה למזרחים, הכניסו את הנושא למצע שלהם. זה השלב שבו צריך לשלב ידיים ולעבוד יחד".

אין מהפכות נחמדות, כדי לשנות חייבים להיות מהלכים רדיקליים, להילחם באמירות גזעניות כמו של ענת וקסמן או אודי פרידן.

"אני מוכנה לקחת את התפקיד של זקנת השבט המפויסת, כל עוד את מוכנה לשלם על זה מחירים, את כנראה צעירה".

אני בת 34.

"זה יקרה לך מעצמו".

מתי זה קרה לך?

"כשנמאס לי לשמוע את עצמי מדברת על מזרחיות. וגם, יש לי עוד דברים רבים לומר על העולם".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 8af272d at 12:39:44