רוצה להיות אימא טובה? תני לילד שלך קצת להיפגע

צילום: Jeremiah lawrence,Unsplash.
צילום: Jeremiah lawrence,Unsplash.

לינוי בר גפן צללה לקבוצות ההורים בפייסבוק וגילתה את המקום בו אימא טובה היא אימא חרדתית ומגוננת. אבל דווקא בתור מי שהייתה ילדה חריגה היא יודעת שקושי לא הופך ילדים לאומללים, להפך

88 שיתופים | 132 צפיות

 

לא מעט נכתב, לרוב בהומור, על קבוצות פייסבוק נשיות בכלל וקבוצות של אימהות בפרט. הן מספקות משענת נהדרת, בעיקר למי שרוצות לפרוק ומחפשות נשים שיבינו אותן, כי חוויית האימהות, לפחות בשנותיה הראשונות, די בודדה. הקבוצות האלה גם עוזרות לפתח קשרים שחורגים מתחומי הרשתות החברתיות ובהחלט יכולים לסייע – למצוא עבודה, לטפח חברויות חדשות, למצוא אשת מקצוע רלוונטית. על פניו הרוב טוב.

אלא שלקבוצות יש דינמיקה שגדולה מסך הפרטים המרכיבים אותן, והדינמיקה הזו כמעט תמיד תבכר את האגפים המחמירים ותשתיק את חובבות ה"נו, מה כבר קרה".

 

טורים נוספים של לינוי בר גפן:
למה כל אישה היא וונדר וומן?
רקוויאם לחברה המפוספסת
בן זוגי הוא נכה סיעודי. האם זה הופך אותי לאמיצה?

 

הנה, למשל, אימא התוהה אם לאפשר לבת ה־9 שלה לישון אצל חברתה. ההורים של החברה בעניין, הילדות רוצות גם הן, אבל אימה של בת ה־9 מתלבטת ופורשת את ההתלבטות בפוסט באחת מקבוצות האימהות. מיד מזדעקות אליה חסידות בית שמאי: "אני ל-ע-ו-ל-ם לא מרשה שישנו אצלי או שילכו לישון אצל אחרים!", "גם אם יש סיכוי מזערי שהאבא או האח יהיו בבית אני לא מרשה לבת שלי להיות שם!", "אל תקשיבי לאף אחד חוץ מלעצמך!" (ובתנאי ש"עצמך" הוא הצד הדואג ולא הצד שזוכר שאת לא שולחת את הילדה ללילה בכלא מעשיהו). השורה התחתונה ברורה: הורה אחראי הוא הורה שמונע קודם כול מחרדה. כל פעולותיה של "האימא הטובה" אמורות להישען על שברי האחוזים של הסטטיסטיקה הרעה ולא על ההסתברות הגבוהה יותר – שלא יקרה שום דבר רע.

בקבוצה אחרת, אימא לילדה בת 5 מספרת שהילדה קיבלה "פליק" קטן על היד מהסבא בזמן שהטביעה חפצים באסלה. התהייה: איך מתמודדים עם הילדה שהתלוננה על "אלימות". חלק מהתגובות ביקשו לסעוד את נפשה של הפעוטה כאילו חוותה אירוע תקיפה שעלול להותיר בה צלקות שברבות הימים יהפכו אותה לבגירה לא מתפקדת. אוי למי שתענה במצב כזה: "מה כבר קרה? כולה פליק ביד, למה לעשות מזה סיפור?".

האם אנחנו זוכרות שהילדים האלה יצאו ביום מן הימים מהבית ולא נהיה שם כדי לרכך כל נפילה? ואם לא נהיה שם – לא כדאי לצייד אותם בכלים קצת יותר אפקטיביים להתמודדות עם קושי מאשר "לדבר על זה"? מתי קשיים פעוטים יותר או פחות בילדות הפכו להיות ערובה לאומללות כמבוגרים?

הגישה הזו נכחה, במידה לא מבוטלת, בחוות הדעת המקוממת שנתן משרד הרווחה לבית המשפט בשאלת אימוצם של ילדים על ידי זוגות חד מיניים: "הם כבר מתויגים כחריגים בגלל היותם מאומצים, למה להעמיס עליהם חריגות נוספת בצורת שני אבות או שתי אימהות?" (זו רוח הדברים, לא ציטוט מדויק). חלק ניכר מהתגובות לחוות הדעת התרכזו במחאה על הגישה המצטיירת כהומופובית, או בניסיון להסביר שאימוץ על ידי שני גברים לא יתייג את הילד כ"חריג" ולכן חוות הדעת מציעה תחזית קודרת מדי. ובכן, יש לי תחושה שילד לזוג חד מיני כן יחשב לקצת חריג מחוץ לגבולות תל אביב, אבל הרשו לי לחזור ולומר את האסור מכול: "נו, אז מה כבר קרה?".

אני לא מזלזלת חלילה בתחושה הקשה שנלווית לחריגות. חוויתי אותה היטב על בשרי כשהייתי הילדה היחידה בכיתה עם הורים גרושים, וזכיתי מחבריי לשאלות כמו: "איך זה לגדול בבית הרוס?". אבל חריגות לא מולידה בהכרח אדם מוחלש, לפעמים היא יוצרת את ההפך – בגיר חזק שיודע להתמודד עם נבזיותו המכוונת והמקרית של הזולת.

מצוקה היא לא פעם האבא והאימא של היצירתיות, התעוזה והעצמאות. ההתפתחות שלנו לא רק מלווה בקושי, היא מחייבת קושי. ואת הקושי הזה לא תמיד אנחנו יכולות לבחור ולאמוד את עוצמתו. קל להבין את זה רציונאלית, אבל הלב מסרב לשחרר את החיבוק העוטף. לתת לילד להתחכך בקושי זוהי לא הורות רשלנית, זוהי הורות שבוטחת ביכולת שלו להיבנות ולצמוח.

 

צילום: Japheth mast,Unsplash.
צילום: Japheth mast,Unsplash.