זיכרונות שרוצים לשכוח

| תרי וינברג | חיים אחרים

בשנים האחרונות מתנהלים מחקרים שמטרתם לפתח אמצעים למחיקת זיכרונות טראומטיים, המחבלים באיכות חייו של האדם. על התוכנית שתמנע מהזיכרון הרגשי להתקבע כתגובה פוסט טראומטית

זיכרונות הם פיסות הפאזל הראשונות המרכיבות אט-אט את אישיותנו. הזיכרונות, אף על פי שאיש מעולם לא ראה אותם, בנויים כמכלים של מידע מסוגים שונים: צורות, ריחות, טעמים וקולות. מפתיע, אך מתברר כי מרבית הזיכרונות שלנו מקודדים בשל היבט רגשי מסוים הנלווה לאותו אירוע. מכיוון שהזיכרונות מכילים בתוכם ממד כה משמעותי של רגשות, הרי שיש להם השפעה אדירה על המשך חיינו. אם הזיכרונות הרגשיים שצברנו בחיינו חיוביים בעיקרם, סביר שיתפתח דימוי עצמי חיובי ומאוזן. אם הזיכרונות הרגשיים שליליים ופסימיים, אפשר לשער שבהמשך חיינו ניתקל בקשיים, בכאבים ובמורכבויות שידרשו זמן ארוך ומאמץ רב לריפויים.

מדענים הצליחו כבר לשלוח חלליות לירח, מטוסים טסים ללא טייס, כמות המכשירים האוטומטיים סביבנו הולכת ומתרבה מדי יום, אך עדיין כה מעט ידוע על מבנה המוח והזיכרון. שנים רבות מנסים החוקרים לפצח את החידה: כיצד יכולים כמה חומרים כימיים ושלל מעגלים חשמליים ליצור תיעוד עצום ומדויק של ידע, ועוד תיעוד של משהו כה אמורפי ווירטואלי כרגש, המעצים את החריתה של החוויה לאורך השנים. ברור מכאן, גם אם עדיין איננו מבינים חידה זו עד סופה, כי לזיכרונות רגשיים יש השפעה דרמטית על התפתחות אישיותנו האינדיבידואלית, ופרשנותם הסובייקטיבית על ידינו היא מפתח שבעזרתו מבינים את ההבדלים בין אנשים, החיים באופן כמעט זהה אך מתפתחים באופן שונה לחלוטין.

לעורר את מפלצת הזיכרונות

לא מעט אנשים מגיעים לטיפול כשאירוע מסוים בחייהם משמש טריגר לזיכרונות רגשיים מודחקים מהעבר, העולים לפתע ומשנים באופן דרמטי אורחות חיים. כזה הוא סיפורה של יעל, אישה בשנות ה-30 לחייה, בעלת מקצוע חופשי, נשואה ואם לשניים, שהגיעה לטיפול לאחר פרסום אחת הפרשות המזוויעות של רצח ילדים בידי הוריהם. יעל לא הייתה קרובה גיאוגרפית או חברתית לדמויות אלו, אך משהו בסיפור עורר את מפלצת הזיכרונות מתרדמתה. לפתע היא מצאה עצמה מפוחדת לחזור הביתה לבד, לעמוד מול חלון המטבח החשוך או לגשת לבד בלילה לילדה הבוכה.

במהלכם של שני מפגשים קצרים יחסית נדהמנו שתינו לגלות עד כמה זיכרונות ילדות טראומטיים נחקקו במוחה. הם גרמו לה לחוש באותה עת מוות ומחיקה רגשית. הם אמנם הודחקו לאורך השנים לתהומות הנשייה של הזיכרון, אך מעולם לא נמחקו משם באמת. לאורך השנים הם קיבלו לגיטימציה מסוימת באישיותה על ידי פעילותה למען תיקון עוול חברתי, חוסר צדק, התעלמות ואף קיפוח.

יעל הייתה בטוחה שהטראומות הרגשיות נמחקו מזמן, אולם המידע הרגשי הזה קודד ונסגר במחסני הזיכרון המאובקים כאבן שאין לה הופכין – עד שבא הטריגר המתאים. לאורך שנים לא הצליחה יעל, שהגדירה עצמה כאדם רציונלי ופרקטי, להבין מדוע היא מגיבה כה קשה כשמישהו בסביבתה נפטר. היא לא דמיינה לעצמה אילו מאגרי זיכרון רגשי עצומים היא אספה שלא מידיעתה כל השנים האלו וכיצד הם השפיעו, בלי שתהיה לה היכולת לקשר ולחבר בין הדברים בכל עת שנחשפה למקרה מוות בסביבתה.

יעל, כמו מטופלים רבים, מודעת כעת למאגר הזיכרונות הרגשיים העצום שלה. היא יודעת איזה מאמץ אדיר היא השקיעה כל חייה כדי להדחיקו ולנהל את חייה כאילו לא אירע דבר. אך היא מוטרדת, כמו מטופלים רבים שעשו כברת דרך ניכרת בטיפול כדי להתגבר על אותם זיכרונות מסויטים. היא שואלת את עצמה מתי יגיע הטריגר הבא שיהפוך שוב אותו זיכרון רגשי רחוק לפעיל, ואילו מאמצים היא תצטרך להשקיע שוב כדי להחזיר את מהלך חייה לקדמותם.

מחיקת זיכרונות רעים הם קרש הצלה

לכל אחד מאיתנו יש לפחות זיכרון אחד (ולחלקנו הרבה יותר) שהיינו רוצים לשכוח או לשנות. יש לנו הרגשה שלולא זיכרונות אלו, היינו יכולים להיות אנשים שמחים יותר, מאוזנים יותר ופחות מעוכבים ומפוחדים. לעומתם, יש לנו זיכרונות אחרים שאותם אנחנו רוצים לנצור לנצח, ולעתים אנו משקיעים מאמצים רבים כדי לתעדם בתמונות, בכתיבה ובסיפורים בעל פה וכך להעבירם הלאה.

עד לאחרונה נדמה היה כי לאדם אין היכולת לשלוט בבחירת הזיכרונות שייקח עמו הלאה לעומת אלו שישאיר מאחוריו. גם שיטות הריפוי שהתייחסו לסוגיה זו (בפרט הגישות הנרטיבית והקוגניטיבית), שהציעו לספר את סיפור החיים מחדש ולתת פרשנויות חדשות למידע הרגשי ולמחשבות שאגרנו בתקופות מסוימות בחיינו, לא אפשרו תמיד ריפוי מלא, כך שהזיכרון הרגשי יימחק לחלוטין ממאגר הזיכרונות.

והנה, בשנים האחרונות מתנהלים מחקרים דומים במקומות שונים בעולם, כולל מכון ויצמן, בנוגע לפיתוח אמצעים למחיקת זיכרונות. הרעיון לכשעצמו נשמע מזעזע עבור אנשים מסוימים, החוששים מהפיכתנו לרובוטים נטולי רגש. אך עבור אלו הנרדפים על ידי זיכרונות המטילים צל על חייהם ואינם מאפשרים להם ליהנות מחיי רגש חיוביים ועשירים, זהו קרש הצלה של ממש. הרעיון מכוון לאנשים שעברו טראומות קשות שהשפיעו על כל מהלך חייהם, שגם פסיכותרפיה מתקדמת המשולבת בטיפול תרופתי אינה מצליחה לרפא.

האפשרות התיאורטית של "העלמת" זיכרונות טראומטיים, בין אם באמצעות התערבות תרופתית ובין אם באמצעות טכניקות גרייה מוחית לא פולשניות מעסיקה מאוד חוקרים רבים מתחומי הרפואה והפסיכולוגיה. הם מחפשים פתרון במצבים שבהם לא מתקיים תהליך אוטונומי של החלמה ספונטנית של המוח ממצבים טראומטיים.

לדברי יובל עודד, נוירופסיכולוג החוקר היבטים פסיכו-פיזיולוגיים של מצבי לחץ קיצוניים ופיתוח חוסן מנטלי, אפשר לדבר באופן כללי על שלושה אזורי מוח שהם "שחקני מפתח" בהיווצרות הזיכרון הטראומטי: האמיגדלה, שהיא אחד ממרכזי עיבוד הרגשות המרכזיים; ההיפוקמפוס, שלו תפקיד משמעותי בתהליך הזיכרון; והקורטקס הפרה-פרונטלי, האחראי על תהליכי חשיבה גבוהים כגון עיבוד מידע, תכנון ועוד.

אזורים אלו מעורבים בקישור ובשיוך רגש לזיכרון מסוים, ולאחר מכן בקידודו באזורי מוח שונים. חשוב להבין, לדברי עודד, כי בעת שאדם עובר אירוע (או סדרת אירועים) שבו מתעוררות תגובות רגשיות עזות כגון חרדה ופחד, מתחוללת באותו זמן בגופו עוררות פיזיולוגית גבוהה (קצב לב מואץ, נשימה מוגברת, מטבוליזם מהיר ומתח שרירים) הגורמת להפרשת הורמוני דחק המשפיעים על קידוד הזיכרונות בצורה רגשית מסוימת. ככל שאירוע הלחץ היה חריף (לעתים עד כדי חוויית מוות) או מתמשך (אירועים חוזרים), כך קידוד הזיכרונות הרגשיים על ידי המערכת הנוראדרנרגית במוח יהיה חזק יותר, ולכן קשה יותר לטיפול.

מכאן אפשר גם להבין מדוע אנשים בעלי מבנה אישיות אחר מגיבים באופן כה שונה לאותו מצב נתון. מינון הפרשת הורמוני הדחק בתגובה למצב נתון, רמת עוררות פיזיולוגית, התניות והכללות של רגשות פחד וחרדה שאדם צובר מילדותו עלולים להשפיע על קידוד החלקים הרגשיים שבחוויה ב"תיקיית הזיכרונות הטראומטיים", או לחלופין ב"תיקיית הזיכרונות הרגילים". המחקרים הנערכים כיום באוניברסיטאות שונות בעולם מנסים לאתר במדויק את אזורי המוח ואת תהליכי העברת המידע המעורבים בתהליך קידוד הזיכרון הטראומטי.


איננו שוכחים באמת, אלא "רק" מנסים לגייס את מיטב מנגנוני הגוף והנפש כדי לא לאפשר לזיכרונות רגשיים להשתלט על חיינו ולהטביע אותנו בים של יגון. אילוסטרציה: ingimage

למנוע את הזיכרונות הכואבים

חוקרים באוניברסיטת פורטו ריקו דיווחו על פיתוח תרופה המבוססת על חלבון BDNF, שאמורה לסייע למחוק זיכרונות רגשיים המקושרים לזיכרון טראומטי ולעודד זיכרונות חיוביים. באחד המחקרים שנערכו במכון ויצמן, נחשף אזור מיוחד במוח האחראי על הדחקת זיכרונות, הנקרא ברודמן 10. הגילוי הוכיח בפועל את טענתם של זיגמונד ואנה פרויד מלפני 100 שנה בנוגע למנגנוני ההגנה שהאדם מפעיל במקרים של טראומות או של זיכרונות הגורמים לו כאב, בושה, עצב וכדומה. אותם מנגנוני הגנה נצפים כרגע במעבדות המחקר כאמצעים ביוכימיים שאינם באמת מכחידים את הזיכרון, אלא מהווים מעין וסת חד כיווני ובשגרת חיים סדירה אינם מאפשרים לזיכרון לצוף מעלה.

לאורך שנים היו חוקרי זיכרון תמימי דעים כי זיכרונות חדשים, הנמצאים בתהליכי העיבוד בשעות הראשונות לרכישתם, עוברים תהליך הבשלה והופכים עמידים לעיבוד או למחיקה בשלבים מאוחרים יותר. סברה זו הניחה כי קיים חלון הזדמנויות קצרצר לעיבוד זיכרונות אלו, הנסגר בשלבים מאוחרים כשהם עוברים למאגרי הזיכרון לטווח ארוך.

אולם, מחקר חדש שנערך במכון ויצמן בראשות פרופסור ידין דודאי גילה, כי גם זיכרונות אלו, מרגע שאוחזרו והפכו לזיכרונות פעילים, היו שוב למחיקים. בתהליך מרתק זה ניסו החוקרים לבודד מה היה אותו גורם רגשי פעיל שקיבע את אופי החוויה באופן מסוים, כך שבסופו של דבר היא קוטלגה במאגר הזיכרונות הרגשיים הטראומטיים. אותו גורם רגשי יכול להימחק בעזרת תרופות בעת אחזור הזיכרון.

בסדרות נוספות של מחקרים שפורסמו במגזינים היוקרתיים Science ו-Nature Neuroscience תיעדו חוקרים לפחות 117 מולקולות שלהן תפקיד בהיווצרות זיכרונות. מחקרים אלו תיעדו בין השאר מולקולה בשם PKM-Zeta, שלה תפקיד מכריע במחיקת זיכרונות. ממחקרים אלו, שנוסו עד כה רק על עכברים ועל חולדות, מתברר כי חסימת מולקולה זו עשויה למנוע זיכרונות כואבים והתמכרויות באופן יעיל הרבה יותר מדרכי הטיפול הקיימות כיום. החוקרים בתחום הביולוגיה של הזיכרון מקווים כי מחקרים אלו יסייעו בעתיד הלא רחוק גם בטיפול במיליוני חולי אלצהיימר ובבעיות זיכרון נוספות הנוצרות בתהליך הזקנה.

ליכולת זו עשויה להיות השפעה מרחיקת לכת על מטופלים פוסט טראומטיים, שזיכרון טראומטי (התעללות, אלימות, מלחמה או תאונה) הפר את שגרת חייהם באופן דרמטי. הזיכרונות החודרניים מאירועים אלו חזקים כל כך, שהם חוזרים ומציפים את האדם בעוצמות הדומות לחוויית האירוע מחדש, כולל אותה תחושה רגשית עוצמתית כמו באירוע עצמו, כגון תחושות חוסר אונים, חרדה וייאוש, ובכך משבשים לחלוטין את יכולתו לחזור לשגרת החיים.

שינויים במאפייני הזיכרון

יובל עודד מציין כי אפשר לתעד אצל אנשים שחוו טראומה שני שינויים מרכזיים החלים במאפייני הזיכרון שלהם:
1. זיכרונות חודרניים (Intrusive) מלווים ברמות עוררות גבוהות, בחוויה חושית מחודשת של האירוע או אף בתגובות התנהגותיות שהן חוויה חוזרת של אירוע הטראומה המקורי (פלאשבקים).
2. תפקודי זיכרון לקויים עקב קשיים בקידוד או בשליפה, אובדן רצף האירועים, קשיים בהיזכרות בעובדות או בפרטים, שכחה (אמנזיה) זמנית או חלקית ועוד.

בשני המקרים המחקר מייחס את השינוי שחל בזיכרון לממד הרגשי של החוויה עבור האדם שחווה אותה, ולא בהכרח לחוויה עצמה. מכאן החשיבות הרבה בהתאמת שיטות הטיפול ובהמשך ניסיונות המדע להתמודד עם הממד הרגשי של הזיכרון, סובייקטיבי ואישי ככל שיהיה.

שאלה מעניינת שהפניתי לעודד בהקשר זה הייתה, האם אפשר לפתח מבעוד מועד חוסן מנטלי לכלל האוכלוסייה, ובפרט לאלו הנחשפים לאירועי חיים העלולים להיתפס כטראומטיים? לדברי עודד, העובד כיום עם יחידות צבאיות בארץ ובחו"ל ועם גופים אחרים הנמצאים ברמת חשיפה גבוהה למצבים מעוררי לחץ, נעשה כיום מאמץ ניכר לחקור ולפתח תכניות התערבות למניעת היקבעות הזיכרון הרגשי, שיוביל מאוחר יותר לתגובות פוסט טראומטיות. התכניות כוללות הגמשה של מערכת העצבים כדי לשקם אותה לאחר הלחץ באופן יעיל, והתערבות פסיכולוגית ופיזיולוגית בעת יצירת הזיכרון עצמו, קרוב ככל האפשר לזמן האירוע.

הדבר נעשה באמצעות שיטות של ביופידבק בשילוב טיפול קוגניטיבי התנהגותי, אימון נשימתי ואימון קבוע במדיטציה, המחזק את יכולת האזורים הקדמיים במוח לווסת בצורה יעילה את תגובתיות היתר של האמיגדלה, ומצמצם את המתח, את הציפייה השלילית ואת הדריכות הגופנית המיותרת לפני, במהלך ואחרי מצב הלחץ. האימון הפסיכולוגי כולל פעולות להעלאת הערך העצמי, לתפיסת האדם את תפקודו באופן חיובי, לחיזוק תחושת המסוגלות ולהפחתת רגשות אשם. מושם גם דגש על נטרול תגובות ההתניה וההכללה של הפחד, העלולות בשלב מאוחר יותר להביא לתגובות הימנעות קשות של האדם בהמשך שגרת חייו.

למחוק את חוויית האימה

קבוצות המחקר של הנושא ברחבי העולם מדגישות כי הכוונה היא לא למחוק את הזיכרון, אלא את חוויית האימה של מי שעבר טראומה מסוימת, המתעוררת מחדש בזיכרון בתהליך של התניה קוגניטיבית (יצירת הקשר תודעתי) לאחר שמיעת קול מסוים, תמונה, ריח או אפילו בדל זיכרון עקיף לאירוע.

תהליך הטיפול בזיכרון הטראומטי מנסה לנטרל את תגובת ההתניה וההכללה של הפחד לסיטואציות חדשות שאינן קשורות לטראומה, כגון יציאה לקניון, נסיעה באוטובוס וכדומה. נוסף על כך הוא מיועד לטפל גם בשלב שבו הזיכרון הטראומטי עובר לאחסון לטווח ארוך. פיצוח מנגנון ההתערבות בשלב זה עשוי להחליש בעתיד את עוצמת הרגש המעורב בזיכרון הטראומטי, ובכך לסייע למטופל להתמודד עם זיכרון זה באופן ממוקד יותר ועוצמתי פחות.

אם כך, המחקר מוכיח את מה שאנו בעצם יודעים כבר זמן רב: איננו שוכחים באמת, אלא "רק" מנסים לגייס את מיטב מנגנוני הגוף והנפש כדי לא לאפשר לזיכרונות רגשיים להשתלט על חיינו ולהטביע אותנו בים של יגון. מחקרים אלו מחדדים קונפליקט נוסף הקיים בין אנשי המקצוע בנוגע לשאלה אם יש טעם לנסות להציף רגשות מודחקים בתקווה כי בעת שחרורם למודע נוכל לתקן בחדר הטיפולים את החוויה הרגשית הטראומטית. אולי צריך דווקא התערבות תרופתית-כימית שתסייע למחוק את ההתניה הרגשית בין זיכרון טראומתי מהעבר לאירועים שונים בהווה.

כך או כך, המוטיבציה היא לעודד את המטופל ליצור הקשרים חדשים חיוביים לזיכרונות מוקדמים, ובכך לסייע לו ביתר קלות ומהירות לפתח רגשות חיוביים כלפי אירועים שונים בחייו, להגביר את הביטחון וליצור דימוי עצמי מוצק וחזק יותר.

הכותבת היא פסיכותרפיסטית. ליצירת קשר באתר

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 8af272d at 04:20:13