פונדקאות אינה זנות. אבל היא גם לא עבודת החלומות

צילום: Shutterstock
צילום: Shutterstock

מתנגדי הפונדקאות טוענים שהיא גרועה כמו זנות ולא מבינים למה זוגות חד מיניים לא בוחרים בהורות משותפת. לינוי בר גפן לא מופתעת מהצביעות

88 שיתופים | 132 צפיות

לעולם לא אהיה פונדקאית ולעולם לא אזדקק לשירותי פונדקאות. מעולם לא הייתי במצב שבו ההורות שלי עמדה בסימן שאלה מבחינת המדינה. אם גם שלכם לא – אולי מן הראוי שנהיה פחות נחרצים בדעתנו לגבי פונדקאות בכלל ולהומוסקסואלים בפרט, כי מדובר פה בדיני נפשות.

עוד כתבות מעניינות
הפונדקאיות מדברות: "עבור כסף בלבד לא הייתי עושה את זה"
משלומית מלכה ועד בר רפאלי: הסלבס יוצאים למחאת הלהט"ב
איך חיים עם בן זוג שסובל מדיכאון?

בימים האחרונים שמעתי שוב ושוב את ההשוואה של פונדקאות לזנות. נקודת הדמיון היא אחת ויחידה: שימוש בגוף האישה תוך סיכון בריאותה לתכלית שאינה משרתת אותה ישירות. נקודות השוני, לעומת זאת, רבות מדי והופכות את ההשוואה הזו למקוממת. הודו ותאילנד אסרו על פונדקאות אחרי שילדות ונערות שודלו על ידי הוריהן והובאו לסוכניות-פונדקאות כדי לנסות להרוויח בעזרת רחמן הצעיר לחם. נכון, באותה מידה יכלו הילדות האלה להימכר לזנות, גם זה נפוץ מאוד באותן מדינות. אך האם זהו גורלה של הפונדקאית הישראלית? רחוק מכך. הרי כבר היום ההגנות החוקיות, שגם אותן יש לשוב ולבחון היטב, כלל לא מאפשרות נקודת פתיחה כזו.

מרבית הנערות והנשים שהתדרדרו לזנות, בישראל כמו בעולם, סבלו מדימוי גוף נמוך ומעוות לאחר שנים של התעללות מינית, רובן ככולן לא הגיעו לזנות רק בגלל מחסור כספי. האם כך מגיעה אישה בישראל לפונדקאות? אישה בזנות בישראל נבעלת, או ליתר דיוק – נאנסת, עשרות פעמים ביום, כשמעליה מרחפת עננת איומים פיזיים וסנקציות כלכליות. האם זה מה שחווה הפונדקאית הישראלית?

אישה בזנות לא נכנסת למצב שאורכו 9 חודשים ותאריך היעד שלו קבוע, אלא לתעשייה ששואבת אותה לשנים ארוכות, ושההיחלצות ממנה קשה ומייסרת ולעיתים קרובות כלל לא מתאפשרת כי מעטים האנשים שמוכנים להעסיק שורדות זנות בשיקום. האם זה מצבה של הפונדקאית הישראלית?
אישה בזנות נמצאת בסיכון גבוה יותר להתמכר לסמים ולאלכוהול. האם גם פונדקאית ישראלית? התשובה לכל השאלות האלה היא לא.

גם ההשוואה לסחר באיברים היא השוואה מגונה. הסיכון לאדם שמכר את יותרת הכבד או את כלייתו גבוה פי כמה משל אישה בהריון. על איברים אחרים אין בכלל מה לדבר, סחר כזה אסור פשוט כי משמעותו מוות. ועם כל זאת, אי אפשר לזלזל בפוטנציאל הלחצים שעלול להיות מופעל על נשים צעירות ופוריות להפוך לפונדקאיות כפיתרון כלכלי. אני חוששת מאוד מהיום שבו בלשכת התעסוקה או אפילו בביתה שלה אישה תשמע את המשפט: "יש לך בעיה כלכלית? לכי תהיי פונדקאית". הריון הוא עדיין תענוג קטן מאוד לחלק ניכר מהנשים והסיכונים הבריאותיים והנפשיים בו קיימים ומשמעותיים מכדי שנוכל לנפנף את הדיון בהם כאילו אינו רלוונטי לנושא. גם התשלום לפונדקאית הישראלית לא גבוה מספיק בכדי לחלץ נשים מעוני לעושר.

כמי ששנאה להיות בהריון ושנאה עוד יותר את הלידה שנערכה במחלקה לנשים בסיכון גבוה, לא הייתי חוזרת על זה גם תמורת סכום כפול. אבל לו הייתי במצוקה כלכלית קשה ממש? כאן אני כבר הרבה פחות. מה שבטוח הוא שהייתי חשה כלי קיבול ולא אדם. אבל זו רק אני. אני מכירה בכך שיש פונדקאיות שמתארות את החוויה כחיובית ומרגשת ומאמינה להן. אני מאמינה גם לאלה שטוענות שזו טראומה קשה.

"הדרך היחידה להילחם, ולנצח, היא יחד ולא זו מול זו" | צילום: Shutterstock
"הדרך היחידה להילחם, ולנצח, היא יחד ולא זו מול זו" | צילום: Shutterstock

בזמן שהדיון על פונדקאות טומן בחובו שלל בעיות ערכיות, מוסריות וחברתיות, לא מעט שולפים את החלופות שעל פניו נראות נטולות מורכבות עבור זוגות גייז – אימוץ והורות משותפות. גם כאן עלינו להיזהר. מעבר למגבלות הקיימות כבר היום על אימוץ בידי הומוסקסואלים, מגבלות שיש לצאת לרחובות כדי להילחם בהן, התורים לאימוץ בישראל כבר היום אורכים שנים. אימוץ בחו"ל הוא יקר ולא תמיד מותר לזרים ובחלק מהמדינות התברר שילדים עם בעיות רפואיות נמסרו לאימוץ בלי שהמאמצים אפילו ידעו שהם חולים. כשאנחנו מעמידים את הקהילה הגאה בתור מול בתי היתומים ודורשים מהם לעשות מצווה – כמה מאיתנו כבר עמדו בתור הזה לפניהם? האם כבר נתנו ללהט"בים את כל הזכויות החוקיות שיש להטרוסקסואלים שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לדרוש מהם להיות כל כך נדיבים? וכשאנחנו מציעים להם את האפשרות של הורות משותפת, כזוג עם צלע נשית שלישית, אנחנו מציעים את האפשרות הזו גם לזוגות הטרוסקסואלים עם בעיות פריון? לא. האם דרשנו מחד הוריות שילדו מתרומת זרע לאתר מהר גבר שישמש אב? גם לא. כלומר אנחנו מוכנים לחיות די בקלות עם היעדרו של גבר בהורות, אבל לא עם היעדרה של אישה.

עוול אחד לא מכשיר עוול אחר, אני בעד שהדיעות כולן ישמעו, בדגש אחד: על העובדות. רק כך נוכל להימנע משיסוי זו בזו של שתי קבוצות שכבר ידעו בעבר לצעוד יחד במאבקים משותפים – נשים ולהט"בים. וגם היום הן ממשיכות להוכיח לנו שהדרך היחידה להילחם, ולנצח, היא יחד ולא זו מול זו.