יעל רייך צלולה

| מאת: אורנה רביב־רייז

הבדידות שהרגישה על מסלולי התצוגות התחלפה ברוגע מול הקנבס הריק, והשנים האחרונות סיפקו ליעל רייך הרבה חומרים לפרוק בציור. הפרישה מדוגמנות, משבר משפחתי וסרט דוקומנטרי עם סוף טרגי שצולם ברואנדה התנקזו לכדי תערוכת יחיד מרגשת. ראיון חשוף

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2015/02/sizes/349C6831-h_wo_680_382.jpg
יעל רייך עם סרט דוקומנטרי חדש ותערוכת יחיד מרגשת | צילום: אייל נבו

בערב בהיר בחודש שעבר התקבצו עשרות אנשים על מדרכה מול גלריית תירוש, בכיכר דה שליט בהרצליה. אנשי עסקים ואספני אמנות לצד דוגמניות ואושיות לילה בעבר ובהווה, שחקנים ואמנים. האווירה הייתה חגיגית ומשפחתית. באיחור קל פילחה את הקהל דמות גבוהה ודקיקה עטויה גלימת קטיפה שחורה. “כולם באו לפה בשבילי?", מסננת אליי יעל רייך במבוכה. “אני מתעלפת מרוב התרגשות". טבעי היה לחשוב שמי שכיכבה על שערים, הילכה על מסלולי התצוגות המובילות בעולם והייתה מחוזרת על ידי נסיכים וכוכבי רוק, לא תתרגש בכניסה אל הגלריה הצנועה, אך בשביל רייך ההתרגשות הייתה עצומה. מבחינתה היה זה רגע שיא במסע ארוך ומורכב. “זה רגע של שחרור. עכשיו זו אני, יעל", היא אומרת.

אנו נפגשות במסעדה בשוק הפשפשים ביפו בבוקר גשום במיוחד. רייך מגיעה, 1.78 מטר, עטופה כאילו אנחנו בבוקר חורפי בניו יורק. כשהיא פושטת לאטה את השכבות, לא נשאר סועד אדיש בחלל. גזרתה גבעולית ודקיקה, שפתיה בשרניות, גבותיה מצוירות, אפה שבור. יש לה נוכחות עם עוצמה. מסביב מזהים אותה, ניגשים אליה. היא מחייכת ומשוחחת בעניין עם כל אחד.

יעל ואני נפגשנו לראשונה לפני שנים אחדות. היא הייתה בשלבי פרישה מקריירת הדוגמנות. הצעתי לה לעשות סרט על אן היימן, ישראלית שהקימה לבד כפרי נוער ברואנדה. יעל נראתה מזועזעת. “רואנדה? זה רחוק ומפחיד. יש לי שני ילדים קטנים בבית". לאחר קצת עבודת שכנוע יצאנו יחד למסע הזה. צילמנו במשך שלוש שנים את הסרט שנמצא עתה בשלבי עריכה. במהלך אותן שנים עקבתי מקרוב אחר תהליך יצירת התערוכה והחשיפה הכרוכה בו (התערוכה ננעלה השבוע; ניתן לראות את העבודות בסטודיו המעצבת בתיאום מראש).

דורית בר אור. עבודה של רייך מתוך התערוכה | צילום: ליאור יורפסט

דורית בר אור. עבודה של רייך מתוך התערוכה | צילום: ליאור יורפסט

את סבוכה ומורכבת. יכולה להיות הכי מלנכולית ואפלה ורגע אחר כך – הבחורה המצחיקה ביותר שאני מכירה.

“לעתים נדירות אני מצליחה להבין את עצמי, בואי ננסה לעשות סדר".

את מתרגשת.

“קשה לתאר במילים את ההתרגשות שהתערוכה הזו הביאה לי. אני לא ישנה בלילות. אני חיה בחלום".

אנשים יגידו שחלום זה לחיות חיי זוהר כדוגמנית.

“בחלום ההוא נמנמתי, לא באמת חייתי. הייתי מאוד צעירה. רציתי לברוח מהארץ, והדוגמנות אפשרה לי את זה. פשוט עצמתי עיניים וצללתי אל תוך העולם הזה. היו הרבה רגעים קשים, נתתי את כל כולי לתפקיד כי אני כזו. בפועל הרגשתי כמו בעלת תפקיד במחזה. לא פעם פשוט התנתקתי מעצמי. מישהי אחרת תופפה בעקבים על המסלולים. מישהי אחרת שיחקה מול המצלמה".

מחנק גדול

רייך (43), מהדוגמניות הוותיקות והמוערכות בארץ, מחזיקה ברזומה מקצועי מפואר. היא עבדה 20 שנה בחו"ל ולקחה חלק באינספור תצוגות של גדולי המעצבים, בהם אוסקר דה לה רנטה, איב סאן לורן, ג'ון גליאנו, לנווין וסוניה ריקל. היא כיכבה על שערי מגזינים מובילים כמו “ווג", “אל" ו"מארי קלייר". לפני שש שנים, בגיל 37, החליטה שדי. ש"עולם הפלסטיק והזיוף", כדבריה, מיצה עצמו עבורה. “אני לא מזלזלת בעולם הדוגמנות. אני אסירת תודה על האפשרות שניתנה לי לראות עולם, להכיר אנשים נהדרים ולהתפרנס. אבל זה עולם שבו הרגשתי בדידות וזרות. קור גדול. עולם שבו אין אפשרות לילדה בת 17 למרוד. אין שם אינדיבידואליזציה, אין שם פרט. זה היה לי קשה ולעתים מחניק".

מתי היה הרגע שהחלטת לעזוב?

“זה היה תהליך. ב־99' חזרתי לארץ בעקבות תאונה קשה שאחי אילון עבר, וכשחזרתי לניו יורק זה כבר לא היה אותו דבר. משהו ניצת בי, רציתי הביתה. ידעתי שהחזרה לישראל תקטע את הקריירה שלי, אבל זה לא היה אכפת לי. ידעתי שדוגמנות זה לא עיסוק להתבגר איתו, לקח לי כמה שנים להבשיל לרעיון".

מתי התחלת לצייר?

“תמיד ציירתי, פיסלתי, צילמתי, אבל לא בצורה רצינית. לפני כשש שנים אילון קנה לי קנבס וצבעים ואמר לי: ‘יעל, הגיע זמן שתתחילי באמת לצייר'".

הציורים מציגים את רייך נטולת מסכות וענני זוהר ומספקים הצצה אמיצה לעולמה הפנימי, דרך ציורי עירום אמיצים, ונראה שהעולם החיצוני מחוויר לעומתו. רוב העבודות, כולל עבודות הווידיאו ארט, הן דיוקנאות עצמיים מתקופות שונות, במצבים שונים, מדי פעם גם בעירום חלקי.

מיכל אנסקי. עבודה של רייך מתוך התערוכה | צילום: ליאור יורפסט

מיכל אנסקי. עבודה של רייך מתוך התערוכה | צילום: ליאור יורפסט

“שנים הייתי אובייקט לצילום עבור אחרים", היא אומרת במעין התנצלות, “הם צילמו אותי כפי שהם ראו אותי. פניי וגופי היוו סוג של נכס עבורם. נראה לי טבעי שאצייר את עצמי, אבל כמו שאני רואה. למה שלא אעשה שימוש באותו נכס שהענקתי לרבים?".

חשפת את נפשך ואת גופך. שיתפת חברים אך גם מאות זרים בעולמך הפנימי ביותר. לא חששת, לא חשת עירומה?

“אין לי פחד מעירום – לא פיזי ולא נפשי. מגיל צעיר מאוד אני רואה דברים אחרת. תקופות רבות בחיי הרגשתי לא מובנת".

כילדה ודאי הרגשת דחויה.

“נכון. מהר מאוד נסוגותי לעולמי הפנימי ומצאתי שם מקום, לכן גם ברחתי תמיד ממסגרות ולא עשיתי מאמץ לשאת חן. שילמתי מחיר מסוים, אבל האמת היא שלא ידעתי דרך אחרת. תמיד הרגשתי לא מתאימה והשלמתי עם זה. לא הייתי ממלכות הכיתה, השוליים תמיד ריתקו אותי".

אז פשוט ברחת?

“בגיל 16 עזבתי את בית הספר, השיעור היחיד שבו קיבלתי ציון טוב היה ציור, אבל זה היה מין שיעור שכולם קיבלו בו ציון טוב גם בלי לעשות כלום. הייתי דרופ אאוט קלאסי, מין ילדה מוזרה כזו שאינה מחוברת לעולם שסביבה. היה לי עולם פנימי משלי וחלמתי לעוף כמה שיותר רחוק".

נהוג לחשוב שקל יותר ליפות, לא?

“כילדה לא הייתי יפה ולא הרגשתי יפה. המודל אז היה של בלונדיניות קוקטיות עם עיניים כחולות. אני, הגמלונית עם האף השבור, לא עוררתי שום עניין. התהלכתי בעולם בתחושה של ברווזון מכוער".

איך מההתכנסות הזאת הגעת אל הדוגמנות, המקצוע המוחצן בעולם?

"חוסר הביטחון הוטבע בי עוד מימי בית הספר וזה רודף אותי עד היום. כל צעד משמעותי בחיי הצליח להתממש בעזרת אנשים שסבבו אותי והאמינו בי". רייך מתכוונת בין השאר לחברה הקרוב המעצב אסף זיו, ששלף אותה מהרחובות ומהחופים של תל אביב בגיל 17, לאחר שנשרה מבית הספר. הוא עלה איתה על מטוס לפריז והשניים כיתתו רגליים בין סוכנויות, בלי קשרים או המלצות, ובכל זאת שבועות אחדים לאחר הגעתם רייך כבר צעדה על המסלול בשבוע האופנה בפריז.

“הדוגמנות הייתה בשבילי כרטיס יציאה, בריחה. לא אגיד שלא היו רגעים שבהם נהניתי מהזוהר, מהגלאם, אבל זו בעיקר הייתה הזדמנות להיות ללא זהות, אפשרות לעטות על עצמי דמות אחרת, מסכה. להסתובב בעולם כמו נווד. להעמיד פנים שאני חלק מהסביבה, אבל זה לא צלח. אני בעיקר זוכרת הרבה כאב וקושי".

לפני גיל 20 רייך נדדה בין תצוגות וצילומים ברחבי העולם. באחד המסעות לטוקיו רכשה מצלמת וידיאו קטנה והחלה לתעד עצמה ללא הרף, לדבר עם המצלמה ולהביט אל העולם סביבה דרך העדשה. חלק מעבודות הווידיאו מהתערוכה מציגות מונולוגים מהתקופה ההיא. גם חייה הפנימיים היו רוויים סערות. עוד בטרם מלאו לה 30 הספיקה רייך להינשא ולהתגרש מרועי, צלם ישראלי שהכירה בפריז, לנהל מערכות יחסים סבוכות, ללמוד משחק אצל לי שטרסבורג, ללמוד עריכת וידיאו וציור; וכל זה כאמור תוך קריירת דוגמנות מצליחה. בגיל 25 הכירה רייך את אדי דה פלונק, אמן גרפיטי צרפתי נודע, ובעידודו אף הציגה בתערוכה בגלריה 101 בניו יורק, עבודת וידיאו ארט ומיצג במוזיאון קרטייה בפריז; וסרט קצר בפסטיבל הסרטים בטוקיו. לאחר פציעתו הקשה של אחיה אילון בתאונת דרכים היא תיעדה את תהליך החלמתו ואת מערכת היחסים ביניהם בסרט הדוקומנטרי "בעולם אחר אין מילים" שביימה עם איתי לב, וזכתה לשבחים רבים.

מתוך עבודת הווידיאו של יעל רייך "קיר עירום" | צילום: ליאור יורפסט

מתוך עבודת הווידיאו של יעל רייך "קיר עירום" | צילום: ליאור יורפסט

הלם גדול

ב־2003 הכירה את יניב קטלן, אז שותף באחד ממועדוני הלילה המוכרים של תל אביב. כיום לזוג שני ילדים – אדם (4) ואמיל (7). הם מתגוררים ביפו, בבית ההורים – בית ערבי מרהיב ביופיו שבו יש לה גם סטודיו לציור. ההבנה שגיל 40 מסמן גם את תום קריירת הדוגמנות הובילה אותה להצטרף לעסק המשפחתי – רשת גני ילדים שהקימה אמה, אתי. יניב שפרש מחיי הלילה, הצטרף לעסק המשפחתי גם כן. בשנה וחצי האחרונות היא מתמודדת עם קושי נוסף. אדם, בנה הצעיר, אובחן כחולה באפילפסיה בדרגה קשה.

"זה היה הלם גדול, כאב ופחד שקשה לבטא במילים. מצאתי את עצמי מגויסת בכל רמ"ח איבריי. במשך חודשים נכנסנו ויצאנו מבתי החולים. ניסינו אינספור תרופות, החלפת מזון ושיטות אחרות. כיום המחלה בנסיגה בעקבות טיפולים בסטרואידים. כל יום שחולף בלי התקף הוא יום מתנה. אנחנו חיים מיום ליום ובאמונה שלמה שאדם יהיה בסדר. אילון אחי הוא נס מהלך. גם לאדם יהיו חיים רגילים, אני יודעת את זה".

איך את מתמודדת?

"כל אסון ומשבר מחזיר אותי לקנבסים ולמצלמה, זו הדרך שלי להתמודד. משם אני שואבת את הכוחות. מכל קושי והתמודדות רק צמחתי. מכל מכה שניחתה עליי ועל משפחתי רק גיליתי כוחות שלא ידעתי שיש בי. הצורך וההשתוקקות שלי ליצירה באים מהמקומות האלו".

החזרה שלך לארץ לוותה בהרבה קושי. תחילה התאונה והשיקום של אילון אחיך, וכעת אדם.

"ההתמודדויות והקושי עיצבו אותי והעניקו לי כוחות. זו פעם ראשונה בחיי שאני מרגישה שייכת, שיש לי חברים אמיתיים".

אבל בואי נודה על האמת: לא ממש אפשר לשבת לרכל איתך. עדיין צריך להסביר לך את העולם מדי פעם.

"(מחייכת) נכון, אני קצת אוטיסטית, לא מבינה את כל ענייני ה'ביצה'. לא מבינה ולא מזהה תמיד רוע וזדון. אני יודעת שיש, אבל טוב לי בבועה שלי. יש דברים שאני גם לא מתאמצת להבין".

יעל רייך | צילום: אייל נבו

"כל אסון ומשבר מחזיר אותי לקנבסים ולמצלמה, זו הדרך שלי להתמודד". יעל רייך | צילום: אייל נבו

לייבש את הדמעות

בשלוש השנים האחרונות רייך עובדת על סרט דוקומנטרי. לקראת סוף הצילומים נהרגה הגיבורה.

אן היימן נולדה בדרום אפריקה ועלתה לישראל בגיל 20. היא חייתה בקיבוץ קטורה שבדרום, ועברה לארצות הברית בעקבות בעלה סת'. ב־2003 הכירה בכירים בממשלת רואנדה והתוודעה לחומרת המצב במדינה בעקבות הטבח הגדול שהתרחש בה ב־1994, כשרחובותיה הוצפו ביותר ממיליון יתומים. היימן, שהכירה את מודל כפרי הנוער שקלטו לתוכם אלפי יתומים מאירופה, הציעה את הפתרון הישראלי. לאחר שלא זכתה להתייחסות מהממשל החליטה לעשות זאת בעצמה. התוצאה: זה שמונה שנים, שוכן ברואנדה אגהוזו שלום (המקום שבו מייבשים את הדמעות), כפר נוער שבו חיים ולומדים 500 יתומים. הכפר הוא העתק של כפר הנוער ימין אורד בהרי הכרמל בישראל, ופועל על פי הדוקטרינה והשיטות שהומצאו והותוו בכפרי הנוער בישראל. מדי שנה, כ־125 יתומים מסיימים את לימודיהם בכפר ומתקבלים למגוון אוניברסיטאות. לפני שנה, לקראת סוף צילומי הסרט, היימן נהרגה בתאונת דרכים בגיל 52.

אלו היו שלוש שנים לא פשוטות. היינו על הקו כל שלושה־ארבעה חודשים.

"זה באמת היה לא פשוט אבל היה שווה כל רגע. ברגע שהחלטנו לבחור שישה יתומים ולספק להם מצלמות כדי שיתעדו את עצמם, כמו ביומן אישי מצולם, הרגשתי שאנחנו עושות את הדבר הנכון.

לא באנו כשתי זרות, נתנו להם לספר את סיפורם האישי. התחברנו אליהם בעדינות, לא ברגל גסה ודורסת".

הייתי איתך בערב שהודיעו לנו על מותה של אן. התמוטטת.

"500 יתומים התייתמו שוב, וגם שלושת ילדיה הפרטיים. זה בלתי נתפס. אן הטביעה חותם משמעותי בחיי, בהבנה שהכל אפשרי".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 8af272d at 12:33:05