הטור של לינוי בר גפן: "לא סלחתי, רק שכחתי"

| מאת: לינוי בר גפן

כל מה שצריך כדי לגלות סלחנות זה גיפט קארד אחד, זוג מכנסיים מחמיאים וכמה תאי זיכרון תשושים שכבר לא זוכרים איזו רשת נשבעת להחרים ועם מי הבטחת שלא תדברי לעולם. לינוי בר גפן עושה חשבון נפש ומגלה שלשנוא פשוט נהיה מתיש מדי

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2018/09/sizes/H-14_wo_680_382.jpg
הטור של לינוי בר גפן | איור: סתיו רוזנטל

 

נדמה לי שזה היה בסניף של אחת מרשתות האופנה הגדולות, כשניסיתי לבחור על מה לשרוף איזה גיפט קארד שבן זוגי קיבל ליום ההולדת שלו, כשפתאום הזיכרון היכה בי: לפני 15 שנה נשבעתי להחרים את הרשת הזו לעולמי עד. האמת היא שלכתוב "הזיכרון היכה בי" זה לא תיאור מדויק. אני מכירה בכך שהמוח נמצא בימים אלה במצב נזיל מכדי שמידע כלשהו יכה בו. זה יותר בכיוון של "גוויית זיכרון של כעס ישן נמצאה צפה לכיוון חוף קוגניטיבי. צוותים מיוחדים של התודעה מנסים בשעה זו לבדוק את זהות הגוויה ולאתר מתי נראתה לאחרונה בחיים".

חקירה ראשונית העלתה שההחלטה להחרים את הרשת התקבלה בעקבות כעס על כך שהיא מכרה לזמן קצר משהו לא מוסרי, אולי פרווה. אני זוכרת משהו מעומעם גם על ריב עם היחצ"ן של הרשת והכרזה מצידי בראש חוצות שכף רגלי לעולם לא תדרוך שם, כן, בדיוק כף הרגל הזו שעכשיו מחליקה בנינוחות למכנסיים מהממים שערפילי המחשבה מאותתים לי שאסור לי לקנות, כי גם החלטתי שהשנה לא אקנה יותר בגדים בכלל. את בטוחה שנשבעת לא לקנות לעצמך ב־2018 או ב־2017? רגע, לא הגעת לפה בכלל כדי לקנות לבן זוג משהו? איפה היינו? חרם, כן, חרם.

הטור של לינוי בר גפן | איור: סתיו רוזנטל

איור: סתיו רוזנטל

אוי, אלוהים אדירים, למה לא הבאתי בחשבון, כשפיזרתי איומים לטווח כל כך ארוך, שמה שבסוף ישבור אותם זו לא סולחה מפוארת אלא אמנזיה עלובה?
זאת מתחילה להיות בעיה מוסרית וחברתית עבורי. מדי יום אני מתבקשת לנקוט בצעדים נגד אינספור גופים שהתנהגו בדרך לא ראויה. חברים וזרים גמורים מספקים סיבות נהדרות להתחייב שלא לרכוש מ/לשוחח עם/לבקר בכל כך הרבה מקומות שחוללו עוול נקודתי או מתמשך. קולקציית האפשרויות לחרם מתחלפת בפיד ובכלי התקשורת בקצב מסחרר ולכולה אמרתי "כן! להחרים!" רושף מתישהו: יש את הרשת שהתגזענה ליוצאי אתיופיה, את המסעדה שסירבה להכניס כלבים, את אלה שלא שילמו שכר הוגן, החשמלאי שרימה חבר של חבר מיוקנעם, הישוב שלא הסכים לקלוט חד־הוריות, אלה שלא מחזיקים מידות גדולות לאחיותיי שמעל מידה 42, חשוב גם שלא אסע בכביש שלשם סלילתו נגזל שטח מזן נדיר של לטאות בסכנת הכחדה (לטאות? אולי קיפודים? מי זוכר). בטח יש עוד, אבל אני פשוט כבר לא זוכרת עם מי נשבעתי לא לעשות עסקים אף פעם.

שנאה אמורה להיות להבה בוערת, אש תמיד של חרם וגידופים. אלא שחום המדורה דורש השקעה אנרגטית בלתי פוסקת ומחיר הדלק הנדרש לי כדי לקיים אותו נהיה לי יקר מדי. יש מצב שאני גם לא כל כך זוכרת איפה המשאבה. לפני כמה ימים מצאתי את עצמי מצרפת למפגש חברים בבית קפה מכר אקראי שנקלע למקום. בהתחלה התעלמתי מארשת ההפתעה על פניו כשהצעתי שיחבור אלינו לשולחן, אבל כעבור כמה שעות, כשסימס לי "אני שמח שהשלמנו", נזכרתי שלפני כמה שנים פצחנו במריבה איומה שבשיאה הודעתי לו שלעולם לא נדבר עוד. חבל שלא היה לידי באותו רגע של הצהרה כל כך דרמטית מישהו שיסביר לי בעדינות שמאגר התאים האפורים שלי לא גדול מספיק כדי להתחייב לפרקי זמן כל כך ממושכים של תפקוד כועס תקין.

עלי להכיר במציאות: כיום אני מסוגלת להתחייב רק לזעם לטווחים קצרים. אבדה לי היכולת לדבוק בחרם לאורך זמן. למעשה, חזרתי אחורה לתקופת הילדות שבה חרם החזיק מעמד משיעור מתמטיקה בשעה 8 ועד שיעור התעמלות ב־12. מרחפת מעליי האפשרות האיומה שייחסו לי קלישאות שנמצאות תדיר בכתבות פרופיל: "היא נהייתה פייסנית". שום פייסנית ושום נעליים, סתם לוקה באמנזיית הטנטרום. ועכשיו, איפה לעזאזל הנחתי את המפתחות?  

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 8af272d at 07:31:19