החיים החדשים של מלאני פרס

| מאת: מיה סלע |

צילום: דודי חסון

"אני רגישה מדי. חרדתית מדי. היה קשה לי הפפרצי, רצו אחריי ברחוב. זה לא בשבילי". מלאני פרס בשיחה אישית על הקמפיין החדש לצד הפרישה מתל אביב ומעולם הזוהר

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2015/06/sizes/14450004-copy-H_wo_680_382.jpg
  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2015/06/sizes/14460013-copy-H_wo_680_382.jpg
  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2015/06/sizes/14440033-copy-H_wo_680_382.jpg
  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2015/06/sizes/14430034-copy-H_wo_680_382.jpg
חולצה wult, חצאית אהבה לשניה, תכשיטים טובי פרבר | צילום: דודי חסון

מלאני פרס היא אולי נציגה מובהקת של הדור שלה. הרעיון של ילידי שנות ה־70 של המאה הקודמת, דור האיקס קראו להם לפעמים, היה לא לשחק את המשחק, לא לעשות קריירה (מילה שנואה) כי ממילא אין טעם לא להאמין לכלום. הם הרי ראו במו עיניהם את ההיפים הופכים ליאפים נהנתנים שמנהלים את העולם, אז איך יאמינו?

היחס של פרס לדוגמנות תמיד היה אמביוולנטי ובכל זאת היא הייתה שם בעולם שמצטלמים בו ומחייכים יפה. אז איך משחקים את המשחק מבלי לשחק את המשחק? כדוגמנית היא הייתה הצלחה גדולה. היא הייתה קצת אייקון בזכות האינטליגנציה ששידרה ובגלל שהיה ברור שהיא לא באמת כזאת ורצינו אחת שלא תהיה באמת כזאת.

שמלה טלי קושניר. מלאני פרס | צילום: דודי חסון

שמלה טלי קושניר. מלאני פרס | צילום: דודי חסון

הקלישאה תגיד שמלאני פרס נעלמה ועכשיו היא חוזרת. כותרת טובה לעיתון. אבל אנשים לא באמת נעלמים, הם חיים את חייהם, כמו רובנו, מחוץ לעדשת המצלמה של גיא פינס. גם אלה חיים. לפני פחות משנה עזבה את תל אביב ועברה עם בעלה, שחקן התיאטרון איתי טיראן, לגור במושב סתריה, שם היא מגדלת סוסים ומטפחת גינה. אנחנו נפגשות בגינה שלה ומשום שאני אוהבת גינות שימושיות שיש בהן ירקות, צמחי תבלין ועצי פרי התפעלתי ואמרתי: "כמה יפה החסה!". פרס, משועשעת, תיקנה אותי שמדובר בהורטנזיות שבגלל מיקומן בצל, צבען ירוק כשל חסה משגעת. החלטתי שלא לדבר יותר על ירקות ולהתעסק בדברים שבהם אני יותר מבינה (לייף סטייל, גלאמור ובוטוקס).

הסיפור שפרס מספרת על המפגש עם מעצבת התכשיטים טובי פרבר מעיד באופן נפלא על הלך הרוח שלה ועל היחס שלה לדוגמנות, ליחסי ציבור, לעולם. זה הקמפיין הנוכחי שלה, ולא בקלות הסכימה להשתתף בו.

"כשקיבלנו את ההצעה אמרה לי פרי כפרי, הסוכנת שלי, להסתכל באתר על התכשיטים. הסתכלתי ואהבתי את מה שראיתי. תכשיטים סופר יפים, אני אוהבת עבודות יד מסובכות, נורא מעריכה טעם טוב. פרי הציעה שנלך לפגוש את המעצבת. באתי עם הרבה ספקות, כמו שאני באה לפגישות כאלה, קרה וקשה עם פוקר פייס. הייתה שם אשת יחסי ציבור. עצם הטייטל הזה לא בא לי טוב. אנשים שבוחרים לעשות יחסי ציבור הם אנשים מוזרים, זה מקצוע מוזר אפילו יותר מדוגמנות, אתה צריך להיות טיפוס מאוד מאוד… מיוחד, בשביל לבחור במקצוע הזה. אם היחצנית לא הייתה, הייתי כמובן יותר פתוחה ונעימה יותר. עם יחסי ציבור צריך להיות נוקשים אחרת הם חזירים. אם אתה לא שם למשרד יחסי ציבור גבולות ברורים הם רוצים עוד ועוד".

נשמע שדוגמנות זה עסק משפיל למדי.

"לא תמיד. זה יכול להיות משפיל. יש הרבה אנשים שחושבים שהם קונים אותך, הם לא מביאים בחשבון שהם לוקחים אותך כי את יכולה למכור את המוצר שלהם. אני לא נותנת להם להשפיל אותי. גם בחוזה שלי יש כאלה שמנסים לדלג על כל מיני סעיפים, את צריכה להדוף את החוצפה שלהם".

זה חלומן של כל כך הרבה נערות.

"הן לא יודעות. נראה להן גלאם. כן, יש את הגלאם, כשאני נכנסת למקום, כולם מסתכלים".

והכסף.

"כסף אין בזה. אפשר לחיות בנוח לתקופה, אבל לא מתעשרים מזה אלא אם כן את בר רפאלי, אבל כמה כאלה יש? בדור שלי הייתה שירז טל שהיום גם היא עושה כל מיני דברים. אז כנראה הכסף לא הספיק, אתה לא מרוויח מיליונים. אני גם לא יודעת אם בר מרוויחה מיליונים. בעיתון אוהבים להכפיל, ופתאום כתוב סכום שהוא פי חמישה ממה שאת באמת מקבלת. נראה לך שקליינט בארץ באמת ישלם חצי מיליון שקל? המצאות. אם זה המצב, אז למה האנשים האלה עובדים עוד ועוד?".

גלית גוטמן לא הרוויחה הרבה כסף?

"גלית גוטמן לא עשירה. היא עובדת קשה, עושה הרבה דברים, היא לא בררנית כל כך, אף פעם לא הייתה, והיא אוהבת את המקצוע הזה. אבל היא לא עשירה, היא לא יכולה להפסיק לעבוד. למה דוגמניות מתחתנות עם כל מיני מיליונרים? הן עושות כסף לזמן מה, זה לא כסף שמאפשר בגיל 30 לצאת לפנסיה ולשבת רגל על רגל, בטח לא בארץ".

חולצה wult, חצאית אהבה לשניה, תכשיטים טובי פרבר | צילום: דודי חסון

חולצה wult, חצאית אהבה לשניה, תכשיטים טובי פרבר | צילום: דודי חסון

סימטרית

היא בת 43, נולדה בגרמניה והגיעה לארץ בגיל 15 עם אמה היישר למרכז קליטה בנצרת עילית. "אין לי מילים לתאר כמה זה היה קשה". משם הגיעה לתל אביב והדרך להצלחה הייתה מהירה. היא עשתה קמפיינים גדולים וכל רומן שלה תועד בדברי ימי המקומונים. אחר כך גם עשתה מוזיקה ושיחקה בסדרות טלוויזיה ("תיק סגור", "הבורגנים", "פרשת השבוע", "שביתה" ועוד) ובקולנוע ("הכלה הסורית", "התפרצות איקס"). אהבנו לאהוב את מלאני פרס. היא כנראה, פחות אהבה אותנו בחזרה. נראה שהיחס האמביוולנטי למקצוע בא מהבית: "אצלנו בבית לא היה דגש על כסף, גם לא על יופי. יופי זה לא חשוב. בהתחלה אבא שלי זלזל בדוגמנות. הוא נהנה לראות תמונות, הוא גאה בי על ההצלחה שלי, אבל הדוגמנות עצמה לא טובה בעיניו יותר או פחות מדברים אחרים. בהתחלה זה היה נראה לו מוזר לעשות כסף מאיך שאתה נראה. זה באמת קצת מוזר. נולדתי ככה, בסימטרייה מסוימת, ואני לא רואה שאני יותר טובה או פחות טובה בגלל זה. מה שחשוב הוא איזה מין בן אדם אתה, לא שאני בן אדם טוב במיוחד, אני יכולה להיות כלבה נוראית, אבל רמת המוסריות שלי גבוהה מאוד. יש לי אובר מוסריות".

הסיטואציה ברורה לשתינו. היא מתראיינת כי היא מחויבת להתראיין במסגרת החוזה שלה, אבל היא מתעבת ראיונות, שאלות חודרניות, טמטום של מראיינים. אני משתדלת לא להיות מטומטמת מדי ומבקשת ממנה שתעזור לי. "עשית קמפיין לתכשיטים", אני אומרת לה, "את דוגמנית, מה כבר אפשר לשאול אותך? גם אם הייתי הולכת לראיין את בר רפאלי – על מה יש לי לדבר איתה?"

"אני לא יודעת. יש את הדברים שכולם כבר כתבו, אבל אני בטוחה שגם לבר יש את העומקים שלה ואפשר למצוא אותם. מה הם רוצים לשמוע? עדיין על לאונרדו דיקפריו ועל החתונה שלה ועל מערכת היחסים שלה עם אימא שלה ועל כסף. יופי. אני לא חושבת שמישהו באמת מתעניין במי זאת בר רפאלי".

היא באמת מאוד אניגמטית.

"לא יודעים עליה כלום, זה קצת בעיית תדמית. תראי את קייט מוס, אף פעם לא מתראיינת, אבל יש בה משהו כריזמטי מאוד ואפשר לקבל איזושהי תמונה על מי זאת הבחורה גם בלי דיבורים. זה מאוד מושך. מהרגע שהיא צצה היא הייתה מעניינת. הלוק שלה היה מעניין, הטעם שלה, הרוקנ'רול היה מעניין, המאהבים שלה היו מעניינים".

אולי קייט מוס לא מתראיינת כי היא לא רוצה לפתוח את הפה ולאכזב אותנו.

"היא כל כך חזקה שהיא לא חייבת. היא יכולה לעשות קמפיין בלי שמוצצים לה את הדם".

מלאני פרס מתוך קטלוג התכשיטים של טובי פרבר | צילום: דניאל שריף

מלאני פרס מתוך קטלוג התכשיטים של טובי פרבר | צילום: דניאל שריף

מה זה המקצוע הזה.

"מגיל 16 אני במקצוע הזה, ועכשיו הרבה פחות. זה לא מקצוע, זאת עבודה סופר קשה, פיזית וגם מבחינה נפשית. מאז ומעולם היה לי מאבק עם עצמי על ההגדרה 'מקצוע'. יש עבודות שהן סבל. היום אני כבר לא עושה דברים שגורמים לי לסבול אם אני יכולה להימנע מהם, אלא אם זאת הצעה מאוד מאוד מפתה. הקמפיין הענק האחרון שעשיתי להוניגמן עשה לי טראומה כל כך קשה, מאז אני לא מוכנה לחוזים כאלה".

מה היה טראומטי?

"הכל… זה תרם לי לחשבון הבנק, אבל הזיק לי מכל הבחינות האחרות. וגם, בחשבון בנק לא היו סכומים כאלה גדולים. כשאת עושה קמפיין בגודל כזה, את מחויבת. באים מלא צלמים לסט וכל מיני טלוויזיות, ואני גרועה במינגלינג, לא יודעת מה להגיד, מאז ומתמיד סמול טוק זה סופר קשה לי. אז כל הסיטואציה הזאת שאת באה ליום קשה ואת צריכה להיות קריאטיבית כדי שזה ייצא טוב ומעניין, לא טובה לי רמת חשיפה כזאת עם שאלות שבאמת…".

מה שאלו?

"באה איזה ילדה שאין לה שום מושג ביחסים בין אנשים או איזשהו חוש של מה אפשר לשאול אדם בלי שהוא ייסגר. אצלי מה שאת רואה זה מה שיש. אין הפתעות. אני בספק אם היה לה אייקיו בכלל. אני לא אומרת שכולם כאלה ואני בטוחה שחלק מהן נשלחות עם שאלות שמבקשים מהן לשאול, אבל גם לזה יש דרך. נכון אז הזמן קצוב, יש לך חמש דקות, אז תחשבי על השאלות לפני. שאלו אותי שאלות שלא היו קשורות אליי, ממש טעויות".

זה משפיע עלייך בצורה ממש קשה. את לא יכולה לשחק את הדוגמנית?

"לא קל לי בסמול טוק, אני לא יודעת לענות ככה. אני לא הבן אדם לזה. אני רגישה מדי. חרדתית מדי. קשה לי עם הפפרצי וכל מה שבא עם זה. פתאום רצו אחריי ברחוב, הסתתרו מאחורי עצים ופחי זבל או חיפשו להתקוטט איתי. זה לא בשבילי, זה הביא אותי למצב נוראי. אני לא יודעת לשחק אותה, היו רגעים שהייתי רוצה להיות קלילה, אבל אני לא יכולה, משהו בי יורד שם, אבן או קיר, משהו פיזי קורה לי כשתוקעים לי את המיקרופון הזה לתוך הפנים, כל האנרגיה שלי יורדת לרצפה. אין לי את זה".

עכשיו, כאמור היא במושב. אומרת שפיתחה רגישות לרעש של תל אביב ולכן עזבה. "כל היום קודחים לך במוח ומצפצפים, והשיפוצים והרעש והשכנים וילדים שצורחים וכלבים שנובחים מהדירות, לא יכולתי לסבול את זה יותר. לא מצאתי שקט גם בתוך הבית, גם עם חלונות סגורים והמזגן דלוק. הסוסים זה קטע שהיה לי מילדות, ולפני כמה שנים חזרתי אליו, ומאז אני אדם טוב יותר, אני חושבת".

היפה והחיה

היא קמה כל יום בשש וחצי בבוקר כדי לטפל בסוסים אבל כבר לא רוכבת עליהם. לפני שנה עברה ניתוח בגב בגלל פריצת דיסק והיא אומרת שרק המחשבה על ליפול מסוס ולחזור למצב שבו הייתה מפחידה אותה. "אם יש סקאלה של אחד עד עשר לרמת הכאב אז זה היה עשר. אין סיבה לחיות יותר. לא יכולתי להיכנס לאוטו קטן, לא יכולתי ללכת, לא יכולתי להתקלח, כלום".

אני שואלת מה זה שווה סוסים אם לא רוכבים עליהם, והיא מסבירה בסבלנות: "המגע עם החיה, זה מה שמעניין אותי, זה מה שממלא אותי – זאת התשוקה שלי. בשנים האחרונות אני מגדלת סוסים ערבים. הם נורא יפים, הם 'הדוגמניות של עולם הסוס'. אני הולכת לתחרויות אבל שלי לא משתתפים. אני לא רוצה להכניס אותם לטראומה".

יש טראומה לסוסים?

"זאת חיה מאוד פחדנית, היא נכנסת ללחץ מכל שינוי שקורה".

את מונעת את עולם הזוהר מהסוסים שלך.

"זה מה שהייתי עושה אם היו לי ילדים".

לא היית מסכימה לתת לבת שלך לדגמן?

"בשום פנים ואופן לא. שתלמד משהו, שיהיה לה מקצוע. זה מקצוע שסוחב איתו מלא דברים לא בריאים. דימוי עצמי־פיזי חולני. יש לי חברות שהדימוי העצמי שלהן יותר בריא משלי כי הן לא דוגמניות. כי לא מבקרים אותן כל היום על המראה שלהן, על התחת שהן גידלו, על החצ'קונים שיש או אין, על האף הגדול מדי או על הציצי הקטן מדי, על רגליים עבות או רזות מדי. אין גבול".

זה משהו שנשאר או שנפטרת ממנו?

"אני לא חושבת שאפשר להיפטר מזה כל כך בקלות כשאת חיה כך רוב ימיך, אני מנסה. אני עומדת מול המראה ורואה את השיערות הלבנות, את הקמטים".

ומה עם קריירת המוזיקה והמשחק?

"כל עניין החשיפה בעייתי אצלי. במוזיקה, אם אצטרך להופיע, וצריך להופיע, אני אעבור גיהינום בגלל זה. אין לי צורך להיות במרכז".

את משונה!

"כן זה מוזר, נכון? אין לי צורך. גם בסיטואציה שבה יושבים עם חברים, אני זאת שיותר יושבת בצד ומקשיבה מאשר זאת שמפנה אליה את כל תשומת הלב".

השמאלני נהיה בוגד

גם לאיתי טיראן וגם לפרס היו אמירות שדווקא עוררו תשומת לב. הוא, כאשר סירב להופיע באריאל, היא, כשאמרה בריאיון שתעדיף לגדל את ילדיה בחו"ל ללא חרדת הקיום שיש כאן. היא מודעת לכך שאנחנו חיים באטמוספירה שכבר אסור לומר בה דברים כאלה. זה לא מונע ממנה להמשיך.

"אני לא מסתירה את זה, אנחנו שמאלנים", היא צוחקת "אי אפשר להתעלם מכך שהמצב פה הולך ומתדרדר. אני לא בחרתי בממשלה הזאת. יש ניחוח של דיקטטורה שדופקת על הדלת. אדם שאומר מה שהוא חושב עושים לו ציד מכשפות. איך כל העם הזה נהיה כל כך שונא? כל כך להוט לסתום לאנשים את הפה? מה הבעיה בדעה אחרת? השמאלני נהיה בוגד, מה זה הדבר הזה? מי שהוא ליברל פחות אוהב את המדינה שלו? זה בגלל שאין תרבות ואין חינוך, ברגע שאין ידע רחב וידע כללי, אז מתחילים לחשוב בקופסאות של הדעה שלי וזהו. אין עוד דעות, אין עוד חיים אחרים, צריך לחיות כמו שאני חושב".

אז איך הם החיים האחרים לפי מלאני פרס והאם באמת ייתכן שטוב לה הרחק מהעין שלנו? האם אין לה תחושה של החמצה? האם לא הייתה רוצה תפקיד נוסף? לשיר עוד שיר? להרוויח עוד כסף? האם היא לגמרי זן בודהיזם כמו שזה נראה לרגע מהצד?

"את מתכוונת שאם אני לא מתבטאת בצורה חיצונית, אז לא יהיה לי סיפוק ואני לא קיימת? אין לי את זה. בקריירה שלי הצלחתי מאוד די מההתחלה, אז אין לי תחושת פספוס. הבנתי שלא טוב לי בדוגמנות. מבחינת משחק עבדתי עם אנשים ברמה ועם במאים שאני מחזיקה מהם. נהניתי למרות הלחץ. אני לוקחת את זה מאוד ברצינות, יש המון אחריות ואין לי כלים להישען עליהם כי לא למדתי, אז זה מלווה בחוסר ביטחון, בטח כשיש לחץ וצריך להביא את הטייק. במוזיקה יש תסכול. יכולתי לתת הרבה יותר ממה שנתתי. אני לא זמרת גדולה, אבל יש לי משהו שלי, פה יש תחושת פספוס. חוץ מזה גם החווה מכניסה אותי לסטרס. אני חרדתית, אני מפחדת על הסוסות שלי; שהן יפחדו, שהן ייפצעו, שיקרה להן משהו. זה לא כאילו מלאני עברה לגן עדן".

שמלה פורטה לנומרו 13. מלאני פרס | צילום: דודי חסון

שמלה פורטה לנומרו 13. מלאני פרס | צילום: דודי חסון

 

הצצה לארון של מלאני פרס

סטיילינג נועה נוז'יק | ניהול קריאייטיב טל קליינבורט | איפור ושיער נירית הירשמן ללנקום | ע. סטיילינג נועה רנרט | ע. איפור גלי קרן

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 8af272d at 14:54:47