הקמפיין החדש נגד הטרדות מיניות ברשת רק פוגע בנשים שהותקפו

תפסיקו לדבר עליי ותעברו לדבר על מי שעשה לי את זה | צילום: shutterstock
תפסיקו לדבר עליי ותעברו לדבר על מי שעשה לי את זה | צילום: shutterstock

בזמן שברשת עוד ועוד נשים ממשיכות לחשוף שגם הן הוטרדו מינית תחת ההאטשאג #גםאני - ליאת בר סתו חושבת שהגיע הזמן שנפסיק להתמקד בקורבן ונעבור לדבר על הפושע. אחרת שום דבר לא ישתנה

88 שיתופים | 132 צפיות

 

בימים האחרונים אי אפשר לפספס את קמפיין הפייסבוק החדש שיובא אלינו היישר מארצות הברית, כהמשך ישיר לשערוריית הארווי ויינשטיין. תחת ההאשטאג #metoo או בגרסה המקומית #גםאני הקמפיין מעודד נשים לשתף סיפורים וחוויות מהטרדות ומתקיפות מיניות שעברו. המטרה: להמחיש את גודל התופעה, לזעזע ולגרום לאנשים להבין שאם זה קרה ל-20, 50 או אפילו 300 מחברות הפייסבוק שלך אז כנראה שבאמת יש כאן בעיה.

אבל למה בעצם כל כך חשוב לנו שעוד ועוד נפגעות תקיפה מינית יחטטו בפצע שלהן וייחשפו? האם הכל קביל כדי לשכנע את הלא משוכנעים שאלימות מינית קיימת ושנשים מוטרדות ומותקפות על בסיס כמעט יומיומי? במקום להסתפק במידע הקיים ולהקשיב לנשים האמיצות שכבר העזו להיחשף כל מה שהקמפיין הזה עושה הוא רק ליצור עוד לחץ על נפגעות לחשוף את עצמן ולחטט בפצע שאין לו מרפא.

ובכלל, מה הקמפיין הזה בא להגיד? שכולנו הותקפנו? שכל אישה עוברת את זה? את האמירה הזו הציפו בישראל נשות ארגון "אחת מתוך אחת" לפני ארבע שנים. כבר אז כל מי שלא האמין שנשים סובלות מאלימות מינית כל יום היה יכול פשוט להיכנס לעמוד שלהם ולקרוא את מאות ואלפי העדויות. אחר כך הגיע גם קמפיין האותיות. ואחריו עוד איזה האשטאג ועוד איזה קמפיין, וכל פעם מחדש אנחנו נקראות לדגל, נדרשות לחטט בפצע הזה בשביל קמפיין ויראלי שיישכח תוך יום או יומיים. ובינתיים כל מיני ידוענים ומובילי דעה גוזרים קופון על חשבון דעת הקהל. ואנחנו? נשארות מאחור, לבד עם הטראומה ובטח לא מקבלות על זה שער עיתון.

אני מבינה שהסולידריות שהקמפיין הזה מייצר, כמו העשרות שקדמו לו, יכול להיות מקור עצום לנחמה ולהקלה עבור נשים מסוימות. אבל אני חוששת שמה שהתחיל בכוונה להמחיש את מימדי התופעה הופך, בגרסה הישראלית שלו, לביטוי חסר משמעות. ובעצם גרוע מכך- לקמפיין שמותיר את הקורבן חשופה, מטיל עליה לבד את כל האחריות לריפוי ולהתמודדות עם הטראומה.

וזו בדיוק הבעיה בכל הקמפיינים בסגנון. הפייסבוק, האינסטגרם ושאר הרשתות החברתיות מטילות את כל כובד משקלו של המאבק על הקורבן. והעבריין? הגבר שבאמת הטריד, תקף ואנס? הוא בכלל לא בתמונה.

אולי בגלל שכל כך קשה לנו לקבל את העובדה שבסביבה הקרובה ביותר שלנו יש גברים שביצעו פשעים כאלה. כחברה אנחנו חייבים להתגבר על הקושי הזה ולהפנים שאם כל כך הרבה נשים הותקפו – זה גם אומר משהו בלתי נמנע על מספר הגברים התוקפים שמסתובבים בינינו.

אולי מה שאנחנו צריכות הוא בכלל קמפיין הפוך תחת ההאשטאג #גםהוא. לומר בקול רם – גם הוא תקף ולא נענש, גם הוא אנס ולא שילם אף מחיר. בינתיים בשעות האחרונות בארה"ב תחת ההאשטאג #iwiil גברים משתפים איזו פעולה הם ינקטו כדי להיאבק במגפת ההטרדות המיניות. התקווה היחידה שלי היא שגם הקמפיין הזה לא יהפוך לכלי שרת עבור גברים לקצור קרדיט ולקבל קצת הכרה פמיניסטית.

בסופו של דבר כמו כל קמפיין רשת גם הקמפיין הנוכחי לאט לאט ייעלם עד שידעך סופית. מה שאנחנו באמת צריכות וצריכים הוא לנקוט צעדים מעשיים למניעת תקיפות מיניות, ליצור אקלים חברתי ומשפטי שידאג להעניש עברייני מין ולדאוג לסביבה תומכת בה מותקפות יוכלו להתלונן ובהמשך גם להחלים. אלה הדברים שיעשו הבדל מוחשי בחייהן של נשים – אבל בשביל שזה יקרה צריך להכיר בבעיה, והבעיה היא לא הקורבנות אלא התוקפים. עד אז נמשיך לצעוק #גםאני ושום דבר לא ישתנה.