הפירות הכי אקזוטיים שיש

אירופה הכירה את העגבנייה רק בזכות מסעותיו של קולומבוס וגילוי העולם החדש. היום, כמה מאות שנים אחרי, פירות וירקות עוברים ברחבי הכפר הגלובלי ומתאקלמים באדמות חדשות, באקלים אחר ובתנאים שונים בזכות חקלאים, אגרונומים, מדענים או משוגעים לדבר שמקדישים את מיטב זמנם ומרצם לגידול והתאזרחות של פירות שטרם נראו בארץ. לפניכם היכרות קצרה עם כמה מהפירות האקזוטיים הכי מיוחדים שיש.

תפוח הכוכב

הוא עגול, סגול ובמבט ראשוני לא ברור על שום מה הוא קיבל את שמו הכוכבי. רק כשחותכים את הפרי ומגלים את הציפה מבינים מדוע.

מראה: קליפה סגולה ודקיקה, אך לא אכילה. הפרי קטן יחסית, בגודל פסיפלורה או פג'ויה, ואינו מתקרב לגודל התפוח.
הכל מתחיל מבפנים: אחד הפירות עם הפנים היפה ביותר – גוון הציפה מתחיל בצבע סגול עד לבן, והפרי מסודר כפלחים או כשיני שום היוצרים צורת כוכב.
טעם וריח: סוג של גן עדן – מרקם חלק וקרמי וטעם הנע בין אננס, מנגו ופרי הדר מיצי. הפרי משובץ זרעים שחורים.
נהוג לאכול: כשהוא טרי ומיצי, בכפית – כמו הקיווי והשעונית.
מוצא: וייטנאם וקמבודיה.
טוב לדעת: מוחמד אמר שסבלנות היא המפתח לחיים טובים, ובכל הקשור לפרי תפוח הכוכב, סבלנות היא מילה עדינה, שכן לוקח כ-15 שנים עד שהעץ מניב את פירותיו לראשונה.

תפוח הכוכב

ג'ק פרוט

המוזר והעצום מבין הפירות האקזוטיים בארץ. משקלו הממוצע כ-25 קילוגרמים, אך הוא עשוי להגיע עד 60 קילוגרמים. כל המשקל העצום הזה צומח על עץ הנישא על גזע או על ענף צדדי.

מראה: קליפתו מחוספסת ועבה, והוא מזכיר בטטה ענקית העטויה זיזים מסודרים במלאכת מחשבת.
הכל מתחיל מבפנים: ציפת הפרי צהובה-כתומה, והיא משובצת זרעים שגם הם נועדו למאכל לאחר טיגון או בישול.
טעם וריח: טעם הפרי מזכיר בננה, והניחוח שלו עדין. הפרי הבשל עלול לשחרר ניחוחות לאו דווקא נעימים, אך לא מדובר בכל הזנים.
נהוג לאכול: אוכלים אותו בגרסה מיובשת או טרייה, כשבמזרח אסיה נוהגים לטגנו.
מוצא: הודו, אך הוא גדל בכל אזור אסיה ובארצות אמריקה הדרומית הטרופיות.
טוב לדעת: משנות השלושים מנסים לאקלם את הפרי בארץ, וכיום קיימים שלושה עד חמישה עצי ג'ק פרוט בלבד – שניים בפקולטה לחקלאות ברחובות ושלושה נוספים בחוות הבשור.

ג'ק פרוט

תפוח מים

שום קשר ולו הקלוש ביותר לתפוח, לא בצורה ולא בטעם. אנחנו פגשנו את הפרי בממדים קטנים, אך הוא עשוי להגיע לממדי אגס.

מראה: אגסי, ורוד אדמדם, מזכיר פרי תאווה שהגיע ממחוזותיהם של אפרוטידה וקזנובה.
הכל מתחיל מבפנים: מתחת למעטה הוורוד-אדום תמצאו פרי לבן לחלוטין בקווי מתאר אדומים.
טעם וריח: לא ברור למה בחרו לקרוא לפרי תפוח, שכן טעמו אגסי לחלוטין עם מנעד פרחוני. המרקם איננו גרגרי כשל אגס, אלא חלק לגמרי. בכל הקשור למים, הפרי אכן מיצי ועסיסי.
נהוג לאכול: כמו שהוא או משולב בסלטים.
מוצא: ארצות המזרח הרחוק.
טוב לדעת: אפשר לרכוש את העץ המיוחד במשתלות מתמחות בארץ ולגדלו לתפארת עם ישראל בגינה הפרטית.

תפוח מים

קניסטל

פגשתם פעם בטטה עם גלעין? חשבתם שהבטטה צריכה להיכלל במשפחת הפירות? כנראה שיש דברים בגו, כי הטבע הביא לגברת השורשית את הגרסה הפירותית.

מראה: מבחוץ מזכיר הקניסטל מעין מנגו עגלגל וכתום, ללא שום רמז לטעם ולמרקם שמסתתר בתוכו.
הכל מתחיל מבפנים: קוראים לו גם פרי הביצה בשל צורתו האליפטית, ואחרים טוענים כי שמו הביצתי ניתן לו בשל מרקם הפרי לפני ההבשלה המזכיר חלמון של ביצה קשה. הפרי בצבע כתום עז ובעל גלעין אחד גדול ממדים ונוכחות.
טעם וריח: טעמו כשל בטטה והמרקם מחיתי, כמעט כשל פודינג.
נהוג לאכול: כמו שהוא היישר מן העץ. הוא מתאים גם לאפיית ריבות וקינוחים, בעיקר למחיות ולמילוי מאפים.
מוצא: יליד מקסיקו ואמריקה המרכזית.
טוב לדעת: אם כבר שמתם יד על הפרי, שמרו טוב-טוב על הגלעין כדי לשתול אותו בגינת הבית. במשתלות מסוימות ברחבי הארץ תוכלו למצוא גם עצים צעירים למכירה.

קניסטל

ספוטה שחורה (פרי השוקולד)

קוראים לו גם פרי השוקולד, ואת הדיון באשר לטעם ולדמיון לשוקולד נפתח מיד.

מראה: עשוי להגיע לגודל של תפוח, קליפתו חומה וכך גם הציפה.
הכל מתחיל מבפנים: לא ברור למה בחרו לכנות את הפרי ספוטה שחורה, שכן הציפה חומה לגמרי. יש לפרי אחות – הספוטה הלבנה – וגם היא לא ממש לבנה, אלא צהובה-ירקרקה.
טעם וריח: נכון שהוא חום, מתוק ורך אבל בזה מסתכם הקשר לשוקולד. המרקם רך מאוד כשל בטטה אפויה, הוא מתוק במיוחד, מתאים לשייקים ולגלידות, ונראה כי גם במאפים הוא יכול לעשות פלאים.
נהוג לאכול: כמו שהוא, אך טעמתי גם ריבה מהפרי שהכינו במשתלות אוהד. הריבה בצבע שחור עמוק, מתוקה במיוחד ושולחת את בלוטות הטעם למחוזות רחוקים.
מוצא: אמריקה הדרומית.
טוב לדעת: פרי הספוטה אינו נדיר בארץ כמו שנדמה. הוא גדל בחלקות רבות ברחבי הארץ, כדוגמת מושבים בשרון, בוסתן הכרמל וכפר ויתקין. הפרי מכיל כמויות נכבדות של ויטמין סי.

ספוטה שחורה

צימוק יפני

הפרי יכול להחליף בקלות נשנושי טלוויזיה, ובנוסף לשגר לגוף מנות מכובדות של בריאות.

מראה: זוכרים את החיילים מפלסטיק שנהגנו לשחק איתם בילדות? הצימוק היפני הוא גרסה מוקטנת שכזו. הפרי צומח באשכולות ונושא גרעינים שאפשר לשתול בגינת הבית.
הכל מתחיל מבפנים: ההובניה, שמו הבוטני של הצימוק היפני, מעניק תחושה של פרי מיובש בכל פרמטר, הן מבחינת המרקם חסר הנוזלים והן מבחינת הטעם המרוכז.
טעם וריח: חרובים, תמרים, ענבים ואפילו אזכור קל של תמרהינדי.
נהוג לאכול: היישר מן העץ. אפשר גם להקפיא אשכולות וליהנות מסוג של סורבה במנות קטנות. מעבר לכך, הוא ישתלב מצוין בסלטים ויעניק מנעד רחב של טעמים. רק אל תשכחו לחלץ את החרצנים.
מוצא: יותר יפני מיפני.
טוב לדעת: להבדיל מפירות רבים הדורשים חצי חיים כדי להצמיח פרי, הצימוק היפני מניב פירות במהירות ובקלות. אפשר לרכוש עצים במשתלות מתמחות, או לשמור חרצנים ולהטמין באדמה.

צימוק יפני

מונסטרה

לעתים גינות מסתירות פירות שאנחנו כלל לא מודעים לקיומם, וכזה הוא פרי המונסטרה. הוא גדל כמעט בכל הגינות בארץ ואף אחד אינו יודע שפירותיו הם תאווה לחיך.

מראה: גדל על שיח בעל עלים ענקיים ירוקים ומשוסעים, כמעין כף יד. הפרי גדול, ארוך וצר, קליפתו עשויה קשקשים מחוספסים המסודרים במלאכת מחשבת של הטבע מעויינים-מעויינים.
הכל מתחיל מבפנים: מתחת לקליפה העבה מסתתר עונג צהבהב הדורש מעט התייחסות טרם האכילה. כשהקליפה מתחילה להתפתח כשנה לאחר הפריחה, קוטפים את הפרי ושומרים בנייר עיתון. אם ממתינים מספיק זמן, הקליפה תנשור מאליה. אם לא, צפויה חוויה מעט לא נעימה.
טעם וריח: כשהפרי איננו בשל, נגיסה אחת תעביר תחושה מעקצצת ובלתי נעימה בעליל בחלל הפה. עם הבשלתו, הפרי ישלח אתכם למחוזות טרופיים פראיים של ספק אנונה, ספק בננה, ספק אננס. גם בעת הבשלות תחושו בעקצוצים בחיך, אבל הטעם המיוחד שווה את התחושה שעוברת די במהירות.
מוצא יערות העד של אמריקה הדרומית.
איך אוכלים טרי ועם הרבה סקרנות.
טוב לדעת העקצוץ אינו מתאים לכל אחד ובמיוחד לא לילדים.

מונסטרה

גויאבה תותית

כבר שנים אני חולמת שהפירות יגיעו בצורה מוקטנת, כך שאפשר יהיה לאכול אותם כחטיף או כנשנוש. הגויאבה התותית עונה על החלום, ומעבר לכך, היא אינה מפיצה את הריח הדומיננטי של פריחת הגויבה.

מראה: מעין רימונים קטנטנים, ירוקים או אדומים.
הכל מתחיל מבפנים: הגויאבה התותית גדלה על שיח/ עץ קטן ומניבה שפע פירות. כשבוצעים את הפרי מגלים ציפה בהירה (או ורדרדה) ומיצית, המעוטרת בכמה גרעינים. ככל שמגיעים קרוב יותר לקליפה (שאיננה אכילה) טעם הגויאבה מתעצם.
טעם וריח: כאמור, הגויאבה התותית נטולת ריח הגויאבה המוכר (שהרחיק עד כה רבים וטובים), המרקם שלה עסיסי, והטעם מעודן פי כמה מזה של גויאבה.
מוצא: ברזיל.
איך אוכלים: בוצעים את הפרי הזעיר לשניים ו"שואבים" את הציפה בהנאה.
טוב לדעת: אפשר לרכוש את העצים במשתלות מתמחות. אם קניתם את הגויאבה הירוקה, תוכלו ליצור הרכבה על אחד הענפים ולקבל גם יבול של גויאבה אדומה-ורודה באותו עץ.

גויאבה תותית

שעועית גלידה

זה אמנם נשמע כמו אוקסימורון, כי מה לשעועית ולגלידה? אבל מסתבר שרחוק מכאן התפתחו פירות עם מרקמים כל כך עדינים ומעניינים עד שביערות האמזונס, ארץ המוצא של התרמיל הענק, הילדים מכנים את השעועית פרי המרשמלו.

מראה: תרמיל ארוך ושעיר העשוי להגיע לאורך של כחצי מטר. עץ שעועית הגלידה מיתמר לגובה של עד עשרה מטרים ומניב מאות תרמילים.
הכל מתחיל מבפנים: בתוך התרמיל יש מעין צמר גפן שעיר ובתוכו פירות הדומים לשעועית בצבע חום או מנומר.
טעם וריח: אי אפשר להתווכח – מדובר במרקם ספוגי, בטעם מתקתק במיוחד עם אזכורים לארומה ונילית.
מוצא: אמריקה הדרומית, אפריקה.
איך אוכלים: קוטפים מהעץ, משחררים מציפוי צמר הגפן העוטף אותם ומרגישים מתוק-מתוק.
טוב לדעת: קל מאוד לגדל את העץ (להשיג במשתלות מתמחות), הוא אינו זקוק לטיפול מיוחד ואחרי ארבע שנים הוא מצמיח פרי.

שעועית גלידה

תות ארוך

במשך שנים היו לנו יחסי אהבה-שנאה עם תותי הבר. מצד אחד, הם טעימים להפליא וצומחים אפילו בגינות הכי עירוניות ומפויחות. מצד שני, הם נושרים, מלכלכים ומושכים זבובים ומיני זוחלים. לאחרונה הגיעו ארצה התותים האולטימטיביים שאפשר לאהוב בלב שלם.

מראה: תותים ארוכים, כמעט באורך כף יד בוגרת, כהים במיוחד עד שחורים.
הכל מתחיל מבפנים: מה שבחוץ זה מה שבפנים, אך להבדיל מתותי הבר המוכרים, הארוכים אינם נושרים ומלכלכים.
טעם וריח: דומים מאוד לתותי הבר השחורים שצומחים על העצים בגינות או נמכרים באריזות קטנטנות במחירי גורמה.
מוצא: איך אוכלים: כשהם טריים או מוקפאים, בשילוב פירות יער אחרים או מעוכים לרוטב מרוכז במיוחד.
טוב לדעת: כמו כל פירות היער, גם תות הבר הארוך עדין במיוחד ונוטה "להתעלף" במהירות.