בן הזוג שלי הוא נכה. האם זה הופך אותי לאמיצה?

| מאת: לינוי בר גפן

לינוי בר גפן יודעת בדיוק איך נראים החיים לצד בן זוג נכה סיעודי. לכן כשהתגובות בפייסבוק קראו לרבקה הישראלי שהחליטה לעזוב את בן זוגה שנפצע בצוק איתן "פחדנית" מצד אחד ו"אמיצה" מצד שני, היא החליטה לספר לכן איך זה נראה באמת

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2017/08/sizes/aug02_h_wo_680_382.jpg
איור: נעם וינר

 

לפני כמה חודשים פירסמה בפייסבוק רעייתו של אחד מפצועי "צוק איתן" פוסט שבו היא מספרת שהחליטה לעזוב. השניים התגרשו. הפצוע הוא נפגע ראש קשה, סיעודי, שנפגע פיזית וקוגניטיבית וזכרונו נכרת. איך נראים החיים במצב כזה? קשה להסביר למרות שכמי שחווה מציאות דומה, ניסיתי כאן כבר כמה פעמים. זה קשה מאוד, יש רגעי שפל והתעלות, אבל אלה אינם חיים שגרתיים בשום פנים.

לינוי בר גפן מוכיחה שכל אישה היא וונדרוומן
לינוי בר גפן לא מצליחה למות מסרטן של אשכנזים
לינוי בר גפן ברקוויאם לחברה המפוספסת

 

הפוסט והידיעה זכו לתגובות קיצוניות משני הצדדים: היו כאלה, בעיקר בציבור הדתי־מתנחלי שממנו מגיעים בני הזוג, שתקפו את האישה על הזנחה והפקרות. המבקרים גם התעלמו מהסטטיסטיקה המראה שדווקא נשים, בעיקר אימהות, נשארות עם בני זוגם הפגועים בשיעור גבוה בהרבה משיעור  הגברים שנשארים לצד בנות זוגם כשאלה נפגעות. אבל מה אכפת להם לאלה? נתנו את הבעיטה המוסרנית שלהם בבטן של אישה אחת שאינם מכירים את קורותיה והלכו לשחק בחיים של אחרים.

מנגד, עמדו הליברלים יותר, שדרשו הימנעות מביקורת והדגישו את זכותה של האישה לא ליפול לתהום עם בן זוגה. כשאלה דורשים "לא לשפוט", אפשר בהחלט להבין את הכוונה הטובה, אבל אנשים שופטים ותמיד ישפטו. לכל היותר אפשר לבקש מהם לשמור את השיפוט הזה לשיחות רכילות שקטות בעל פה ולא לשאת אותן כדגל. גם זה כנראה קצת אוטופי.

אבל לא זו הבעיה שלי איתם. הבעיה האמיתית שלי עם האגף החומל הוא שבניסיון להגן על זכותה של אישה לנהל את חייה, חלקם בחרו לכנות את המעשה שלה "אמיץ". לאומץ אין שום קשר לסיפור הזה, גם אם הפעולה הייתה כרוכה בהתגברות על קושי גדול.

פעמים רבות מדי שמעתי בשנתיים האחרונות שהבחירה שלי להישאר עם בן זוגי היא "גבורה" ו"אומץ". אם להישאר עם בן זוג זה "מעשה אמיץ" – אזי לעזוב בן זוג זו פחדנות. אם להחליט לעזוב זה אומץ – להישאר עם בן זוג נכה זו פחדנות. אז איך יתכן שהאישה ההיא ואני ננקוט בפעולות הפוכות, האחת עזבה והאחרת נשארת, ושתיהן יוגדרו באותו מונח? מי מאיתנו הפחדנית ומי האמיצה? לדעתי אף אחת.

השימוש ב"אומץ" הוא תולדה של היעדר מינוח מדויק דיו לבחירה בין שתי אפשרויות רעות מאוד, שלכל אחת מהן יש יתרונות וחסרונות מוסריים, פרוצדוראליים ורפואיים. אבל אפילו להגדיר את המצב ככזה שיש לו שני פתרונות חד משמעיים – להישאר או לעזוב – חוטא לחיים המורכבים והמרובדים כל כך של בנות הזוג. האם זו שעזבה לא תתמוך יותר בבן זוגה? אולי כן, אולי לא. האם זו שנשארת לא נוטשת בראשה או מנהלת חיים כפולים? לפעמים כן ולפעמים לא. זהו רצף אינסופי של החלטות, נטישות קטנות וחזרות סמויות, רגעי מאבק שכולך בו לצד רגעים של התנתקות ובריחה. יש אהבה, אבל יש גם זרות, יש חמלה ויש זעם. אין שקט.

"אל תגידי 'לעולם לא אעזוב'", נזפה בי פעם עובדת סוציאלית, "את לא יודעת איך יראה העתיד. אף אחד לא יודע". זו הייתה יכולה להיות אמירה קלישאתית לולא אותה עו"סית עצמה חיה כבר עשרות שנים עם בן זוג נכה. גם היא שומרת לעצמה את הזכות לבחור אחרת. אלא שהאמירה הזו שלה תקפה גם למי שכיום חיות עם בני זוג בריאים לחלוטין ומנסות לנבא מה הן היו עושות. השיחה האוהבת שניהלתם בתחילת הקשר, השיחה הכאילו מפוכחת ביניכם, שבה סיכמתם שאם אחד מכם יגיע למצב קשה השני רשאי לעזוב? היא מבטאת רצון להשאיר לתודעה פתח מילוט. אבל אתן לא יכולות לדעת איך זה יראה בזמן אמת. אתן לא יודעות איך תרגישו, אתן לא יודעות מה יהיו הנסיבות, אתן לא יודעות אילו כוחות יהיו לכן ואילו לא. כשאתן שופטות את העוזבת או הנוטשת, אתן למעשה מדברות על עצמכן, ממה אתן מפחדות ומה הייתן רוצות שיהיו האפשרויות. אבל אם תגיע השעה שבה תצטרכו לפדות את האמירות האלה – דעו שזה יהיה כרוך באפס אומץ ואוקיינוס של צער, כך או אחרת.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 8af272d at 02:16:04