11 ציטוטים מעוררי השראה של רונה רמון

"אחרון ימי כבר קרוב אולי, כבר קרוב היום של דמעות פרידה. אחכה לך עד יכבו חיי, כחכות רחל לדודה" – כך כתבה המשוררת רחל בתחילת המאה העשרים. שנים רבות לאחר מכן הייתה זו רונה רמון שהקדישה את השיר, בביצוע להקת "החלונות הגבוהים", לבעלה אילון רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון, שנהרג באסון המעבורת קולומביה ב-2003.

המילים העצובות כל כך קיבלו משמעות נוספת לאחר מותה של רמון בגיל 54 בלבד לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. רמון איבדה לא רק את בעלה אהובה אלא גם את בנה אסף, שהמשיך את המורשת של אביו והפך לטייס צבאי, ונהרג בתאונת אימונים ב-2009. לאורך כל השנים האלה התמודדה רמון בכאב ובגבורה עם האובדן, הפכה בעל כורחה לדמות ציבורית ובעיקר בחרה בחיים עצמם. למרות העצוב ולמרות השכול היא הקימה את "קרן רמון", שעודדה חינוך למצוינות בקרב בני נועד בהשראת אהוביה, העבירה הרצאות והמשיכה ושיכללה את הקריירה הטיפולית שלה בתחום הרפואה ההוליסטית. נפרדנו ממנה לפני שנה בכאב ובעצב אבל מבטיחים לא לשכוח את המורשת של האישה החד פעמית הזאת. הנה כמה מהדברים היותר מרגשים ומעוררי מחשבה שהיא אמרה לאורך השנים.

1. "אחד המאפיינים של אבל הוא תחושת הבדידות, זר לא יבין. לאבל אין מספר הוא תמיד יהיה איתנו. ההתמודדות מובילה לשאלות קשות, למה? התהיות הובילו אותי להגשים חלום וללמוד איך לצמוח מתוך המשבר. יד הגורל מכה בכולנו ומה שנותר לנו היא הברירה – איך אנחנו בוחרים לקום ואלו צלילים אנחנו בוחרים להשמיע בעולמנו".

[מתוך הרצאתה של רונה רמון בחוג התנך 929 בבית הנשיא]

רונה רמון ז"ל לצד תמונת בעלה אילן רמון ז"ל | צילום: מתוך עמוד הפייסבוק שלה

2. "במשך השנים הבנתי שהאושר הוא לא אותם רגעי שיא של שמחה, אלא אותם רגעי שיא שיש בהם איכות אחרת. הדוגמה שעולה לי בראש היא דווקא שיחה מאוד עצובה וקשה עם אחד מבניי. הוא שיתף אותי בצער שלו, אפילו בהאשמה. אני כמובן בכיתי וכאבתי את כאבו ואת הכאב שלי כאם, אבל אז חשתי ברגע הזה משהו אחר, אמרתי לו – אני ממש מאושרת עכשיו. הוא כמובן לא הבין איך אני אומרת שאני מאושרת כשאני מנופחת מדמעות ומבכי, אבל כשילד בן 19 בא ויושב מולי, כשהבן שלי יכול להרגיש מספיק בטוח לפתוח את הכאב הכל כך גדול, זה רגע שהוא מאושר. כי יחסים כאלה ופתיחות כזאת לא קיימים בין כל הורה וילד, ולכן הרגשתי את האושר. אושר שאינו תלוי רגשות, אלא בעצם איכות הרגע שיש בה חיבור, כנות, אמת וביטחון אחד בשני. אלה רגעים מאושרים בעיניי. אז לא איבדתי את שמחת החיים, אני מקבלת אותה בדרכים אחרת".

[מתוך התוכנית "שיחת נפש" בהנחיית פרופ' יורם יובל] 

3. "התפיסות הרוחניות מאפשרות את המשכיות החיים. זה כמו אוטובוס שיורדים ממנו בתחנות שונות ואנחנו הנוסעים נשארים בו ושואלים את עצמנו מה עושים הלאה. ואז בוכים על מי שירד, אבל גם ממשיכים לנסוע לאנשהו. אני מתנהלת בשביל החיים בחוסר הידיעה על מה שמחכה לי מאחורי הפינה. ודווקא משום כך עלי לעשות את המיטב היום ועכשיו. התאונה עם אסף לימדה אותי יותר מכל שאין לי שליטה על האירועים של חיי. בתור אדם שמאוד אהב להיות פריק קונטרול, למדתי לשחרר יותר. אין לי שליטה, אבל יש לי את חסד הבחירה להחליט מה לעשות עם ההווה שלי ולצקת לתוכו משמעות".

[מתוך ריאיון שערכה עם רמון שרי מקובר-בליקוב במוסף "סופשבוע" של מעריב]

רונה רמון | צילום: תמי בר שי

4. "על הכאב אני לא רוצה לדבר היום. יש דברים שהמילים קטנות עליהן ואין צורך להוסיף. אני לא רוצה גם לדבר על אילן או על אסף, הם מדברים בעד עצמם. הודיתי לאלוהים על היכולת לחיות גם עם הכאב, אבל באמת לחוש את רגעי השמחה והאושר. באותו מקום התפללתי שאלוהים ואילן וכל האהובים עלינו שם למעלה ישמרו על אסף, שהשמיים הם שלו".

[מתוך ריאיון של חברת החדשות עם רונה רמון]

5. "אני מאמינה שהאובדן בא ללמד אותנו משהו על החיים, ולמרות הכאב הוא יכול להוביל להתפתחות האישית. זה תהליך מסועף של צמיחה מתוך משבר".

[מתוך שיחה שניהלה נעמי אלון עם רמון כתחקיר לתכנית "חוצה ישראל"]

6. "אני רונה רמון, בת לגילה וישראל לבית בר סימן טוב, מראשוני עליית הנוער מטורקיה, מדליקה משואה זה לכבודם של אהובי אילן ואסף שמהווים נר ומגדלור להגשמת חזוני. לכבודם של טייסי חיל האוויר לדורותיהם, המגנים עלינו ממעל, לכבודם של אנשי החלל הפורצים גבולות למען האנושות, לכבוד ילדי וכל הצעירים המופלאים שגדלים מתוך אמונה באדם, אהבת המדינה ותקווה לשלום. לכבודם של המשפחות השכולות, לכבוד העושים למרות הכאב ויוצרים אור מתוך החושך. ולתפארת מדינת ישראל".

[מתוך טקס הדלקת המשואות ה-68 של מדינת ישראל]

טקס זיכרון לזכרו של אילן רמון ז"ל: רונה רמון ובנה אסף לצד ארונו | צילום: גטי

7. "אחד המשפטים שהכי עיצבנו אותי, זה כשאנשים ניגשו אליי ואמרו לי: תהיי חזקה. ואני ניסיתי להבין למה זה מערער אותי ומעורר בי התנגדות כזאת. בהתחלה זה היה לשרוד את המקום הזוועתי ממקום של חוזק פיזי ונפשי, אבל יש כאן חוזק אחר: החוזק של להחזיק את שני הקצוות. יש את המקום של להיות באיזון בין העצב והכאב שימשיך לעולם, וזה כאב פיזי שלא עובר, אז זה לא כל דקה ביום כמו בהתחלה, אבל זה כל הזמן לא מרפה. מצאתי איזשהו איזון בין הכאב שלא מרפה, והגעגוע, הגעגוע הפיזי לנוכחות של האדם הזה, ובין לראות את המקומות שהם באמת כל כך יפים בינינו. הצמיחה זו ברירה ובחירה כי נורא קל להישאב למקום החשוך הזה, כי זה לא נגמר. אנחנו כל הזמן בתהליך של געגוע וכל הזמן בתהליך של החמצה, אבל צריך להחזיק את שני המקומות האלה – גם את אותם רגעי אושר הכי גדולים, רגעי הגאווה הכי גדולים. להחזיק את שני המקומות האלה, ולחיות את החיים במלואם מהמקום החסר הזה, זה החוזק".

[מתוך שיחה שניהלה נעמי אלון עם רמון כתחקיר לתכנית "חוצה ישראל"]

רונה רמון ובנה אסף רמון ז"ל, שנהרג בתאונת אימונים | צילום: באדיבות קרן רמון

8. "'למה אני פה? למה ישראלי? לי זה ברור, לא יודע להסביר, פשוט חלק ממני,לא יכול לחיות אחרת, במקום אחר. מאוהב בדבר הזה – ישראל, ישראלי,האנשים, התרבות, החברה, המוזיקה, הים , הטבע, השקט, הרעש,האוכל, הריחות. אין על המקום הזה'. במילים אלה תיאר אסף בני הבכור את אהבתו לארץ. כך כתב ביומנו כחודש לפני התאונה הטרגית שממנה לא שב. החיבור ביננו נובע מתוך השוני המושרש בנו, אותה ניגודיות המחברת את כולנו לחברה צומחת ומתפתחת המתמודדת עם קשיים עצומים של פילוג קיצוני של פחד והישרדות. החיבור ביננו נובע מתוך השאיפה למדינה וחברה נאורה ואנושית יותר. החיבור ביננו הוא בתחושת הבטחון שבעת צרה אנו מתלכדים למען חיילינו ילדיינו למען אוכלוסיות תחת איום ומלחמה. החיבור ביננו הוא באהבת הארץ ללא תנאי, כי אין לנו ארץ אחרת. החיבור ביננו נובע מחובתיינו הלאומית לשרת בצבא. החיבור ביננו הם אותם זכרונות קולקטבים יחודיים לנו כחברה תחת מלחמות ומבצעים. החיבור ביננו הוא תחושת שייכות לבית, למשפחה המתאפיינת ברגעים של חברה יחודית שבה אווירת שבת והחגים מורגשת מבלי שנוכל לשנותה. החיבור ביננו הוא התקווה ,האמונה שבכל זאת יבוא יום ונחייה בשלום ואהבה".

[מתוך פוסט שכתבה רונה רמון כחלק מקפיין תנועת "פנימה" נגד השיח המפלג בחברה הישראלית]

9. "השאלה הכי קשה שעלתה מתוך האובדן הזה היתה באמת למה. למה זה קרה לי. הרי באמת הייתי בסך הכל בסדר עד עכשיו. אבל תוך כדי הלימודים, שאליהם פניתי בחיפוש אחר תשובות, אני פוגשת במשפט הגאוני של ניטשה: מי שיש לו איזה 'ל-מה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'. והמשפט הזה מסתדר לי עם ההחלטה שגמלה בליבי להמשיך הלאה. פשוט הבנתי שהשאלה ל-מ-ה סוחפת אותי ביגון שאולה. הרי אין תשובה, ולא תהיה, וגם אם תתיימר להיות תשובה, היא לא תנחם כהוא זה. אז אני מחליטה שאני לא הולכת למקום של ה'ל-מ-ה', ובעזרת קישוטי השפה הנפלאה שלנו פשוט הופכת את המילה ומתחילה לחשוב 'ל-מה' – מילה שיש בה כבר התכווננות למשהו, גם אם לא יודעים ל-מה בדיוק".

[מתוך ריאיון שערכה עם רמון חגית רון רבינוביץ' במוסף "שישבת" של ישראל היום]

רונה רמון במפגש עם שי ראשוני ז"ל, מנכ"ל עמותתת "פרס לחיים" שמטרתה לקדם מחקר ומודעות למחלת ה-ALS וסיוע לחולי המחלה | צילום: עמוד הפייסבוק שלה

10. "ממש באותה שנייה כשידעתי שהחיים מתרסקים, ובאמת התחושה היא שהחיים מתרסקים, מיד עלו לי ארבעת המופלאים שלי – הילדים. רציתי שהאדמה תבלע אותי, התחושה באותו רגע היא ליפול. יחד עם זה ידעתי שיש לי ארבעה ילדים שצריכים אותי. אז אספתי את אותן תחושות, את חולשות הגוף והנפש, את כל מה שקורס באותו הרגע, והבנתי את המשמעות הבסיסית ביותר של החיים בו ברגע היא הייתה מאוד ברורה – לגדל את הילדים. הבנתי שהגידול של הילדים שלנו, שלי ושל אילן, נופל עלי בלבד. זה היה כל כך ברור שלא הרשיתי לעצמי ליפול, להתרסק. אחר כך זה כמובן בא בגלים, בתקופות אחרות. קודם כל אוספים את השברים, יש עבודה מאוד עמוקה שנעשית. מה זה לאסוף את השבר? זה בעצם למצוא את האני החדשה, או לא בדיוק החדשה אבל משהו שמבוסס על מה שהיה קודם תוך כדי שאני רואה לאן אני צומחת".

[מתוך התוכנית "חוצה ישראל" בהנחיית רינו צרור]

11. "הבנתי שהחיים לא יהיו יותר שוב כפי שהכרתי, הבנתי שאני חייבת למצוא מטרה חדשה, לא הייתי צריכה להביט רחוק, מסביבי היו ארבעה ילדים – פרי האהבה. עבורם נאבקתי ועבורם חיפשתי תשובות על כ"כ הרבה שאלות שהציפו אותי, הקונפליקט הביא אותי למקום שהייתי צריכה לחפש תשובות".

מתוך הרצאתה של רונה רמון "'כעוף החול' – צמיחה מתוך משבר". צפו בהרצאה המלאה >>