חופשת לידה בעבודה: עדי עוז מכניסה את הלול למשרד

עדי עוז והעולל | צילום: שי פרנקו
עדי עוז והעולל | צילום: שי פרנקו

לחזור מחופשת לידה באוגוסט זה הגיוני בדיוק כמו מזג האוויר שבחוץ. עדי עוז, עורכת המגזין, חזרה לעבודה עם תינוק על הכתף ושרדה כדי לספר. טור אישי 

88 שיתופים | 132 צפיות

 

החודש חזרתי לעבודה מחופשת לידה. אין דבר משוגע יותר מלחזור מחופשת לידה באוגוסט כשבחוץ 100 מעלות ו־400 אחוזי לחות ובבית יש עוד שני ילדים בלי מסגרת ובלי מספיק שנים בעולם הזה כדי שיוכלו לבהות במסך כל היום בלי מבוגר אחראי. אבל מערכת "את" הייתה פוריה במיוחד השנה ועוד שתי חברות יצאו לחופשת לידה בתחילת אוגוסט (מזל טוב אדר! מזל טוב ליאת!) כך שנראה היה לי מאוד לא חברי להשאיר פה את המערכת גלמודה לקראת שואת הפרינט הגדולה הידועה גם בשם "גיליונות חג".

עוד כתבות שאולי יעניינו אותך
13 דברים שבר רפאלי לימדה אותנו על אימהות
איך ליצור זמן איכות משמעותי עם הילדים?
הדברים שיהפכו את הילדים שלך למבוגרים מאושרים

כדי להתמודד עם העובדה המצערת שבאוגוסט אין אף אדם או מסגרת שמוכנים לקחת אחריות על גור אדם בן ארבעה וחצי חודשים, נאלצתי לזרום עם הדבר הכי הגיוני לעשות כשאת רועת צאן באפריקה: לקחתי את התינוק לעבודה. איכשהו, בצד המערבי של העולם, הקונספט הזה נראה הרבה פחות הגיוני ורק לאחרונה החל במגמת התחדשות מסוימת. באופן אישי קיבלתי את ההשראה מאונור קונראוסדויטר, חברת הפרלמנט האיסלנדית, שצילום שלה מניקה ונואמת בפרלמנט זכה לכותרות בכל העולם. אחריה ראיתי גם את תמונות האינסטגרם של הילה רגב, כתבת "לאישה", מנסה להרדים את ביתה התינוקת במערכת, ולבסוף צפיתי בתוכנית של גלית גוטמן ב"קשת", שבה התארחה מיכל גלר, יזמית נדל"ן, שלמרות שבעת ילדיה מדלגת מאתר בנייה אחד לשני עם תינוקות במנשא. "אני לא חיה את החיים שלי בשביל להגשים את הציפיות של הילדים שלי", אמרה לגוטמן ועוררה בי השראה עמוקה על היכולת ללכת עם הקריירה כמו שנכון לה, בלי רגשות אשם מיותרים.

אז חזרתי. זרקתי במשרד לול מתקפל, טרמפולינה, ערימות חיתולים וטקסטיל לרוב (כי כיום, יודעת כל אימא טריה, כל תינוק מגיע עם חצי טון טקסטיל משובח לקלוט כל פליטה) ובאתי לעשות עיתונים בראבאק.

היו לזה כמה יתרונות בולטים. קודם כל תינוק חמוד התגלה ככלי הניהולי האפקטיבי ביותר שיש. כולם קיבלו אותי בכל מקום בחיוכים וכל ויכוח פוטנציאלי שקע בים של מתיקות שהציפה אותי. כמובן שהיא כלל לא הייתה מכוונת אלי אלא לייצור חסר הישע והחייכן שהיה תלוי לי על הכתף, אבל בואו לא נהיה קטנוניות.

עוד יתרון בולט היה גלי התעופה העצמית שנישאתי עליהם כל החודש. מאז גל גדות שעומדת בהשתאות בטיימס סקוור וצופה בעצמה על מסכי הענק כוונדר וומן, לא פגשתם אישה שעפה על עצמה כל כך כמוני. אצל גדות זה כמובן היה בצדק מוחלט – תוצאה של כישרון, אמונה, מסירות ועבודה קשה. אצלי מדובר רק בתוצר מקרי לאכזריות שבה מדינת ישראל מפקירה את אזרחיה לחיים פה באוגוסט ולא שולחת אותם לוואקנס שמגיע להם, אבל שוב – בואו לא נהיה קטנוניות. העובדה שהצלחתי בו זמנית לערוך עיתון, להניק, לחתל, לגרפס וגם לסגור בכל יום מחדש את הסודוקו המורכב שנקרא: "מי שומר על הגדולים היום?" גרמה לי להרגיש כאילו אני המצאתי את המולטיטסקינג בעצמי.

מה שתרם לזה היו מבטי ההערצה של הנשים הצעירות במשרד כלפי. יש מצב שאלו היו מבטי חרדה אבל שוב – אל תתנו לעובדות לבלבל אותי. בכל פעם שאחת מהן שאלה אותי בהערצה/אימה: איך את עושה את זה? אמרתי לה בהתעליינות שחצנית: "זה ילד שלישי. זה רק ילד שלישי. בחיים לא הייתי מעיזה לעשות את זה בילד הראשון". ואז רצתי למשרד, סגרתי את הדלת, הנקתי מול המחשב והתייפחתי בשקט: "עד מתי אוגוסט 2017?!"

עד מתי אוגוסט 2017? | צילום: שי פרנקו
עד מתי אוגוסט 2017? | צילום: שי פרנקו