"אני חילונית, ליברלית, תל אביבית, פמיניסטית, ציונית - הארץ הזו סוגרת את שעריה בפני"

| מאת: עדי עוז

היא לא מגדירה את עצמה "קודם כל אימא", מנסה לגדל ילדים בינוניים וסבירים, מתייחסת לאיפור כמו לכלי נשק ופוחדת מאוד מסופו ההולך וקרב של החלום הציוני. עורכת מגזין "את" עדי עוז מגלה מה למדה על החיים בפרויקט מיוחד ליום העצמאות ה-70

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2018/04/sizes/H-7-2_wo_680_382.jpg
עדי עוז לובשת חליפה של מארני לפקטורי 54, משקפיים של אוליבר פיפלס, נעליים של לאקס ותיק של קוס | צילום: אדריאן סבל, סטיילינג: שי לי נסים

 

אני בת 42 השבוע. יש לי ילד בן 9 וחצי מהגרוש ועוד שני בנים (4 וחצי ושנה) מבן הזוג הנוכחי. אני עובדת בתקשורת 21 שנים. גרה בתל אביב.

אני לא "קודם כל אימא". אני קודם כל אני: אישה קטנה ועצבנית. אני אדם מיני, אינטלקטואלי, יצירתי. כמעט 33 שנים חייתי בלי להיות אימא. הרבה דברים קרו שם בשנים האלה. וגם עכשיו, כמעט עשור מאז הפיכתי לאם, הרבה מאוד קורה לי שאינו קשור לאימהות שלי. בעיקר בעבודה. קצת בזוגיות. אני גם אדם פוליטי, יש לי חברים. עולם שלם. נכון שמבחינת עוצמות האהבה והאחריות שום דבר לא משתווה להורות, אבל זה עדיין לא הופך את הזהות שלי על פיה ומגדיר אותי קודם כל כאימא.

מה למדתי על החיים? 7 נשים מ-7 עשורים שונים מגלות  
דורית רבליס עדיין מנסה להתרגל לסכומים שהיא מרוויחה
עמליה דואק חושפת את הצדדים הבודדים של המקצוע
אילנית לוי מגלה מה משאיר אותה שפויה
איילת שקד למדה שעל כל דבר היא צריכה להילחם
מרב מיכאלי לא מאמינה במשטרת הפמיניזם, להפך
מרים פרץ לא רצתה להפוך לסמל השכול
גילה אלמגור מצאה את המאהב המושלם

זו כמובן קלישאה, אבל כמו כל הקלישאות היא מדויקת להפליא: כלל האצבע בזוגיות הוא להיות רק עם מי שמקבל אותך בדיוק כמו שאת ועם מי שאת מקבלת בדיוק כמו שהוא. או היא. אנשים לא משתנים. לא באמת. לא באופן מהותי. אם משהו מפריע לך עכשיו הוא יפריע לך תמיד. ואם הוא מפריע – ותרי והמשיכי הלאה בחיפוש. בעולם יש מספיק הפרעות גם בלי אלה שבתוך הראש שלך.

לא התחתנתי ברבנות. הרבנות זה מקום שבבסיסו לא סופר נשים. אני חושבת שכל אישה שיכולה צריכה להביע התנגדות אקטיבית ולא לשתף פעולה עם מקום שמזלזל בנשים. אני חושבת שנשים גם לא צריכות להצביע למפלגות שאין בהן נשים. מי שלא מכבד את בינתנו וכישורינו לא ראוי לכבוד כלל.

גידול ילדים נמצא בקו התפר בין גן עדן לגיהינום. כשזה טוב זה מדהים ומלא אהבה כמו שבחיים עוד לא הרגשת. כשזה רע זה הדבר הכי קשה בעולם. בין לבין יש, כמובן, את כל האמצע שהוא החיים עצמם. באופן בסיסי הורות היא עבדות. היא חיים בצפון קוריאה, תחת שלטונם הטוטאליטרי של עריצים אכזריים בני שנה. היא מסבה הרבה אושר. הרבה כאב. היא המשימה הכי קשה שיש לחיים האלה להציע. היום אני מבינה שגידול בני אדם זו באמת המשימה החשובה ביותר ביקום. הדרך המשמעותית ביותר דרכה אדם ממוצע יכול להשפיע על העולם. אלא אם אתה פוליטיקאי חורץ גורלות.

מלבד אהבה אינסופית, סבלנות ברזל ויכולת על אנושית להתגבר על עייפות, באימהות יש שלושה כללים בסיסיים: תמיד תחזיקי ברשותך מים, אוכל ומשהו חם ללבוש לילדים. גם בזה אני נכשלת לעיתים קרובות.

אני לא אימא מצטיינת. אני אימא בינונית וסבירה. אני משתדלת להזכיר לילדים שלי שגם הם לגמרי בינוניים וסבירים. זה לא קל: האהבה והגאווה אליהם ממלאות אותי ואני מרבה להגיד להם כמה שהם נהדרים וחכמים, אבל אני משתדלת לא לעבור את הגבול אל עולם ה"נסיכים". לא לתת להם את ההרגשה שהם פתית שלג ייחודי במרחב. גידול "נסיכים" הוא אחד הדברים הכי בזויים בעיניי במציאות הישראלית, הוא הקרקע שעליו גדלים אנשים שנותנים מכות למציל כי הוא זרק איזו מילה שלא באה להם טוב. שדורשים "את השוקולד". ילדים צריכים להבין שכולם שווים ושהם טובים בדיוק כמו כולם. הם צריכים לאסוף אחריהם את הזבל, לנקות אחריהם את האסלה ולשמוע מוזיקה באוזניות כדי לא להפריע למרחב הציבורי. הם לא נסיכים. רק נתינים סבירים במציאות הבינונית שהיא החיים.

למדתי שהאדם שהכי ישפיע על איכות חייך הוא האדם שאיתו תעשי ילדים. זה חשוב כשחיים ביחד. זה חשוב כשלא חיים יחד. לכן הכי חשוב בחיים זה לדעת ממי להתגרש. אב ילדיך יישאר תמיד המשפחה שלך, גם אם נפרדתם לפני עשור. אז לפני שעושים ילדים עם מישהו כדאי לנסות ולדמיין איך יראו חיי הגירושין שלכם. משקרנים ונרקיסיסטים יש להתרחק. אלה לא אנשים שאת רוצה שיהיו מהצד השני של מאבק המשמורת שלך. גם לא נקמנים. עדיף לא עצלנים. באופן כללי את לא רוצה לעשות ילדים עם "נסיך".  ואם כבר התגרשת – תזכרי שאת תקועה איתו לנצח אז אל תעשי דברים שידפקו אותך לנצח. איך מתגרשים חשוב לא פחות ממי מתגרשים. צריך לוותר. להילחם רק על מה שהוא באמת קו אדום. צריך להבין היטב איפה עובר הקו אדום. האם הוויכוח נובע מהכאב הנורא שתקוע לך בגרון, עירוב של אכזבה, פחד, כעס ותחושת כישלון, או שזה באמת מה שיעשה טוב לילד שלך. כי כאב הפרידה יחלוף והילדים נשארים. לכן רק הם באמת חשובים.
את הילד שלי, היום כמעט בן 10, אני מגדלת במשמורת משותפת מלאה עם הגרוש. חצי חצי. שבוע אחד הוא אצלנו 3 ימים ו־4 ימים אצל הגרוש, שבוע אחרי זה מתהפכים. איש לא משלם לאיש דמי מזונות. אין לי מושג כמה הגרוש שלי מרוויח עכשיו ואם זה יותר או פחות ממני. גם הוא לא יודע כמה אני מרוויחה. מאחר והילד חי אצל שנינו באופן שווה זה נראה לנו הוגן. וגם כי כדי לגדל ילד שיוויוני ומעורב בחיי ילדיו צריך לאפשר לו אבא שיוויוני ומעורב בחייו.

התחלתי להתאפר רק בשנתיים האחרונות. לפני כן לא הרגשתי בזה צורך. אחרי שעברתי את גיל 40 הרגשתי שהפנים שלי איבדו את הצבעים. דרך האיפור אני מגלה אותן מחדש. איפור ונעלי עקב הן סוג של נשק עבורי. אני מודעת לכך שהם חלק ממנגנון משוכלל ועתיק יומין שבסיסו הוא החפצת נשים והחלשתן אבל בפרקטיקה היומיומית אני מרגישה שמה שמרב מיכאלי מגדירה כקישוט הוא סוג של נשק שמעצים אותי. אנחנו עדיין לא חיים בעולם שיוויוני באמת ונטול שיפוטיות ובתוך העולם הלא מושלם הזה – איפור בשבילי הוא מסכת קרב. לא קל שם בחוץ, אתן יודעות.
ולפעמים איפור הוא פשוט הנאה צרופה. משחק שמאפשר לי ללבוש דמויות.
ברובו המוחלט של הזמן אני אוהבת להסתובב עם התחושה שאני לא נראית הכי יפה שאני יכולה. אני אוהבת את ההרגשה שאני תמיד יכולה להיות יותר יפה. יופי זה כוח ואני אוהבת לשמור חלק מהכוח שלי לשעת צורך. כמו גיבורת על שלא מבזבזת את כל כוחותיה על קרב אחד.

טקסי הטיפוח שלי כוללים משיחת קרמים רבים והם גטאות קטנים של הנאה בתוך היום. עדיין לא עברתי את הקו אל מחוזות הכאב – הזרקות ומילויים. אני מנהלת עם זה דיאלוג פנימי אבל נדמה לי שבסופו של דבר אבחר בקמטים. כמו אילנית לוי או גילה אלמגור אני חושבת שיש משהו מאוד סקסי באישה שמקבלת את גילה באהבה. מצד שני – הכי סקסי זה לעשות מה שבא לך. ואולי עוד יבוא לי להזריק.

אני ציונית. הייתי בתנועת נוער, חרשתי את הארץ בטיולים, הלכתי לצבא, יצאתי לקצונה. נתתי לילדיי שמות עברים שלא יצלצלו טוב בשום מקום אחר בגלובוס. אני מקפידה לקחת אותם לטיולים בארץ. לישון בחניוני לילה. להגיד להם – "זה לוטם מרווני", "זה מדבר יהודה. בשנה שעברה היינו בנגב. גם הוא מדבר". "הינה המשוריינים בדרך לירושלים. זה ממלחמת השחרור". להצביע על הכנרת. תבור. פרה. יילו. אני אוהבת את הארץ הזו ומחוברת אליה בכל נימיי. אבל עם חגיגות ה־70 שלה אני לא חשה לא גאווה ולא שמחה. גם לא בושה. רק אימה גדולה. אני מסתכלת מסביב ורואה את החלום הציוני עומד בפני סיום. אני רואה את מדינת ישראל מקיאה אותי מתוכה. אני חילונית, ליברלית, תל אביבית, פמיניסטית, ציונית – הארץ הזו סוגרת את שעריה בפניי. בנימין נתניהו כראש הממשלה וחלקים נוספים בשלטון עושים הכול כדי להפוך את הקיום שלי ללא לגיטימי. זורים הסתה ושנאה. משתיקים ביקורת. מקדמים חקיקה דתית על חשבון הדמוקרטיה וחופש הביטוי. מקדמים את הפיכת הארץ למדינה דו־לאומית.
אני דור שלישי לשואה. אצלי במשפחה הכול נבחן בעיניים של ניצולים. המשפחה שלי מתחלקת בין השורדים לבורחים: הוריו של אבי שרדו את הגטאות, המחנות והקרבות. הם איבדו את כל משפחתם והגיעו לארץ דרך מחנות ההסגר בקפריסין. הבורחים בצד של אימי: סבא הגיע עם עליית הנוער עוד לפני המלחמה. סבתי זכתה להיות חלק ממשפחה שברחה בזמן והגיעה לפה בהרכב מלא של דודים ודודנים גם לפני המלחמה. פעמים רבות אני שואלת את עצמי באיזה צד של המשפחה אני. האם מהצד שמזהה בזמן את האסון? האם אני הייתי יודעת להשיג את הדוקומנטים הדרושים בזמן ולברוח? האם בעוד 70 שנה ניניי ישבו באמריקה ויגידו לעצמם – אבל למה סבתא לא ברחה בזמן לפני שהוציאו את החילוניות מהחוק? לפני שהתחילה מלחמת אחים? היא לא ראתה את הסימנים? אני קוראת חדשות ומפחדת. ההסתה הנוראה של ראש הממשלה הזה מעלה באפי ריח של שנאת אחים. האם זהו זמן הדוקומנטים?
בדרך חזרה מעוד טיול מדברי עברנו בעין גדי. מיהרנו להקשיב לשיר היפה שכתב איתן פרץ: "האדמה תצהיב בלהט שמש/ אך עין גדי היא נווה מדבר/ יום חדש אינו דומה לאמש/ ועתיד מזהיר צופן לה המחר".
ובעוד השיר מתנגן, נסענו על פני האדמה החרבה של ים המלח לצד הבולענים שמאיימים להפיל את עין גדי והשירה של יהודית רביץ נשמעה כמו מטאפורה אירונית ואכזרית לנפילתה של הפנטזיה הציונית כולה. כבר לא נווה מדבר, העתיד אינו מזהיר והמחר מפחיד אותי מאוד.
נכון לעכשיו לא ארגנתי דרכונים זרים לילדים. לא שיניתי את שמם למשהו שמתגלגל טוב באנגלית. אני עדיין מפרקת שקיות מהקמפינג האחרון בנחל פרצים. אין כמו לימוד אהבת הארץ דרך הרגליים במדבר של חול לבן. הלוואי וטעיתי. הלוואי שלא למדתי כלום בחיים האלה. ששום דבר ממה שכתוב פה לא נכון. שהכל הבל הבלים. הלוואי שבעוד חמש שנים או עשר או 30 שנה אבין שישראל חזקה ומשגשגת ושלחלום הציוני יש תקומה ואין ולא תהיה מלחמת אחים וחופש הביטוי פורח. הדמוקרטיה החזקה במזרח התיכון. אמן. לתפארת מדינת ישראל.  

עדי עוז לובשת חליפה של מארני לפקטורי 54, משקפיים של אוליבר פיפלס, נעליים של לאקס ותיק של קוס | צילום: אדריאן סבל, סטיילינג: שי לי נסים

עדי עוז לובשת חליפה של מארני לפקטורי 54, משקפיים של אוליבר פיפלס, נעליים של לקס ותיק של COS | צילום: אדריאן סבל, סטיילינג: שי לי נסים

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 8af272d at 09:51:33