היופי מתחיל בתוכי – חלק ב'

לחלק א'»

של מי הגוף הזה

פרופ' דפנה למיש, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, טוענת שלתקשורת יש השפעה מכרעת על בניית הדימוי העצמי שלנו. "עוצמת התקשורת כה גדולה עד שאי אפשר לברוח ממנה. דימויי היופי שמציגה התקשורת נתפסים כטבעיים ומובנים מאליהם, וגם מודעות וחשיבה רציונלית או פמיניסטית לא מאפשרים להשתחרר מהכתבה זו, כי יש פער בין ההיבט הרציונלי הביקורתי להיבט הרגשי. אישה יכולה להיות מאוד מודעת לכך שמציבים לה דימויים בלי אפשריים, ואף לגבש עמדה ביקורתית כלפיהם – ועם זאת, היא עדיין תנסה להתאים את עצמה לדימוי.

"חינוך, מודעות, אי קבלה או יצירת תנועת התנגדות והצעת אלטרנטיבה הן דרכי התמודדות, אבל הכוח האדיר שיש לאידיאולוגיה הנורמטיבית הופך את המאבק לקשה מאוד. המחיר שמשלמות המתנגדות גבוה – הן נתפסות כחריגות, כמפרות את הסדר, מייחסים להן תכונות של פמיניסטיות, שונאות גברים ומיליטנטיות".

מה בכל זאת אפשר לעשות?
"להעלות את הנושא למודעות הציבורית. חשובה המודעות של יוצרי הדימויים, וכן של ה'קורבנות' לכוח האידיאולוגי הגדול של התקשורת. המאבק הוא על שוויון האישה: בחברה שבה הנשים יוערכו כאדם שלם, והערך של הופעתן החיצונית יהיה מצומצם ביחס לשאר הדברים, התמונה תיראה אחרת".

התקשורת מציבה מודלים גם לגברים.
"כמובן. העובדה שזה חל כעת גם על גברים מאפשרת לנו להבין עד כמה הציפיות הן תוצר חברתי, ולא משהו טבעי. לגברים יש עדיין חופש התנגדות גדול, כי אצלם משחק הסטטוס, לא המראה החיצוני. סטטוס וכוח הם הקריטריונים לגבריות, ולכן יש להם אופציה המאפשרת להם לא להיכנע לדימויי הגוף".



אני נהדרת, אני מוכשרת, אני מקסימה

המאמנת שרה ארבל Master Certified Coach (MCC) , גורסת שכשאנחנו לא מייצרים מדדים עצמאיים לערך עצמי, שאמור להיות קבוע ולא מותנה על ידי הסביבה, מתחיל הכרסום באופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו. לכל אחד יש צרכים בלתי מסופקים, והם יכולים לנהל את חיינו באופן שבו ננסה לספק אותם ללא הרף, ולעתים ללא הצלחה מרובה. כשצורך לא בא על סיפוקו נוצר כרסום בדימוי העצמי. כשאנו זקוקים מאוד לאהבה והצורך בא לידי ביטוי באמצעות חיפוש תשומת לב, מחמאות, מילים מעודדות ומעצימות, אנחנו בעצם פועלים כדי להזין את הצורך באהבה. אם הבוס שלנו לא יהיה מרוצה לחלוטין, למשל, ניכנס למצב של דיכאון ותחושת ביקורת ושיפוטיות עצמית, שיכרסמו בערך העצמי. די במשהו קטן כדי לערער לנו את הדימוי".

מה מאפיין נשים בעלות דימוי עצמי חיובי?
"הן נשים מחוברות לערך הפנימי שלהן באופן יציב, ויש להן יכולת לא להיות שיפוטיות כלפי עצמן, אלא להיות פתוחות להתרחשות ממקום של למידה; יש להן גם יכולת הצבת גבולות לעצמן ולאחרים תוך שמירה על גמישות והן מכבדות גבולות של אחרים. הן בעלות יכולת להעברת מסרים ברורים ולא כפולים, מסוגלות לבטא רגשות וליצור אינטימיות תוך שמירה על גבולות, הן יכולות לייצר עוצמה ממקום שקט ויש להן גם יכולת לאהוב את עצמן.

"הנשים שמגיעות אלי עם דימוי עצמי שלילי לא מעזות לתבוע את המגיע להן, כי בתוך תוכן הן לא מאמינות שמגיע להן, או שהן תובעות ונאבקות ומצליחות תוך חשש מתמיד שיגלו את 'הסוד הכמוס' – שהן לא שוות. ככל שהן קוטפות יותר הצלחות, החשש שיעלו עליהן גדול יותר ולכן הן מתאמצות יותר, מצליחות יותר וחוששות ונשחקות יותר."

איך בונים דימוי חיובי?
"צריך ללמוד לאהוב את עצמך, לחמול על עצמך, לוותר על ביקורתיות ושיפוטיות ולא להרשות להם לנהל לך את החיים. צריך לבחור בחוכמה את החברים שלך – לבחור אנשים שמאתגרים אותך להצליח ולהתפתח, ולא מסתפקים במקום שבו את נמצאת היום. אלה שאומרים לך 'מה את צריכה את זה?' הם אנשים שמצהירים על אי אמון ביכולתך. צריך ללמוד להציב גבולות מול ההורים, מול בני זוג, ללמוד להגיד לא ולבטא את המילה הזו לפחות 20 פעמים ביום בסיטואציות שונות. תהיו קצת אגואיסטיות באופן חיובי, לא על חשבון אף אחד, אבל שיבינו שהאחריות של כל אחת היא כלפי עצמה. בכך שהיא עושה את זה היא מאפשרת לאחרים לקחת אחריות על עצמם. אם אדם שאמרת לו 'לא' בוחר להיעלב, זו אחריות שלו ולא שלך.

"אסור לתת לעבר לנהל את ההווה. כל רגע שבו אני בתוך ההווה אני מייצרת לעצמי עתיד טוב יותר. והכי חשוב – תמיד לחיות ממקום של הנאה, לעשות דברים בכיף. להיות כל הזמן נאמן לעצמך. רק כשאנחנו אוהבים את עצמנו ונאמנים לעצמנו, אנחנו מסוגלים לאהוב ולהעריך אחרים. כתוב 'ואהבת לרעך כמוך' – קודם תאהב את עצמך ורק אז תהיה מסוגל לאהוב מישהו אחר. כי אם אני אוהבת אותך רק בשביל שתאהבי אותי, יש פה נזקקות והצורך באהבה מנהל אותי".

ואם ביום שלישי לא בא לי?

לדימוי העצמי השפעה מכרעת על חיי המין שלנו ועל מידת הפתיחות וההנאה שלנו ממין. "מעולם לא פגשתי ולו אישה אחת שמרוצה מאוד מהגוף שלה" אומרת לאה בלטמן, מטפלת זוגית, משפחתית ומינית מוסמכת. "גם הנשים הכי יפות מנתחות, מותחות, עושות סיליקון וכולן מתעסקות בגופן ללא הרף. תחושה טובה של הצלחה, עשייה, של 'מגיע לי' ו'מותר לי' קשורה להתפתחות האישיותית של האדם, לחינוך שמביא איתו רעיונות על מה מותר ומה אסור, יוצר עכבות ובונה מיתוסים כמו זה שרק נשים יפות יכולות ליהנות ממין. כל הנושא של הנאה ממין קשור ביכולת האישית שלנו ליצור יחסים אינטימיים, סיפור מסובך שמתחיל מהבית. זה קשור בהיפרדות מההורים ובשאלה איך אני בונה את עצמי לבד ובונה יחסים עם בני זוג.

"במין אנחנו חושפים את עצמנו בגוף ובעיקר בנפש. אם אין לאדם הרשאה פנימית לחשיפה ולשחרור, כזו שמאפשרת לו להרגיש טוב בתוך יחסי המין, מתעוררות הבעיות: אם אין יכולת ליהנות ממין, תדירות יחסי המין יורדת, וזה, כמובן, משפיע על הזוגיות. אם יש הרשאה ליהנות, הרבה פחות קשה לחשוף את הגוף ולהשתחרר.

"כדי לבנות את האינטימיות, חשוב שבן הזוג יקבל אותך כפי שאת. יש גבר שיכול להגיד לך 'את צריכה דיאטה, מה זה הצמיג הזה?'. כל משפט מסוג זה, גם אם נאמר בהומור, מרחיק, נותן תחושה של כישלון וחוסר ביטחון, ופוגם בדימוי. אני מכירה נשים מאוד מצליחות, הפגועות אינטימית ודימוי הגוף שלהן מאוד נמוך. כשמעירים לאישה כזו על צמיג, היא יכולה ליפול."

איך אפשר לגרום לאישה אחרי שלוש לידות, עם עשרה קילוגרמים מיותרים, להרגיש טוב עם עצמה?
"אישה צריכה להבין שהאיש שלה רוצה אותה כמו שהיא. שהקשר הוא של חברות, אינטימיות, שגם לאישה בעלת משקל עודף עם חזה נפול מגיע ליהנות, וזה לא מפחית את ההנאה. פעמים רבות מה שקורה לאישה קורה גם לגבר: הוא חושש שאולי הוא לא מספיק טוב, הוא מתעסק בביצוע ולא בהנאה. כך הולכים כל ההנאה, הפינוק והאינטימיות לאיבוד. מין, כמו כל מעגלי החיים, משתנה, וצריך לקבל את העובדות ולשכלל את המין בהתאם".

מה אפשר לעשות באופן אישי כדי לשפר את הדימוי העצמי?
"לקרוא ספרי פנטזיה ולראות סרטים אירוטיים. כל אלה מקנים ידע על הנשיות, על הדימוי העצמי, על זוגיות, על מה נשים רוצות ומה נשים חושבות. לפעמים מראה עיניים מעורר סקרנות ורצון לשינוי. ידע ושינוי עמדות נותנים הרשאה להנאה מינית, לאינטימיות. את רואה שגם נשים אחרות מתלבטות באותן שאלות, את לא לבד. נשים מתביישות לדבר על הרבה דברים. עד כמה שהעולם פתוח ומתירני, יש עדיין המון בושה ונושאים שהם טאבו.

"את צריכה לחשוב על עצמך באופן חיובי, להגיד לעצמך 'מגיע לי', מותר לי', אני בסדר'. אם משהו מאוד מפריע לך בהופעה החיצונית שלך, תעבדי על זה. צריך לעסוק בדברים שאת אוהבת, למצוא את רגעי האושר ולהבין מאיפה זה בא. לסלוח לעצמך ולא להישאר בתחושות כעס, אשמה ותסכול, להתחבר לצדדים הטובים שבך. כדאי לעשות פעילות גופנית, שעוזרת להרגיש את הגוף. כדאי שאדם שלא אוהב את עצמו יגיע לטיפול, וילמד לאהוב את עצמו".

מישהי שקופצת ממיטה למיטה היא בהכרח בעלת דימוי שלילי?
"לאו דווקא. זו יכולה להיות מישהי בעלת דימוי חיובי, שפועלת מתוך תחושה שזה מה שאני רוצה, כיף לי, מגיע לי. אבל זה יכול להיות גם תוצר של דימוי נמוך ומחשבה כמו 'אני צריכה להסתפק רק בזה כי לא מגיע לי יותר', 'אף פעם לא יהיה לי מישהו שיאהב אותי'. אישה כזו לא עושה אהבה עם מי שהיא רוצה, אלא עושה אהבה כי היא צריכה שמישהו יאהב אותה. זה מצב מסוכן, והיא עלולה להישאר תמיד בתחושה שלא מגיע לה שום דבר. נשים כאלה יישארו לבד ולא יוכלו ליצור קשר אינטימי, כי היא תהיה תמיד אסירת תודה למי שלקח אותה וזה יגרום לה להתנהגות חסרת ביטחון ונכונות לעשות הכל בשבילו. מצב כזה מצריך טיפול, וניתן בהחלט לבנות דימוי עצמי נכון ולהבין שחום ואהבה זה יותר מסתם מגע".



המעבדה לזיהוי פנימי

דימוי עצמי, מתברר, הוא לא משהו חבוי ומסתורי. נילי רעם, למדה פסיכולוגיה ופסיכודרמה חיברה יחד עם בעלה, גבריאל רעם, ד"ר לתיאולוגיה ופילוסופיה, מרצה לתקשורת בינאישית ומומחה לתקשורת לא מילולית, ספרים בנושא שפת גוף ("משמעותן של תנוחות הגוף – מסרים מבפנים" / הוצאת ניסן, "גברים ונשים מעבר למילים" / הוצאת ידיעות אחרונות). הזוג מתמחה בנושא שפת הגוף ומעביר מגוון סדנאות בנושא.

"דימוי עצמי חיובי וביטחון עצמי באים לדבריה לידי ביטוי ביציבה שמקרינה 'תראו אותי': גו זקוף וישר (לא מתוח, שאופייני לטיפוס אגרסיבי), מתבונן לאחרים בעיניים אבל לא משפד במבט. הליכתו מדודה, בעלת קצב ועוצמה, הוא לא מסתער וגם לא גורר רגליים. כשמדברים על ביטחון מדברים על התנגדות לכוח המשיכה. כדי לשאת את עצמך את צריכה להפעיל כוח כנגד כוח המשיכה. אדם בעל ביטחון הולך בגוף מורם וגם זוויות הפה שלו עולות. הכיוון למעלה מצביע על ביטחון, על מצב רוח טוב, על אנרגיה טובה. כשאדם נכנע לכוח המשיכה כל הגוף נוזל למטה, גם הידיים, זוויות הפה, המבט ואפילו הנשימה. נשיאת הגוף בצורה שמעוררת הדרת כבוד מעידה על כך שאתה 'מחזיק מעצמך'. אדם שהולך זקוף, בהדרת כבוד, משקיע בלבושו ובצורה החיצונית שלו, הוא בעל ביטחון עצמי. סגנון הלבוש יכול להעיד עד כמה אדם מעריך את עצמו מבחינה מעמדית. סגנון לבוש שמשדר כבוד עצמי לא יכול להיות מיני או חושפני מדי.

"יש גם מדדים עדינים יותר. אזור הרגש, למשל, נמצא בחזה. אצל מי שספג פגיעה רגשית קשה נראה לפעמים נטייה של הכתפיים קדימה, במטרה 'לעטוף' את אזור החזה. חזה שקוע הוא חזה של אדם שמנסה להרחיק את אזור החזה מהסביבה, לשמור עליו. זהו אדם שמנסה לסגת ממגע, הוא תופס פחות טריטוריה. לעומת זאת, חזה מתוח הוא חזה של אדם תוקפני השש אלי עימות – הטיפוס האגרסיבי".

"היופי שבשפת הגוף הוא שאי אפשר לשקר באמצעות התנוחות, כי אימוץ תנוחה מסוימת יוצר את הרגש הקשור בה. אם מישהו מחליט לשדר, נניח, פתיחות – והוא פותח את ידיו ומחייך, ותוך כמה דקות הוא באמת ייפתח. כשאתה עושה עם הגוף דבר מסוים, אתה קורא אליו את הרגש הזה, כי הגוף והנפש קשורים".

"לאדם חסר ביטחון שכתפיו שמוטות נגיד ללכת כאילו תקוע לו מקל בגב. הוא ילך כך, וכתוצאה מכך יקבל משוב מהסביבה, שתתפוס אותו כאדם בעל ביטחון. המשוב הזה בונה ביטחון ועצם החזקת הגוף מביאה איתה את הרגשת הביטחון. שחייה, למשל, פותחת את בית החזה. ביישנים שהולכים כפוף צריכים לשחות ולפתח את בית החזה. לאנשים עם בעיות מין או מעצורים מיניים אני ממליצה למשל על ריקודי בטן, שיחזירו את החיות לאותו איזור".

אישה שלבושה חשוף משדרת ביטחון או חולשה?
"במיניות של נשים אנו מבדילים בין אישה סקסית לאישה סקסואלית. הראשונה משדרת סקס בכל רמ"ח אבריה ואיתותיה, אך ברגע האמת מגלים שהראש שלה לא בסקס, והיא עושה בו שימוש כי היא זקוקה לחיבה או לאהבה. לאישה כזו חשוב להתבלט והיא עושה זאת באמצעות לבוש שקוף או חושפני. אישה סקסואלית לא מתלבשת באופן חושפני. היא נשית אך לא משדרת סקס בלבושה. כשהיא מגיעה לסקס, היא כולה בעניין והיא מינית לחלוטין".



ובנימה אופטימית זו

לני רביץ, תרפיסט ומנהל מכון הגשטאלט (זרם בפסיכולוגיה) בישראל, מנחה סדנאות אופטימיות וצחוק ומחבר הספר "אופטימיות נצחית" (הוצאת אורנית) גורס שכל מה שקורה לנו בחיים הוא תוצאה של מה שאנו חשים בפנים, ומכאן שהדימוי העצמי הוא הדבר המשמעותי ביותר בחיינו – ליחסים טובים, להצלחה בחיים ולבריאות. "אם יש לך הערכה עצמית נמוכה", אומר רביץ, "לא תצליחי הרבה בחיים, כי לא תיקחי סיכונים, תעצרי את עצמך ותחיי בעולם צר מאוד. לא מלמדים את זה בבית הספר. הדבר הראשון שעשיתי כשהילדים שלי גדלו היה לבנות להם הערכה עצמית".

"צריך להתייחס לילד בכבוד, לומר לו את האמת, לשתף אותו במה שקורה, להעריך את הדברים החיוביים ואף פעם לא להעביר ביקורת, או להשוות את הילד למישהו אחר. זה תופס גם ליחסים עם בני הזוג. במקום להעביר ביקורת ולרדת על הבעל כשהוא מאחר, אני מציע לומר את האמת, ולהסביר. משפט כמו 'כשאתה לא מגיע בזמן אני מרגישה שאתה לא מכבד אותי, אז אתה יכול בבקשה להגיע בזמן?' הרבה יותר יעיל מהטחת ביקורת, כי כשאדם מקבל ביקורת הוא מיד סוגר את עצמו".

אחת לחודש מעביר רביץ סדנה (הפתוחה לקהל הרחב) בנושא הערכה עצמית, צחוק, הומור ואופטימיות. "ככל שאדם אופטימי יותר וצוחק יותר, הוא מאמין בעצמו ומושך אליו אנשים שמעריכים אותו ויכול לבקש יותר כי הוא מאמין יותר בעצמו. לבניית ההערכה העצמית לא מספיק שיעור אחד, זה משהו שצריך לתרגל כל יום. צריך להסתובב רק עם אנשים מפרגנים, ולהתרחק מאנשים שמעבירים ביקורת. אין דבר כזה ביקורת בונה. כל העולם פצוע, אין אדם שלא פצוע, אנחנו צריכים להיזהר אחד עם השני. מילה אחת יכולה לפגוע באדם למשך שנים".

מה הקשר בין אופטימיות והערכה עצמית?
"לפני שהתחלתי לכתוב את הספרים שלי החלטתי שהם יהיו רבי מכר. בעזרת אופטימיות קבעתי מה שיקרה. אין דבר יותר חשוב בחיים מאמונה עצמית ואופטימית. אופטימיים חיים יותר טוב, מצליחים יותר. אופטימיים מחלקים את האנרגיה והחמלה לאחרים. הייעוד שלי להצחיק אנשים, לתת הרגשה טובה, ולהראות שהחיים זה דבר קל ונעים".

איך אתה מלמד אנשים לאהוב את עצמם בקורסים?
"בגשטאלט מלמדים איך להתמודד עם חסרים ולהשלים אותם, לזהות מה צריך בחיים ואיך לקבל את זה. בקורס של הומור וצחוק אנשים לומדים בצורה עצמית. אני מביא מראות וכל אחד צריך לעמוד מול המראה ולתת מחמאות לעצמו. צריך להגיד את זה בבוקר ובערב. זה יעזור. זה לא קורה בפעם אחת, זה לא קסם.

"אני נותן לאנשים תרגיל – לא לחשוב מחשבה שלילית במשך חודש, אלא רק דברים חיוביים. בכל פעם שמישהו חושב משהו שלילי צריך למחוק את המחשבות. המוח הוא כמו מחשב, ואני בוחר איזה דיסקט להכניס למוח – בריאות, אהבה, חברים טובים, שפע, כסף, כוח. התוכנית של הילד לא נמחקת. אבל לאדם יש את הכוח להחליט במה להשתמש – להיות קורבן או לא. אדם יכול לבחור להיעלב ממשהו, להיפגע, או ללמוד מזה. אנחנו יוצרים את המציאות שלנו".