כוכבת: רעות סורק-אברמוביץ' היא הישראלית שרוצה לכבוש את מאדים

רעות סורק אברמוביץ' לובשת אוברול של ג'ולייט ותכשיטים של פדני | צילום: ינאי יחיאל, סטיילינג: נטלי צ'יזיק
רעות סורק אברמוביץ' לובשת אוברול של ג'ולייט ותכשיטים של פדני | צילום: ינאי יחיאל, סטיילינג: נטלי צ'יזיק

עבור ד"ר רעות סורק-אברמוביץ' כדור הארץ הוא רק תחנת מעבר בדרך לביתה הבא - כוכב הלכת המאדים. בינתיים היא מתאמנת בתחנת החלל הישראלית, מתקלחת עם מגבונים ואוכלת מקפסולות. המטרה הבאה: להגיע לחלל החיצון, גם אם זה אומר לשתות את הפיפי של עצמה

88 שיתופים | 132 צפיות

 

"בעוד שנתיים בלבד, בשנת 2020, יהיו בעולם שבעה שיגורים למאדים", מספרת ד"ר רעות סורק־אברמוביץ' (39) ועיניה נוצצות. "סין, יפן, הודו, האיחוד האירופי, ארה"ב, איחוד האמירויות הערביות ועוד מדינות אולי, כולן ישגרו חללית למאדים. ומשנת 2030 אפשר כבר לדבר על אנשים במאדים, את קולטת? בעידן שלנו יהיה אדם על כוכב לכת אחר. זה מדהים!".

רעות סורק-אברמוביץ' באוברול של מסימו דוטי, תכשיטים של פדני | צילום: ינאי יחיאל, סטיילינג: נטלי צ'יזיק, איפור ושיער: אנאל דרמון לסולו
רעות סורק-אברמוביץ' באוברול של מסימו דוטי, תכשיטים של פדני | צילום: ינאי יחיאל, סטיילינג: נטלי צ'יזיק, איפור ושיער: אנאל דרמון לסולו

עוד כתבות מעניינות
עדי סקופ כרמון תגרום לכן לעבוד פחות ולהספיק יותר
זוג המעצבות שמוכיחות שעיצוב פנים זה לא רק לעשירים
צופית גרנט מאמינה בפמיניזם, אבל לא מהסוג שמשפיל גברים

אם עבור רובנו המילה "עתיד" טומנת בחובה בעיקר דאגות על פרנסה, משפחה או פנסיה, סורק־אברמוביץ' מייצגת קיום אחר שאפשר רק להתקנא בו. העתיד מבחינתה הוא פוטנציאל, אופטימיות, התלהבות. מאז גילתה את תשוקת החלל שלה כילדה, היא רק חושבת על מה שיכול להיות. "בראש שלי, אני כבר שם", אומר קווין קוסטנר על המירוץ לירח בסרט "מאחורי המספרים", גם בראש של סורק־אברמוביץ', היא כבר שם. בינתיים היא מתאמנת. בפברואר האחרון, סורק־אברמוביץ' שהתה ארבעה ימים במאדים – או לפחות במה שהכי קרוב לזה כרגע. היא השתתפה כסגנית מפקד וראש תחום המדעים בפרויקט DMARS, ראשי תיבות של Desert Mars Analog Ramon Station, ובעברית, "תחנת רמון להדמיה של מאדים במדבר". התחנה כוללת מבנה שמדמה מתקן שהייה על אדמת המדבר של מצפה רמון, הדומה בצחיחותה לאדמת מאדים. סורק־אברמוביץ' וחמישה עמיתים לקחו על עצמם להתגורר במבנה, בהביטאט, ולהתנהג כפי שהיו מתנהגים במאדים. הם לא יצאו בלי חליפות החלל הכבדות, ישנו בקפסולות צרות ותקשרו עם העולם שבחוץ בקושי רב. כדי להיקרא אסטרונאוטים עליהם להיות בחלל באמת, בינתיים הם מכנים את עצמם בשם הקליט "רמונאוטים". תפקידה של סורק־אברמוביץ׳ במשימה היה לערוך ניסויים מדעיים בתחום ההתמחות שלה – אסטרוביולוגיה, חקר החיים מחוץ לכדור הארץ. "אני מתמחה באקסטרמופילים, כלומר חיידקים המתקיימים בסביבות חיים קיצוניות", היא מסבירה, "הם שורדים חוסר במים, טמפרטורה גבוהה, מליחות גבוהה. בכדור הארץ יש סביבות חיים כאלה וככל שנעמיק לחקור אותן נדע איך אפשר לחיות במקום כמו מאדים".

למה בעצם? כדי שנוכל לגור שם?
"אני אשמח ליישב את מאדים וגם את הירח. אנחנו עדיין לא יודעים מה בדיוק יש שם אבל אם נוכל להשתמש במחצבים שעל הירח, זה יכול לשנות תעשיות שלמות. היום כבר לא מתעסקים באנרגיה אטומית כי לימדו אותנו לפחד ממנה, אבל מה אכפת לנו לפתח אותה על הירח? זו לא תהיה פצצה אלא כורים שמייצרים אנרגיה. אני צופה סוג של פארקים תעשייתיים בחלל, ממש כמו עיירות כורים".

זה יקרה בירח או במאדים?
"יש הבדלים – הירח נמצא במרחק שלושה ימי טיסה מאיתנו ומאדים בין שישה לתשעה חודשים. אני חושבת שתאגידים גלובליים יעשו יותר עבודה בירח, ובמאדים אולי תהיה מושבה אנושית יותר טובה. אני אוהבת כל קונספט שבו המין האנושי יהיה מחוץ לכדור הארץ. אנשים לא מודעים לזה כאן, אבל מתקיים עכשיו מירוץ לחלל כמו שלא היה אף פעם. אנשים כמו אילון מאסק וג'ף בזוס (הראשון מקים פייפאל וספייס אקס, והאחרון מייסד אמאזון והאיש העשיר בעולם על פי פורבס, ה"ב) משנים את התעשייה לגמרי והופכים אותה לפרטית ומסחרית. כל מה שקשור להשקעות בחלל הוא לוהט מאוד".

מאז חזרו הרמונאוטים ממצפה רמון, הפכה סורק־אברמוביץ' לדוברת העיקרית והנלהבת של הפרויקט, אך כבר שנים שההתעניינות שלה בחלל יוצאת מתחומי האקדמיה והופכת את החלל לנגיש לקהל הרחב. ביום יום היא חוקרת במרכז מדע ים המלח והערבה, סניף מצפה רמון, וגם משמשת כמרכזת מחזור ב' של תוכנית בית הספר לאסטרונאוטים צעירים במכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן לתלמידי תיכון. בתוכנית זו הבשיל הרעיון של DMARS עם ד"ר הלל רובינשטיין ורואי נאור, על פי מודל שנעשה ביוטה ובצפון קנדה. הפרויקט מומן על ידי מכון דוידסון, מרכז מדע ים המלח והערבה, סוכנות החלל הישראלית וקרן יק"א. "הושקעו מאות אלפי שקלים, כולל חליפות חלל שעיצב לנו אלון ליבנה. עכשיו אנחנו כבר מתכוננים לפעם הבאה".

רעות סורק-אברמוביץ' בהדמיית מאדים במצפה רמון יחד עם שאר אנשי הצוות, לבושים בחליפות של מעצב האופנה של אלון ליבנה | צילום: D-MARS
רעות סורק-אברמוביץ' בהדמיית מאדים במצפה רמון יחד עם שאר אנשי הצוות, לבושים בחליפות של מעצב האופנה של אלון ליבנה | צילום: D-MARS

 

חלליות קוראות לי לחזור

ארבעת הימים של סורק־אברמוביץ' בהביטאט היו אתגר לא פשוט. ״את כלואה עם אנשים, לא יכולה לצאת. לא ריחפנו באוויר כי יש כוח כבידה במאדים ואפשר לתקשר אחד עם השני, אבל התקשורת עם העולם החיצוני לקחה הרבה זמן. צריך כל הזמן לקחת מדדים של ההביטאט, לצאת למדוד אם היה גשם או בעיה באינסטלציה, חשמל ותקשורת. לוקחים גם מדדים שלנו כדי לבדוק את ההסתגלות הפיזית והנפשית שלנו לתנאים הקיצוניים".

ולא יוצאים בכלל החוצה?
"יוצאים למשימות, במקרה שלי זה לאסוף דגימות לניסויים ולהניח חיישנים לניטור סביבתי. את יוצאת בהנחה שהכל עוין בחוץ, אז את עם חליפת חלל ששוקלת 13 קילו, שותה דרך צינור בקסדה, רואה הכול דרך המשקף. הייתי מבודדת מהסביבה, לא שמעתי, לא הרחתי, הרגשתי מנותקת. צריך לאסוף דברים מהקרקע עם כפפות מגושמות, זה קשה".

מה אכלתם בהביטאט?
"אוכל רגיל וגם אוכל מיוחד שקיבלנו בקפסולות מחברת ג'יני, שזה כמו ׳מנה חמה׳ אבל מבוסס על קיטור. יש מעט מאוד מים בחלל והם יקרים, אז רוב האוכל הוא מיובש. הקצאת המים היא במשורה. לא היו מקלחות אז היה מצב שהסרחתי", היא צוחקת, "אבל השתמשתי במטליות לחות".

ולשאלת מיליון הדולר – מה עשיתם עם שירותים?
"היו שירותים נורמליים דווקא, אבל בשנה הבאה אנחנו רוצים שזה יהיה יותר מציאותי. בתחנת החלל הבינלאומית ממחזרים הכול וגם אנחנו רוצים".

אז זה ה-Life goal שלך לשנה הבאה? לשתות את הפיפי של עצמך?
"זה לא כזה סיפור, יש מערכות פילטור".

רעות סורק-אברמוביץ' בהדמיית מאדים | צילום: D-MARS
רעות סורק-אברמוביץ' בהדמיית מאדים | צילום: D-MARS

צעד גדול לאישה

בינתיים, בבית במבשרת ציון, חיכו לה בעלה ההייטקיסט אביב ובתה אלינור בת ה־6. לצד שעות העבודה הרבות, היא מגלה כי אימא רמונאוטית באה עם הטבות. "אחרי המשימה באתי עם הסרבל והקסדה לבית הספר והם היו בשוק, לא ממש הבינו את ההבדל בין רמונאוטית לאסטרונאוטית. בשלב מסוים אמרתי שעדיף שלא אתקן אותם, הרי אימא אסטרונאוטית עדיפה על אבא טייס".

אלינור רוצה להיות אסטרונאוטית?
"ברור", היא מחייכת, "כל הילדים רוצים. אולי אצלה זה ימשיך. אני גם כותבת ספר לילדים על אסטרוביולוגיה ששמו 'אלינור מחפשת חיים', כי חשוב שהדור הצעיר יתחבר לאסטרוביולוגיה, שידעו איך מחפשים חיים במקומות אחרים ביקום".

בינתיים, היא מנסה לתמרן בין הקריירה התובענית שלה לחיים האישיים. "אני עובדת בכל הארץ. אם היו לי 24 שעות שהייתי יכולה רק לעבוד בהן, הייתי עובדת, העבודה שלי מרתקת אותי. כשאני בבית אני מרגישה את השעות המתות, אני יכולה לרחוץ כלים ולחשוב איך להתקדם עם המחקר. אבל אין בי תסכול, אני רוצה שאנשים קרייריסטים ידעו שזה אפשרי, לגדל משפחה ולעבוד כמוני".

אולי זה קל יותר לגברים מאשר לנשים. איך גורמים לנשים להבין שזה אפשרי?
"בשלב מסוים החלטתי שנמאס לי, אני רוצה לראות יותר נשים, אני מקפידה לשלב נשים בכל פגישת עבודה כי אחרת זה פשוט לא קורה. נשים מאוד עסוקות, הן נופלות לי בין האצבעות, אני צריכה לשבת עליהן כדי שישתתפו בפעילויות שלנו. במחזור ב' של בית הספר לאסטרונאוטים צעירים השנה יש שתי תלמידות ו־14 תלמידים, וגם זה אחרי המון מאמץ מצידי לגייס את הבנות. זה לא פשוט".

מה הסיבה לדעתך?
"צריך כנראה לעבוד אחרת עם בנות. יש פער מנטלי נפשי בגיל הזה. בנות מבינות יותר, יש להן המון אחריות. מצאתי שאם אני אומרת לקבוצת בני נוער שיש מחוייבות רבה לבוא לכל שיעור, זה מנשיר לי בנות. הן מבינות את כל האחריות שלהן ודואגות שלא יהיו מספיק טובות. לבנים פחות אכפת אולי".

ודווקא נשים נחשבות מועמדות טובות יותר לטיסות לחלל, לא?
"כן, כי יחסית לגברים הן קטנות יותר בגובה ובמשקל, צורכות פחות מזון, מים ומשאבים אחרים, ומייצרות פחות פסולת. בתחנות חלל יש מחסור במקום, חוסר כבידה וגם משאבים מעטים יחסית. נשים טובות יותר לטיסת חלל מגברים כי הן יותר מותאמות לסביבה בתנאים כאלו".

"אם החיים שלך מספיק מעניינים, לא משנה מה יגידו אחרים", רעות סורק אברמוביץ' באוברול של ג'ולייט | צילום: ינאי יחיאל
"אם החיים שלך מספיק מעניינים, לא משנה מה יגידו אחרים", רעות סורק אברמוביץ' באוברול של ג'ולייט | צילום: ינאי יחיאל

כוכבים באופק

סורק-אברמוביץ' ידעה שהחלל יהיה חלק מחייה מאז שהיא זוכרת את עצמה. היא גדלה במבשרת ציון, אימה מורה ליוגה ואביה מטפל ברפואה סינית. לא ברור מאיפה נבעה התשוקה שלה לחלליות, אבל מבחינתה היא תמיד הייתה שם. "הייתי גיקית שאוהבת מדע בדיוני וקוראת ספרים של אסימוב ופרנק הרברט", היא משחזרת,״ידעתי שאני רוצה להתעסק בחלל אבל פיזיקה לא משכה אותי, אז הגעתי לזה דרך ביולוגיה".

כילדה, זה היה מוזר שהתעניינת בחלל?
"דווקא לא. הייתי גם בחוגי סיירות, שחיה ותזמורת נוער. יש מצב שהייתי כל כך עסוקה שלא שמתי לב למה חושבים עלי. זה לקח חשוב. אם החיים שלך מספיק מעניינים, לא משנה מה יגידו אחרים".

אחרי שהשלימה תואר ראשון במדעי החיים באוניברסיטת תל אביב נסעה עם בן זוגה לאוסטרליה לשמונה שנים, שם נולדה בתה, וסורק־אברמוביץ' השלימה את הדוקטורט במיקרוביולוגיה ואימונולוגיה בתחום המחקר אסטרוביולוגיה. למרות הנוחות והרוגע האוסטרלי החליטה לחזור. "אחת הסיבות שחזרתי לארץ היא כדי לקחת חלק במיזם "SpaceIl", עמותה פרטית ששואפת לשלוח חללית ישראלית לירח במסגרת אתגר של גוגל. התנדבתי שם, נתתי הרצאות, ומאוחר יותר הקמתי את 'אגודת המאדים הישראלית'".

את מאמינה שתהיי בחלל בעצמך?
"היום אימוני אסטרונאוטים מוגבלים לסוכנויות חלל ואת צריכה להיות בעלת אזרחות זרה בשביל זה. לאמן אסטרונאוט עולה 47 מיליון דולר אבל העלויות ילכו וירדו, אנחנו בפתחו של עידן חדש. זה יכול לקרות לי".

יש לא מעט סכנה בחיים כאלה.
״לפני שהם יוצאים למשימה הם צריכים לסגור קצוות, כמו צוואות ורכוש. בכל פעם שעולים על טיל או משגר זו סכנת חיים. זה אחד הג'ובים הכי מסוכנים שיש, אבל זו הקרבה שאני יכולה לעשות״.

זה מסוכן יותר לנשים מבחינה פיזיולוגית?
אני לא רופאת חלל, אבל ממה שבדקתי אף אסטרונאוטית בהריון לא עולה על כן השיגור כי הסכנה בהיריון בחלל היא כמות הקרינה האדירה שאליה נחשפים וזה נכון במיוחד במסעות לירח ולמאדים ולשהייה שם. התנאים הם אחרים – לחץ אטמוספרי נמוך, חשיפה לכימיקלים רעילים, עבודה בתנאי לחץ. כיף זה לא".

אז למה לעשות את זה בעצם?
"המטרה שלי היא לחבר אנשים למה שקורה בחלל. אני רוצה שיהיה לנו כאן אופק מגניב. אנחנו תקועים ביום יום עם ביבי והפלסטינים ופתאום יש אופק, והוא לא רחוק. המדינה משקיעה בסטארטאפים, למה שלא תתמקד בסטארטאפים שקשורים לחלל? זו לא עתידנות, אלה דברים שיקרו בעשור הזה. אני מחכה שסוף סוף יהיה לנו משהו טוב".