מלכת הבלגן: החרדה של יערה שחורי הולידה מופע שירי ילדים

בוקר אחד, בשיא תקופת סגרי הקורונה, התעוררה הסופרת, המשוררת ועורכת הספרות יערה שחורי, וגילתה שבמהלך הלילה נשברה לה שן. "הייתי בחרדה איומה ומרוב לחץ התחלתי לחרוק את השיניים שלי. הן החלו להישחק, עד שאחת מהן נשברה".

>> ספר משלך: סופרות ישראליות אהובות ממליצות על הספרים שכל אישה חייבת לקרוא

מה הלחיץ אותך? פחדת להידבק?
"בעיקר פחדתי פחד מוות מהעצירה של העולם ומזה שאין לי עבודה. אמנם יש לי נטייה לאובר-דרמטיזציה, אבל במקרה הזה היא לא הייתה תלושה לחלוטין מהמציאות כי הוציאו אותי לחל"ת, שנראה היה שימשך לנצח".

"עמליה הבת שלי היא מקור השראה בלתי נדלה. מטבע הדברים, הדמויות מבוססות עליה. אבל אני מניחה שיש שם גם חלקים ממני ומהזיכרונות, הטובים והטובים פחות, שיש לי מהילדות"

אז איך בכל זאת העברת את הזמן?
"כשאפשר היה כבר לצאת מהבית, הייתי יורדת עם הבת שלי לגינה ליד הבית, ופוגשת אימהות מהשכונה. הן היו אומרות לי 'איזה כיף הסגר ואיזו תקופה מהממת זו הקורונה', ומספרות לי בעיניים נוצצות שהן התחילו להנביט או להמציא עם הבנות שלהן ריקוד יומי, דברים כאלה. במקום לתת לי השראה לתעסוקה, זה רק הגביר אצלי את החרדה, עד שבסופו של דבר, אחרי ששברתי לעצמי שן, הבנתי שאני חייבת למצוא משהו לעשות כדי להישאר שפויה. שאלתי את עצמי 'מה אני יודעת לעשות?', והתשובה הייתה ברורה – לכתוב".

ומה שהתחיל כפתרון אנטי-חרדתי הפך תוך שלוש שנים ל"מלכת הבלגן" – מופע שירי ילדים שכתבה שחורי והלחין גיא לוי, המבוסס על אלבום בשם זהה. לצד לוי משתתפים במופע ספיר רוזנבלט, יעל צרי, יובל וילנר, שחר חזיזה ויהונתן כהן.

עד "מלכת הבלגן" פרסמת ספר שירה ושלושה ספרי פרוזה, כולם למבוגרים. המעבר לכתיבה לילדים הוא לא עניין טריוויאלי…
"נכון, ובמידה רבה זה קרה בזכות המוזיקאי גיא לוי, שהוא גם שכן שלי, שכבר הרבה זמן מבקש ממני לכתוב שירים לילדים שהוא ילחין. השירים הראשונים לא היו מספיק טובים בעיני. הם היו מתוקים מדי, חמדמדים כאלה, ולא הצליחו להעביר את מה שחיפשתי – חווית ילדות רב מימדית, ובעיקר אמת. ילדים רוצים לשמוע את האמת, הם לא רוצים שימרחו אותם. אז המשכתי לנסות ורק ואחרי הרבה ניסיונות, בבת אחת זה קרה, והתחילו לפרוץ ממני עוד ועוד שירים. כתבתי המון והעברתי את הטקסטים לגיא. בשלב מסוים הגענו למצב שהכתיבה וההלחנה מתבצעות כמעט במקביל, זה היה כיף אדיר. תוך כדי כתיבה גם נזכרתי כמה אני אוהבת חריזה ומשקל. יש בהם יופי ומקצב פנימי שממש מרגישים בעצמות. נראה לי שזו הסיבה לכך שגם ילדים מוקסמים מחריזה ממושקלת".

השירים הנכללים ב"מלכת הבלגן" מבטאים עולם ילדי המורכב ממגוון רחב של תחושות, לעתים סותרות, ומתארים את הילדות כפרק זמן קסום ונאיבי מחד, ופגיע, רגיש מאוד מבלבל מאידך. כך, לדוגמה, עמליה, גיבורת השירים, מחפשת במשך שעות תלתנים עם ארבעה עלים, חוגגת את היותה ילדה מבולגנת עם קשרים בשיער ופירורי עוגיות במיטה, חולמת על הקינוח המושלם (משהו משוקולד, במילוי שוקולד ובציפוי שוקולד), יודעת שפיית השיניים זו המצאה של הורים, הולכת בעיניים עצומות ובטוחה ש"אם אני לא רואָה גם אותי לא רואים". הטקסטים של שחורי מקוריים ומשחקיים, מלאי דימיון והומור, וכשהם נעטפים במלודיות של לוי, מתקבלת חוויה מילולית-מוזיקלית שובת לב.

>> "פתאום הבנתי שאני לא רואה כלום בעין שמאל": ההתמודדות של המשוררת נעם פרתום עם טרשת נפוצה

ההשוואה לקלאסיקות כמו "הכבש השישה עשר" ו"הילד הזה הוא אני" כמעט מתבקשת…
"בהחלט. אני לא רואה שום טעם להתכחש להשפעה של היצירות הבאמת נפלאות האלה. גם גיא וגם אני גדלנו עליהן, הן שם".

"אני לא יכולה שלא להגיב למה שקרה ולמה שקורה. יש לי צורך, ממש פיזי, להתמודד עם הדברים שאני מרגישה – כאב, אימה, תסכול, זעם, מחנק, אשמה – ולעבד אותם לכדי מילים"

שחורי, בת 46, היא דוקטור לספרות עברית ועורכת ספרי המקור בהוצאת כתר. היא מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה, האמן גיא בן נר, ובתם עמליה. לאחרונה יצא לאור בהוצאת כתר ספרה הראשון לילדים "דרושה תאומה".

גיבורות "דרושה תאומה" ו"מלכת הבלגן" הן נטו עמליה?
"בעיקרון זו היא. אנחנו מבלות הרבה זמן ביחד, ועמליה היא מקור השראה בלתי נדלה. מטבע הדברים, שתי הדמויות מבוססות עליה. אבל אני מניחה שיש שם גם חלקים ממני ומהזיכרונות, הטובים והטובים פחות, שיש לי מהילדות".

יערה שחורי וגיא לוי | צילום: רוני כנעני

מופע הבכורה של "מלכת הבלגן" התקיים במסגרת פסטיבל צלילי ילדות בחולון, ב-1 באוקטובר, והיה מתוכנן להיות הראשון בסיבוב הופעות ארצי.

ואז הכל בוטל?
"לא בדיוק… את ההופעות הבאות כבר העלינו מול קהלי מפונים מהצפון ומהדרום. כולנו הרגשנו צורך חזק לעשות את זה. ממש עברנו מבית מלון לבית מלון, ורק באמצע מאי האחרון המופע עלה מחדש לקהל הרחב".

בעוד שאת תקופת הקורונה חוותה שחורי כעצירה מוחלטת של העולם, מאז השבעה באוקטובר היא לא מפסיקה לתמוה, לדבריה, איך זה שהעולם ממשיך להתקיים כסדרו. "אני חצויה", היא אומרת, "כולנו חצויים. רגע אחד אנחנו צופים, למשל, בחטיפת התצפיתניות ורגע אחר כך חוזרים לחיים של עצמנו, ליומיום, לקניות, לשטויות… אין לאף אחד מאיתנו את היכולת להכיל זוועות כאלה. אנחנו חיים באזור מלחמה, עדים לעוולות על בסיס יומיומי, מדקלמים בעל פה את שמות החטופים ועדיין, יש בחוץ יום יפה, השמש זורחת, אנשים יושבים בבתי קפה… בלתי אפשרי לתפוס את הפיצול הזה".

את מצליחה לכתוב בתקופה הזו?
"כן, והמון. בחודשים האחרונים אני מתרכזת בשירה למבוגרים, במידה רבה מתוך התעקשות להתגבר על תחושת ה'אין מילים'. גיליתי שאני לא יכולה שלא להגיב למה שקרה ולמה שקורה. יש לי צורך, ממש פיזי, להתמודד עם הדברים שאני מרגישה – כאב, אימה, תסכול, זעם, מחנק, אשמה – ולעבד אותם לכדי מילים".

עד כמה, לדעתך, יש למילה הכתובה השפעה על המציאות?
"אני אענה לך בציטוט של סופר שאני מאוד אוהבת, ניל גיימן: 'הספרות לא מתיימרת לשכנע אותנו שדרקונים אינם קיימים, אלא לתת לנו את הכלים להילחם בהם'. אני לא משלה את עצמי, אני יודעת שגם לספרות וגם לשירה אין יכולת לשנות או להכתיב את המציאות. ההשפעה היחידה שיש להן היא על הקורא עצמו. פעולת הקריאה מייצרת מרחב אישי אקסקלוסיבי, שאינו תלוי במציאות החיצונית. זהו מרחב שיש בו חופש מחשבתי מוחלט, ולכן, לדעתי, חשוב לעודד קריאה, מכל סוג שהוא".

"אחרי השבעה באוקטובר, הבנתי כמה אני מחוברת למקום הזה וכמה כואב לי לראות אותו מתפורר. יש בישראל כל כך הרבה דברים יפים, יש כאן אנשים טובים, וזה המקום שלי. אני לא רוצה לחיות חיים של מהגרת"

אנשים, ולא רק בני נוער, קוראים היום פחות ופחות.
"נכון, אנחנו חיים בעולם שמציף אותנו בגירויים שמאוד קשה להתנתק מהם לטובת קריאה, שזו פעילות איטית, מופנמת ולא בהכרח פוטוגנית. כיום זה לא אופנתי במיוחד לקרוא, אבל אני חושבת שזה יחזור. אני כמעט בטוחה שאנשים יחזרו לקרוא ספרים באופן קבוע. אני לא יודעת בדיוק מאיזה כיוון יגיע התהליך הזה, אולי בעקבות שובע מהרשתות החברתיות, אבל לדעתי זה עוד יקרה. אני מאוד אופטימית לגבי זה. באופן כללי, אני מתעקשת לשמור על אופטימיות".

נוכח החודשים האחרונים, זה כמעט בלתי אפשרי.
"אני מרגישה שאין ברירה אחרת. חייבים להאמין שעוד יהיה כאן טוב. אף פעם לא הייתי פטריוטית גדולה, אבל אחרי השבעה באוקטובר, לאט לאט הבנתי כמה אני מחוברת למקום הזה וכמה כואב לי לראות אותו מתפורר. יש בישראל כל כך הרבה דברים יפים, יש כאן אנשים טובים, וזה המקום שלי, יותר מכל מקום אחר בעולם. אני לא רוצה לחיות חיים של מהגרת".