דבר העורכת: איך דווקא ניר חפץ גרם לי להפסיק לפחד?

"אבל מתקלף לי הלק!" את התירוץ הזה לא אמרתי בקול רם אבל הוא בהחלט עבר לי בראש, התרוצץ במהירות יחד עם שורה ארוכה של תירוצים. מ"אני אצא סתומה" דרך "אין לי מה ללבוש" הנצחי ועד "זה הרבה יותר מדי מאוחר בערב, אני בטוח אגמגם מרוב עייפות".
השעה הייתה חמש אחר הצוהריים, והתחקירנית שעל הקו הזמינה אותי להגיע בעשר בערב לאולפן של חברת החדשות, לדבר ב"לילה טוב ישראל" בערוץ 13 על השנה הראשונה של מלאניה טראמפ בבית הלבן. זה אומר שיש לי חמש שעות לקרוא על מלאניה כדי למצוא זווית אינטיליגנטית, להרדים את הילדים, להחליט מה אני לובשת, לסדר את הלק, להגיע לשידור, לשחק אותה. לא כל כך מסובך. זה לא ניתוח מעקפים, בסך הכול ניתוח מילולי קצר, ארבע דקות, על אישה שהסתכלתי עליה המון, שקראתי עליה הרבה, שיש לי דעה עליה. קל. ובכל זאת: הלב דופק בהיסטריה והראש רק יורה תירוצים למה לא. "אני אגיע, בטח", אני אומרת לתחקירנית.

זה לא מובן מאליו. לצד קמפיין METOO, המלחמה בזנות ובפורנו והמלחמה להשוואת השכר, המאבק הפמיניסטי של השנים האחרונות עוסק הרבה גם בהעלאת המודעות להנכחת נשים במרחב הציבורי: על הבמה, בכנסים, בראיונות, בפנלים טלוויזיוניים – אנחנו עדיין מיעוט. זה קורה גם בגלל שלא מזמינים מספיק נשים לדבר, אבל גם בגלל שלא מספיק נשים מוכנות לדבר בציבור. מתברר שהיענות הגברים להזמנות להתראיין ולהרצות רבה יחסית, ואילו נשים ממהרות לקפוץ על התירוץ הראשון שיוריד אותן מזה. באופן אישי נפל לי האסימון בעניין הזה לפני שלוש שנים בדיוק. גיליון מרץ של 2015 יצא לקראת הבחירות ואנחנו עמדנו לפרסם בו הפקת אופנה עם שרה נתניהו ועם מיכל הרצוג. זמן קצר לפני הפרסום קיבלתי טלפון מניר חפץ (יועץ משפחת נתניהו לשעבר ועד מדינה בהווה) שביקש שלא נפרסם את התמונות. בלשכת נתניהו הגיעו למסקנה שהתזמון לא מתאים להם ושהם מעדיפים לפרסם את ההפקה רק אחרי הבחירות. הסברתי להם שאנחנו לא עובדים בלשכת נתניהו ושמבחינתנו זה התזמון המתאים, בדיוק כפי שנקבע איתם מראש. כשחפץ הבין שאני לא הולכת ליישר איתו קו הוא שלח אלינו מכתב עם איום בתביעה. הסיפור הגיע לתקשורת ומפה לשם התבקשתי להגיע לאולפן של חדשות ערוץ 2, ולהתראיין בנושא. הייתי בהיסטריה. שידור חי בשעות השיא זה לא משהו שעשיתי. עד אותו רגע תמיד מצאתי את הדרך להתחמק כמעט מכל ריאיון שהזמינו אותי אליו בגלל הפחד שאעשה פדיחות, שלא אהיה מספיק טובה. אבל הפעם אני הייתי חלק מהסיפור, לא יכולתי לברוח יותר. הסתכלתי על הדוברים בתוכניות הבוקר והאקטואליה, על הפרשנים והמומחים שהתראיינו ושמתי לב למספר מכובד של גברים מחרטטים – אנשים שיש להם מושג קלוש בלבד על הנושא המדובר אבל הם מרשים לעצמם לפרשן אותו בביטחון מוחלט, בשיכנוע עמוק שהם יודעים על מה הם מדברים. חשבתי לעצמי שאם הם יכולים אז גם אני. אני הרי יודעת היטב על מה מדובר. הלכתי לחדשות וייצגתי את עצמי הכי טוב שאפשר ומאז קבעתי לעצמי נוהל: תמיד להתראיין. "טיפשים גמורים ממני כבר דיברו בטלוויזיה", אני מזכירה לעצמי בכל פעם שאני מקבלת הזמנה כזאת והפחד שוב מחלחל, ״אני מספיק טובה״.

ברור שגם גברים מפחדים מסיטואציות כאלה אבל הסטטיסטיקות מוכיחות שיותר גברים יפחדו אבל יתגברו על הפחד, ואילו נשים נוטות לוותר, ולא רק בראיונות. יש המון התנהגויות קטנות שמצטברות בסופו של דבר למסה משמעותית, שבהן נשים נוטות להישאר מאחור למרות שכך הן נותרות מחוץ לפריים. למשל, המחשבה שאני לא מספיק טובה ועוד מעט כולם יקלטו את זה (המוכרת גם כ"תסמונת המתחזה"), או התנצלות יתר, או הקושי לשחרר ולתת לבן הזוג לנהל את השוטף של הילדים שגורם לך לבזבז את כל זמנך על הווטסאפ של הגן (מי אמר שגברים לא יכולים לקבוע פליי דייט?).

לרגל יום האישה החלטנו לתקוף חזיתית את כל המקומות שבהם אנחנו עוצרות את עצמנו כי פחדנו להתמודד, כי התרגלנו שככה זה. במתחם "משנות את הכללים" תוכלו לקרוא על מי שניסתה להתמודד עם המעצור. אני כבר התגברתי על הפחד לדבר בטלוויזיה, מתי אאזור מספיק אומץ כדי להכניס את הבן זוג לרשימת התפוצה של הגן, להשתחרר ממנה בעצמי ולתת לו לנהל את כל העולם המופלא של "מחר צריך לבוא בפיג'מות/להביא טנא/רובי מים"? אינשאללה ב־2019. ככה זה עם מהפכות. הן מבשילות לאט.