סקס, סמים ופרק ב': "את לא מבינה מה מחכה לך בגיל 40!"

לעדי אשכנזי יש קטע סטנדאפ קורע מתוך התוכנית שלה "מה זה השטויות האלה?", שנקרא "החיים מתחילים בגיל 40", וזה הולך ככה: "בגיל 40 הילדים קצת גדלים, נהיה לך קצת זמן פנוי ושלוש, שתיים, אחת, פוף!", ואז היא מציירת עלייה חדה בגרף החיים וממשיכה, "את נפתחת בהנהלה חדשה! קודם כל את מתקינה תוספות – יש לך שתי תסרוקות, גם קארה וגם ארוך, כן. את מתחילה ללמוד הפקת אירועים, ורפואה סינית. כל היום את על הסאפ, עושה מתיחת בטן, פיגמנט בשפתיים, ואת במעגל מתופפות ונוסעת לפטרה עם חברות, ויש לך מלא קבוצות, הקבוצה לים המלח, הקבוצה של הנסיעה לרומניה, כל מיני יעדים שזול, ואת במאמאנט, את הקפטנית של מאמאנט!".

כן כן, מסתבר שגיל 40 זה הדבר האמיתי, אז למה לעזאזל אנחנו עדיין שומעות את שילוש המילים המרגיז "משבר-גיל-הארבעים"? אותו שילוש שיכול להיות כותרת לכל דבר – בין אם התחלנו חוג קרמיקה, טיפול זוגי או עשינו מילוי שפתיים – ברגע שאנחנו מתחילות להתקרב לעשור החמישי של חיינו. בעידן שבו התבגרות נחשבת הרבה פעמים למילת גנאי (ושלא נתחיל לדבר על הזדקנות), יצאנו למסע חיפוש דווקא אחרי נשים שעשו מ-40 הלימונים לימונדה אחת ענקית. 

הסיפור של עדי (שם בדוי), 39, פרודה + 3 מאשקלון, מתחיל כשהגיעה בגיל 36 לאשפוז פסיכיאטרי. "הגעתי ליום הולדת 36, הסתכלתי על החיים שלי ורציתי להקיא", היא מספרת. "הייתי עם 60 קילו עודפים, עישנתי בכמויות, והתעסקתי כל היום רק באוכל. הבנתי שאם אני ממשיכה עוד צעד אחד קדימה כמו שאני – אני מתה. הרגשתי שאני לא יכולה יותר, שחנוק לי, רע לי ומר לי, שאין לי כוח להכיל את הדבר הזה יותר שנקרא החיים. הרגשתי שאני לא יכולה לראות את עצמי ככה יותר".

מה האשפוז הביא איתו?
"פיצוץ של כל הבועות, בצורה מאוד קיצונית. פתאום פירקתי את כל החיים שלי לחתיכות קטנות. הבנתי שככה אני לא ממשיכה. תחילת ההתקרבות של גיל 40 גרמה לי להבין שכבר אין לי את כל החיים לפניי, האמצע כבר אמור להיות מקום טוב, אבל זה לא היה ככה בשבילי, ההפך מזה". 

"חשבתי לעצמי: 'זו הולכת להיות המציאות שלך עכשיו עד שתמותי. ככה את רוצה שהיא תיראה?', אז הפסקתי לעשן, ירדתי 60 קילו, ויצאתי מהארון"

"הצעד הראשון שעשיתי היה להפסיק לעשן, וכשהפסקתי עברתי לתזונה. שיניתי הכל – הפסקתי לאכול סוכר, גלוטן, מזון מעובד, כל דבר שהוא לא טוב לגוף שלי ירד. ירדתי 60 קילו. השינוי התזונתי שלי והפסקת העישון קרו בתהליך שבו את צריכה כל הזמן לשאול את עצמך שאלות שעוסקות בסוף באהבה עצמית: 'אני רוצה את זה? זה מכבד אותי? זה הדבר הנכון והראוי לי? זה היה מאוד קיצוני, יום אחד הייתי מעשנת שמנה, ויום למחרת הייתי לא-מעשנת רזה. גם אם עוד לא הייתי רזה, בראש שלי כבר הייתי רזה'".

איזה תפקיד את מרגישה שהגיל שיחק בתוך התהליך שלך?
"הגיל הכניס אומץ. אין אומץ כזה בגיל 20-30. כבר לא אכפת לך מה בני אדם יחשבו עלייך, יש לך יותר ביטחון במי שאת ובמקום שלך. נפלת כבר מספיק פעמים בשביל לדעת שאת מסוגלת לקום ואת כבר לא כל כך מפחדת מהנפילות. הילדים שלי כבר היו די גדולים, אין כבר תירוצים של 'שגרה'. את לא יכולה להסתתר יותר משום דבר. חשבתי לעצמי: 'זו הולכת להיות המציאות שלך עכשיו עד שתמותי. ככה את רוצה שהיא תיראה?' אז הפסקתי לעשן, ירדתי 60 קילו, ויצאתי מהארון".

את שמה את היציאה מהארון באותה קטגוריה של הפסקת העישון והירידה במשקל.
"כן, כי זה היה חלק מאותו דבר. כשאת מתחילה לתרגל את הדבר הזה שנקרא לשאול את עצמך שאלות. בהתחלה, בכל מה שקשור לאוכל, תרגלתי את זה שלושים פעם ביום. כשבן אדם אוכל המון הוא חושב המון על אוכל. ואז התרגול הזה התפשט לעוד מקומות בחיים שלי. מתאימה לי העבודה הזו? מתאימה לי הזוגיות הזו? מתאימה לי מערכת יחסים עם גבר בכלל? גמילה מאוכל ומסיגריות היא כמו גמילה מסמים, כי אלו דברים שמשפיעים על רמת התודעה שיש לך מול עצמך, שלא אפשרו לי להיות מחוברת לעצמי, לזהות שלי, לגבולות ולרצונות שלי. כשהמחשבה שלי נהייתה צלולה יותר, יכולתי להשלים עם זה שאני לסבית". 

איך נראית היציאה מהארון?
"התאהבתי באישה מהממת ומדהימה, שהיא היום בת זוגתי. בהתחלה התהליך היה עם עצמי לבד, אחר כך שיתפתי חברות טובות בזה שאני חושבת שאני לסבית. כמובן שהייתי נשואה עם ילדים, לא ידעתי מה עושים, אבל בחרתי לספר לפני שהתנסיתי עם אישה בפעם הראשונה, לא רציתי לחיות בשקר הזה, אני אדם מאוד כנה וישר".

עדי מספרת שהיציאה מהארון היה הרגע הכי קשה עבורה. "הייתי בהיסטריה, לפני שסיפרתי סבלתי מהתקפי חרדה 24/7 עד שפשוט הקאתי את זה, לא יכולתי יותר. היה תהליך והיה עצוב, בכינו הרבה והיה כואב וקשה. בכלל, כל התהליך הזה ממש לא היה זוהר, בלשון המעטה. כל מה שהתרגלת אליו נעלם. כל מה שהתרגלת לאכול עף, את מפרקת בית, מפרקת לילדים את הבסיס שלהם. זו תחושת אשמה נוראית, בעלך נשוי לך 12 שנים, אוהב אותך, ואת השלית אותו. כשכל הדבר הזה קרה הסביבה שלי כעסה עליי מאוד – 'את גם כבר לא חברה לאכילה, ואת גם לסבית?', אנשים לא האמינו איך השינוי הזה יכול להתקיים בצורה כל כך קיצונית. איבדתי הרבה חברים, אבל גם הרווחתי הרבה". 

והיום?
"זהו, עוד שנייה גיל 40. אני ובעלי חיים באותו בית, על אף הפרידה, החלטנו שאין סיבה לפרק את מה שבאמת עובד. אנחנו חברים מאוד טובים. אני ובת הזוג שלי כבר שנה וחצי יחד והוא מקבל אותה בזרועות פתוחות. היא באה לישון אצלנו, ולפעמים אני ישנה אצלה. עזבתי גם את העבודה שלי, הייתי הרבה שנים עובדת סוציאלית, ועכשיו אני בהפסקה ובחיפוש". 

"אם אני כבר חוזרת אחורה, מהרגע שהמשבר קרה הייתי עושה הכל בדיוק כמו שהוא. זה נתן לי תעצומות נפש מטורפות, כוחות אדירים. זה היה כמו ללכת על קרח – כל צעד את יודעת שיכול להיות שהכל יתבקע, אבל אז שום דבר לא מתקבע, אז את הולכת עוד צעד, ועוד צעד. היו לי הרבה סיטואציות של בדיקה האם אני יכולה להעיז, ובסוף העזתי".

הטריפ לפרק ב'

השינוי של דסי פפרמן, 43, מקרני שומרון, נשואה בשנית + 3, התחיל כבר בתחילת שנות השלושים לחייה עם יציאתה ההדרגתית מהחברה החרדית בה גדלה, התחנכה והביאה את ילדיה. "פגשתי את העולם האמיתי בעצם רק בגיל 30 כשנהייתי מורה בבית ספר חילוני. היציאה בשאלה הרשמית קרתה רק כשהגרוש שלי עזב את הבית, כשהייתי בת 34. זה היה תהליך מאוד איטי, גיליתי בחילוניות עולם מלא ערכים ואכפתיות, מה שהפתיע אותי נורא כי אני גדלתי בתודעה שלחילונים אין ערכים. למשל, אחרי שקראתי את 'קיצור תולדות האנושות', של יובל נוח הררי, לא יכולתי להסתכל על העולם באותו אופן".

בגיל 40 היא התחילה להסתכל על החיים בעיניים. דסי ונדב | צילום: שי בראל

נחזור קצת אחורה. בגיל 20 פפרמן נישאה לבעלה הראשון, גבר דתי, איתו הביאה לעולם שלושה ילדים (22, 19, 11). "המרד הכי גדול שלי עד הנישואים היה שעשיתי קצוץ בשיער, עשיתי שירות לאומי והתחלתי לעשן", מספרת פפרמן. "אבל מיד התיישרתי, התחתנתי, נהייתי מורה והבאתי ילדים. רק התהליך של ההתבגרות הכריח אותי להסתכל על החיים שלי ולשאול שאלות. הילדים שאלו אותי שאלות על הדת, ולפעמים לא הייתה לי תשובה הגיונית לתת להם". 

"עשיתי לאחרונה טקס איוואסקה וזה היה הדבר הכי קרוב לאלוהים שעברתי אי פעם. האיוואסקה גרמה לי לעבור את הלידות של שלושת הילדים שלי שוב. נפרדתי שם משדים שלא ידעתי איך לחיות בלעדיהם"

"השקעתי את כל כולי בנישואים שלי, הייתי מוכנה לעשות הכל כדי שהגרוש שלי ישאר, בגלל שאני גדלתי בלי אבא והטראומה של לגדול בלי דמות אב הייתה כל כך גדולה. אז הלכתי ונהייתי יותר ויותר סמרטוט, כשהוא עזב את הבית פתאום היה לי אוויר לנשום, לא היה לי אכפת גם להישאר ללא זוגיות בכלל. היום הדמות האומללה והקורבנית שלי כבר לא קיימת". 

איפה התפיסה שלך על זוגיות התחילה להשתנות?
"בהתחלה גברים התחילו איתי והתעלמתי, ככה במשך שנה וחצי. באיזשהו שלב היה לי קשר עם בחור צעיר ממני, שמשום מה החלטתי לא להתעלם ממנו. הוא גר רחוק ממני, תמיד נסעתי אליו, ממש יזיזות. היה שם משהו שממש קיבל אותי, למרות שזה היה קשר לא מחייב, ופתאום שאלתי את עצמי, אולי אני לא רוצה להיות כל החיים לבד? אמא שלי התאלמנה בגיל ממש צעיר ונשארה עם שמונה בנות לבד. היה לי ברור שזה לא מה שאני רוצה".

אז מה כן?
"לא רציתי משהו שיחנוק אותי, לא רציתי להיות נעולה, הבנתי שאם אני רוצה זוגיות אני צריכה להחליט בראש שלי קודם מה היא תהיה. יצאתי למחקר, הקשבתי להרצאות של טד, קראתי ספרים, הבנתי שאולי אני רוצה חופש ומישהו שיהיה החבר הכי טוב ותשוקה ותקשורת טובה – אבל שאני צריכה להיות ראויה לכל זה".

"זו הייתה תקופה שהרגשתי בה כישלון מוחלט בכל תחום, המקצוע של ההוראה לא התאים לי, הגרוש שלי בחר בשבילי את העבודה הזו. הגירושים הכריחו אותי לקבל החלטות בעצמי בפעם הראשונה. גיליתי שאני לא צריכה 90 אחוז ממה שיש לי, עברתי דירה מבית גדול מאוד ליחידת דיור פצפונת וארזתי הכל בלילה אחד לתוך מסחרית, השארתי הכל מאחור. כל העמדות שלי השתנו: מבחינה דתית, מבחינה מקצועית".

יצאה בשאלה ומצאה את עצמה. דסי ונדב | צילום: שי בראל

"התחלתי להשתתף בסדנאות כתיבה אחרי ששתקתי שנים, לא הוצאתי מילה מהפה, לא סיפרתי לאף אחד כמה רע היה לי בחיים. חזרתי להיות מישהי שאני מזדהה איתה הרבה יותר, שכיף לי איתה הרבה יותר. נעשיתי אדם רוחני בלי קשר לדת, השתחררתי מהאשמה של היציאה בשאלה. לראשונה חשבתי על עצמי, על מה אני אוהבת, האם מותר לי לעסוק במה שאני אוהבת? היום אני מטפלת בתטא הילינג ואפילו כתבתי ספר על התהליך שלי, היום אני מלמדת אנשים אחרים איך לעבור את מה שעברתי".

ואז מגיע פרק ב'.
"מבית שגרתי בו לבד עם שלושה ילדים, הפכנו להיות בית של חמישה ילדים ושני חתולים. משפחה מרובת ילדים. היינו צריכים כללים חדשים, פרטיות חדשה. בהתחלה הילדים הרגישו שאנחנו מאוד עסוקים בעצמנו, היינו מאוהבים מאוד בתחילת הקשר, כשההתאהבות והאטרף עוד בשיאם, לפני שנכנס איזה רוגע למערכת. זה לא היה להם  קל. הילדים של נדב הרגישו שאני לוקחת להם אותו ולהפך. היום נדב הוא ממש כמו אבא שני בשביל הילדים שלי, ואני אוהבת את הילדים שלו מאוד, מעריכה ומכבדת אותם". 

יש עדיין מקום למיניות בתוך חיים כאלה?
"מיניות באופן כללי הייתה נושא מורכב בשבילי המון שנים. נאנסתי בגיל 17, וזו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם מין. בתוך החברה החרדית אין לך מספיק מילים בשביל להמשיג את מה שקרה לך, אז את מאמינה שעשית דבר נורא ואיום שאסור שידעו. זה מה שהוביל למרד הנעורים שלי, אבל זה לא הדליק נורות אדומות. בשירות הלאומי פגשתי את הגרוש שלי ומיד התחתנו, הוא היה כרטיס היציאה שלי החוצה מהטראומה הזו, הוא היה מבוגר ממני בשבע שנים וכבר הרגיש שהוא מבין את העולם. אבל היו לנו חיי נישואין איומים".

"ככל שאת מתבגרת, את מתחברת יותר לגוף". דסי ונדב | צילום: שי בראל

"הנורה נדלקה לי כששאלתי מישהו שיצאתי איתו פעם, אם הוא זוכר את הסקס עם גרושתו. והוא אמר שבוודאי שהוא זוכר, אבל אני לא זכרתי כלום. לא סבלתי מהסקס עם הגרוש שלי, אבל הייתי מנותקת בו לחלוטין. הניתוק הוא משהו שטיפלתי בו עם נדב. היום אני יכולה לומר לו באמצע אקט 'את זה אל תעשה היום', וזה ממש לא בא לי בקלות. ככל שאת מתבגרת ואת מחוברת יותר לגוף אני מרגישה שפחות אכפת לך איך הוא נראה, אני לא מתעסקת בסימני המתיחה בבטן או בכמה הציצים שלי זקורים בזמן סקס. הפנים מעסיק אותי, אם אני מחוברת לרגע, אם אני בטוב, אם אני מסכימה לקבל עונג ולהיות חשופה. האינטימיות שלי היום היא לא כי הורדתי בגד, היא כי התמסרתי לאיש שאני יכולה לסמוך עליו בביטחון מלא. היום מין זה קדוש בעיניי, ואין לי הרבה דברים קדושים בחיים האלה. אני אומרת לנדב הרבה פעמים שהוא מרפא אותי". 

מי זאת דסי של העשור החמישי?
"את יודעת, עשיתי לאחרונה טקס איוואסקה (משקה צמחי ופסיכואקטיבי מהאמזונס, ת"ש) וזה הדבר הכי קיצוני שהסכמתי לעשות בחיי. זה היה הדבר הכי קרוב לאלוהים שעברתי אי פעם, חיבר אותי לעומק הטראומה הנקבית הקולקטיבית. עברתי את שלוש הלידות של הילדים שלי שוב, עברתי את הפגיעות המיניות שלי שוב, עברתי את הדיכוי שהחברה הפטריארכלית העבירה אותי, וראיתי רק רק שהחיבור בין האנרגיה הזכרית לנקבית שלי יביא בסוף שלום, מבפנים ומבחוץ. זה היה לילה מאוד מיוחד, בכיתי בו את חיי. נפרדתי משדים שחשבתי שאני לא יכולה לחיות בלעדיהם. דסי של היום היא בעיקר תלמידה סקרנית. אני מוכנה לקרוא כל דבר, לבדוק כל דבר, אני יודעת שאין אמת אחת, ואני יודעת שהאמת היא אף פעם לא בהכרח אצלי. אני יכולה לשאול את עצמי רק מה מתאים לעכשיו, ולהיות פתוחה לזה שמחר אני אשנה את דעתי". 

בגידות, חקירה מינית וא-מונוגמיה

מיטל, פרודה בת 45 מאזור הצפון, גילתה את עצמה מחדש בגיל 37 בעקבות משבר בנישואין. "היו לי נישואין לא טובים עם בעלי. הכל היה רע – התקשורת, הסקס, הכל. התפתיתי לפתוח חשבון באתר היכרויות וסתם להתכתב עם גברים, לא תכננתי להיפגש עם אף אחד, רק להתכתב".

וזה מגיע גם לפגישות?
"לאט לאט, כן. הייתי אדם מאוד לא מיני, עד גיל 37 שכבתי רק עם שני גברים, בעלי והאקס שלי. פתאום דרך אתרי ההיכרויות נפתחתי לעולם אחר, התחלתי לשכב עם הרבה פרטנרים והבנתי שאני מאוד אוהבת את זה. גיליתי שהגברים שהייתי איתם עד כה פשוט לא היו טובים, פתאום היה לי למה להשוות. גברים פתאום התחילו להחמיא לי, זה לא קרה לי בחיים לפני". 

איך הייתה לך ההתנסות הראשונה?
"הפעם הראשונה הייתה מאוד מביכה. לא שכבתי איתו, רק ירדתי לו, וזה היה מאוד מלחיץ. צחקתי נורא ,כמו ילדה בת חמש, כי זה היה לי נורא מוזר ולא ידעתי איך להתנהל. אבל ידעתי שאני רוצה להמשיך, וככל שחוויתי יותר ככה התחלתי להתרגל לזה ולאהוב את זה".

"רק בשנים האחרונות גיליתי על עצמי שאני לא מונוגמית. אני לא רוצה להיות עם גבר אחד ונאמנה לו, פשוט לא מסוגלת להתחייב אני תמיד אפזול לצדדים וארצה לבגוד"

מאותו רגע מיטל התחילה להיות פעילה מינית מחוץ לנישואין. מאז, היא ובעלה נפרדו. "אנחנו כבר הרבה זמן רוצים להתגרש, היינו בטיפולים ושיחות ועכשיו אנחנו פרודים ומחכים לדיון בבית משפט. הוא תמיד חשד בי. כל כך התלהבתי מהגילוי החדש הזה על עצמי שלא יכולתי לסתום על זה את הפה, סיפרתי לכל העולם, למשפחה שלי, לחברות שלי, אנשים סיפרו לו, אבל הכחשתי. אני יודעת שגם הוא היה עם נשים אחרות, והוא לא מספר".

מה גורם לך לרצות לספר לכולם?
"אמנם הייתי בת 37, אבל הייתי מאוד תמימה. התלבשתי חשוף, פרסמתי את עצמי באתרי הכרויות, כי פתאום ראיתי שגברים מחזרים אחריי וזה היה לי חדש ומרגש".

ומה השתנה היום, כשאת כבר בת 45?
"אני עדיין מאוד פעילה מינית, אפילו יותר היום, אבל הורדתי פרופיל לחלוטין. אני הרבה יותר דיסקרטית. אני מספרת פחות על האינטרקציות המיניות שלי, שומרת את זה ביני לבין עצמי. פעם גם הייתי לחוצה לשכב עם כל גבר שזז, והיום אני יותר רגועה. אני בעיקר נהנית. אני מגדירה את עצמי היום כאישה מאוד מינית, שפתוחה לדבר על סקס ושזו לא מילה גסה בעיניה. אני פתוחה להתנסויות חדשות, גיליתי למה אני יותר ופחות מתחברת, וגם גיליתי את עולם הצעירים. רוב הגברים שאני שוכבת איתם הם צעירים ממני".

ואיך את מרגישה עם הגוף שלך היום?
"אני לא אוהבת לעשות סקס באור. אם פרטנר מגיע בצהריים אני דואגת שהחדר יהיה עם תריסים מוגפים. אני גם תמיד נשארת עם חזייה או טופ עליון ולא חושפת את הבטן, דברים כאלה. אני כן קצת מתביישת, אין מה לעשות". 

איפה את מכירה את הפרטנרים שלך?
"95 אחוז מהפרטנרים שלי הם מהרשתות החברתיות, פייסבוק, אינסטגרם, טינדר. אחוז קטן הוא כשמתחילים איתי בברים או במועדונים".

את מחפשת קשר?
"לא, גיליתי על עצמי שאני לא מונוגמית. אני לא רוצה להיות עם גבר אחד ונאמנה לו, פשוט לא מסוגלת להתחייב. אני מרגישה שתמיד אפזול לצדדים וארצה לבגוד. אני גם לא רוצה זוגיות פתוחה, כל דבר שקושר אותי לבן אדם אחד זו מסגרת, וזה לא מתאים לי".

המפץ הגדול והפריחה בעקבותיו

השינוי של מריאנה פסח-פילוסוף, 44, נשואה + 3 מחולון, התחיל כשאיבדה את אבא שלה בגיל 38. "הרגשתי ממש שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים, זו הייתה שנה של אבל נורא קשה, פשוט לא הייתי מוכנה לקבל את זה שהוא נפטר. הייתי במקום הכי נמוך שלי, כל היום רק בכיתי, וזה הוביל אותי ואת בעלי למשבר קשה מאוד בזוגיות". 

הקרקע נשמטה ואז הגיעה ההארה. מריאנה פסח-פילוסוף | צילום: סיוון ספיר

פסח-פילוסוף מספרת שהכל קרה בצורה פתאומית. "תמיד היינו החברים הכי טובים והייתה לנו זוגיות מעוררת קנאה", היא משתפת, "אבל היה לנו פיצוץ גדול שהוביל להליכה לטיפול זוגי. ידענו שאם לא נלך לטיפול פשוט ניפרד. שם קרה המפץ הגדול. המטפל שמע אותי מתלוננת על בעלי, ופתאום אמר: 'מריאנה, יש לך ספר חוקים, ומי שלא מתנהל לפי ספר החוקים שלך, דמו בראשו. אף אחד לא יכול להיות לידך אם הוא לא הולך בקו שלך'. הוא בעצם אמר לי שאם אני רוצה להמשיך לחיות בזוגיות הזו, יש מקומות בי שצריכים להשתנות. אז התחלתי לקלף את הקליפות, שלב אחרי שלב, כל מה שנצרב בי לאורך כל השנים, טראומות, חרדות, כל הלכלוך שנצבר אחרי שנים". 

ואיך התהליך הזה השפיע עלייך?
"לקראת גיל 40 התחלתי באמת לגלות עולם חדש. התחלתי לתפוס את עצמי כחזקה, כעוצמתית, התחלתי לראות את עצמי כמשמעותית לסביבה ולעצמי. לא ידעתי פעם להסתכל במראה ולומר לעצמי כמה שאני מדהימה, והיום אני עושה את זה כל יום. התחלתי לשנות את הדפוסים שלי: פעם הייתי מתפוצצת ואז מלקה את עצמי בטירוף, הרגשתי תמיד שאני לא מספיקה והייתי מרצה נורא. אם לא הייתי מקבלת פידבק חיובי מהסביבה, אפילו רק על משהו ספציפי שעשיתי, הייתי נופלת לרצפה. פשוט הייתי אוויר בעיניי עצמי. גיל 40 שינה את זה לחלוטין". 

הבינה שהתעוררה, מריאנה פסח-פילוסוף ובן זוגה בירח הדבש השני | צילום: באדיבות המצולמת

"השנה של גיל 40 הביאה איתה המון פריחה. הסתובבתי עם חיוך ענק, העיניים שלי נצצו, אנשים לא הבינו מה קרה לי. מדברים כל הזמן על משבר, זה לא היה משבר בשבילי, להפך, הרגשתי שהבינה היתרה שלי מתעוררת, הסתכלתי על עצמי בעיניים אוהבות יותר". 

"השנה של גיל 40 הביאה איתה המון פריחה. הרגשתי שהבינה שלי מתעוררת, הסתכלתי על עצמי בעיניים אוהבות יותר. היום אני מלמדת נשים שמשבר גיל ה-40 זו המצאה"

"אני ובעלי נסענו לרומא לירח דבש שני, כדי לחגוג את זה שהמשבר היה מאחורינו. עלינו כמה רמות, התחלנו להכיר אחד את השני מחדש, ופתאום הייתי אישה שונה ממה שהוא הכיר. מאישה ששופטת ומבקרת ולא מספיק לה כלום, התרככתי. חגגנו השנה 20 שנות נישואין, והתקשורת שלנו נראית אחרת לגמרי. השיח הרבה יותר נעים, מכיל, רגוע, אחרי שנים שבהן יכולנו לא לדבר חודש שלם אחרי ריב, צעקות והתנגחויות. פעם הייתי מחממת את עצמי כל כך, שעד שהוא בא לדבר איתי כבר לא הייתי מוכנה לסלוח. היום אני מגלה בעצמי הרבה סלחנות, אין דבר כזה יותר שאנחנו לא מדברים אחרי ריב".

איך זה השפיע על האמהות?
"גם כאמא הייתי קשוחה מאוד ונוקשה, והפכתי לאמא חדשה. לא הייתי מוכנה לשמוע מה שיש להם להגיד, רק מה שאני אומרת הוא מה שהולך. הייתי צועקת ומתעצבנת עליהם, מבקרת אותם בלי סוף על הניקיון בבית, כי ככה אני גדלתי עם ההורים שלי בתור ילדה. היום, הילד השלישי שלי כבר קיבל אמא חדשה. אני מבינה שאם אני רוצה שהילד שלי יכבד אותי אני חייבת לכבד אותו בחזרה, אני מעודדת אותם לדבר עם עצמם, לומר לעצמם שהם תותחים, שהם אוהבים את עצמם, לדעת לבטא רגש. היום המתבגרים שלי יכולים לבוא אליי ולומר לי 'אמא, טעית', ואני אקבל את זה ואעבוד על השינוי, פעם זו בכלל לא הייתה אופציה".

ואיך את משמרת את המקום הזה בעצמך גם לתוך שנות ה-40 לחייך?
"אני דואגת לקבוע לי זמן עם עצמי, קונספט שפעם הביך אותי, שלא ידעתי בכלל שקיים. אני עושה הליכה, יושבת בבית קפה לבד, בלי הטלפון, נהנית מהנוף ומהאנשים סביבי, בלי לדפוק חשבון למה שחושבים. לא מזמן נתתי לעצמי מתנה ונסעתי לבד לעשות את 'מלכת הגלבוע', 50 נשים על רייזרים. לא הכרתי שם אף אחת והייתי חרדה נורא מלהיות שם עם עצמי, בבסיס שלי אני מאוד ביישנית וחסרת ביטחון. אבל למרות שכולן היו בחבורות, חזרתי עם טונות של חברות והייתי במרכז העניינים. זה היה משנה חיים בשבילי, ממש".

"גיל 40, שם הקסם קורה", מריאנה פסח-פילוסוף | צילום: אפרת שיין

הגיל הוביל לעוד שינויים משמעותיים בחיים שלך?
"כל אישה שפגשתי שמעה ממני: 'את לא מבינה מה מחכה לך בגיל 40! את הולכת לפרוח!', ועזרתי להן להימנע מלהתכונן ל'משבר', זו סטיגמה. שם פעם ראשונה הרגשתי את ההשפעה שיכולה להיות לי על אחרות, וזה מה שגרם לי לקחת כיוון אחר לגמרי בחיים. לפני שנה וחצי הוצאתי את החלום הזה מהמגירה, הגשתי מכתב התפטרות אחרי שהייתי מנהלת תחום שכר עם 20 שנות ותק, עבודה שהייתה כל החיים שלי, ופתחתי את עסק חלומותיי. למדתי NLP, מיינדפולנס, פסיכולוגיה חיובית, יש לי תעודת טריינרית ומנחת קבוצות, והתחלתי להדריך נשים באזור הגיל שלי איך לחיות את החיים הכי מלאים שהן יכולות בתוך ההבשלה הזו. אני מלמדת אותן שמשבר גיל ה-40 פשוט לא קיים". 

"קהל היעד שלי הוא בעיקר נשים בגילאי 35-40 כי אני יודעת ששם קורה הקסם ושם אפשר להתחיל להשתחרר מהדפוסים, בדיוק כמו שקרה לי. אני מלווה את הנשים האלה לשינוי תודעתי, שעוזר להן לשחרר את המעצורים שעיכבו אותן ולא נתנו להן לחיות את החלום שהן חולמות. זו לא דרך קלה, יש בה הרבה קושי, אבל כשמגיע קושי, המטופלות שלי יודעות להתמודד. זו לידה מחדש, התעוררות כזו, שאני באמת מאמינה שיכולה להביא מטופלת לחיים ללא חרטה, ללא הלקאה, בביטחון פנימי אמיתי עם עוצמה שמגיעה רק בגיל הזה".