מי מפחד מהחופש הגדול?

| מאת: תמר אלפיה | צלם: Fotolia - yanlev, איורים: יונתן רוביצ'ק

החופש הגדול בפתח ועימו הצרות הידועות: חמסינים, הורים לחוצים וילדים משועממים שעולים לנו הרבה כסף. כל הסיבות לפחד מהחופש הגדול וגם חצי נחמה - כולנו באותה סירה

זהירות, חופש גדול! | צלם: Fotolia - yanlev

נכון שלפי האקדמיה ללשון העברית אין דבר כזה חופש גדול, יש חופשה גדולה. אבל מי שטוען שמדובר בחופשה, כנראה אף פעם לא נהג את עגלת המשפחה המקרטעת שלו בחום יולי-אוגוסט. כי חופשה היא משהו ידוע מראש, מאורגן, מסודר. לחופשה גם יש התחלה, אמצע, סוף ותוכנית מתאר. לחופש הגדול, לעומת זאת, אין שום דבר כזה. רבותיי וגבירותיי, מדובר בכאוס. תוהו ובוהו חד-שנתי, נוראי, ארוך וקשה. אז לאחר שסיכמנו שכולנו מפחדים מהחופש הגדול, נותר רק להסביר למה.

1. כי הוא תמיד תופס אותנו לא מוכנים

לכל הדעות מדובר בפרדוקס. מצד אחד, כולנו יודעים מתי החופש מתחיל ומתי הוא נגמר. המהדרין אף נוהגים לומר שחופשת הפסח היא הבקרוב של החופש הגדול, כך שיש הכנה. מצד שני, בכל שנה כשהחופש מגיע, אנחנו לא רק מופתעים, אלא בפאניקה גמורה. לא משנה מהו התאריך, לא משנה כמה אנחנו מתקדמים במאי, כמה אנחנו רואים את יוני זולג לו בין האצבעות, ההכרה מסרבת להכיר, הדעת מסרבת לתפוש, ותמיד, אבל תמיד, אנחנו נתפסים עם המכנסיים למטה. מה, כבר יולי? מה, החופש כבר מתחיל? מה, בשבוע הבא כבר אין לימודים? איך, איך זה יכול להיות? הרי רק עכשיו התאוששנו ממסיבת חנוכה, רק עכשיו גמרנו תשלומים על המתנה של האפיקומן. חופש גדול? עכשיו? למה? למה זה מגיע לי?

איך מצליח הפרדוקס הזה להתקיים בכל שנה מחדש? אה, זה פשוט: אנחנו מדחיקים. כמו לידה טראומתית, כמו כל תקופה של זמנים קשים, אנחנו מסרבים לזכור, מסרבים לקלוט. ואז עוד חופש גדול נוחת עלינו ואנחנו מופתעים לגמרי. מזל שיש קייטנות.

 

2. כי אף אחד לא באמת אוהב קייטנות

מזל, מזל גדול שיש קייטנות. הנה עוד עשרים ואחד ימים במסגרת. ואחר כך עוד אחד-עשר ימים בגן הפרטי. לא משנה שהן עולות כמו חודש משכנתא, הקייטנות, אנחנו ניקח אותן כי אין ברירה. גם כאן פועל מרכיב ההדחקה המבורך, כך שאנחנו ביודעין איננו יודעים שאת הקייטנות מנהלים ילדים בני שמונה-עשרה, שמפעילים בשטח נערים רבי אחריות והורמונים בני ארבע-עשרה. אנחנו גם לא יודעים שמדובר בסוג של בייביסיטר להמונים, ולא משנה באיזו אִצטלה הקייטנה מתעטפת. מה שאנחנו לא יודעים, לא יכול להזיק לנו.

אז אנחנו שולחים את הילדים שלנו לקייטנה של הגן או של בית הספר, ואחר כך למחזור השני, שהוא תמיד חצי באורך מהראשון אבל פי שניים במחיר, והכל בסדר, פחות או יותר, עד השבוע הראשון של אוגוסט. אחר כך מי שאין לו ברירה מוצא עוד שבוע בצהרון, שמתחפש גם הוא לקייטנה, ואחר כך הבת של השכנים מראה כוחה בהפעלות ובהדלקת טלוויזיה… וסוחבים. מילת המפתח היא סוחבים, גם לילדים שלנו, שממש, אבל ממש, לא מתחשק להם קייטנות. ומתישהו מגיע גם השלב שבו הם מנצחים בוויכוח, ולא הולכים יותר לקייטנה, ואז הקייטנה היא בבית. לא לקנא בכלל.

ואסיים חלק זה באנקדוטה קטנה: מישהי מידידותי טענה פעם שהיא לא צריכה קייטנה לחופש הקרב. אחרי יומיים שהילדים שלה היו חולים היא שינתה גישה. "כל קייטנה שהיא", כך היא הצהירה ברגש, "גם של אל-קעידה בדרום תימן". העיקר שתהיה מסגרת. מחוץ לבית. לכמה שיותר זמן.

 

3. כי זו התקופה בה אנו מקנאים בכל שאר העולם

  • אנחנו מקנאים בכל מי שאין לו ילדים.
  • אנחנו מקנאים בכל מי שיש לו ילדים גדולים.
  • אנחנו מקנאים בהורים שלנו, שכבר שנים לא זוכרים מתי מתחיל החופש הגדול.
  • אנחנו מקנאים בכל מי שגר קרוב להורים.
  • אנחנו מקנאים באחים הצעירים שלנו, שהולכים לישון מתי שהילדים שלנו קמים.
  • אנחנו מקנאים בכל מי שעשה רי-לוקיישן לחו"ל, רצוי אירופה וצפונה מזה.
  • אנחנו מקנאים בכל מי שנוסע לחודש לחו"ל, עם הילדים.
  • אנחנו מקנאים עוד יותר במי שנסע לחו"ל בלי הילדים.
  • אנחנו מקנאים במי שעובד מהבית ולא צריך לגרד בייביסיטר בנרות.
  • אם אנחנו בבית – אנחנו מקנאים בבני/בנות הזוג שלנו, שבמשרד.
  • אנחנו מקנאים במי שיש לו חברים נטולי ילדים שאוהבים ילדים של אחרים.
  • אנחנו מקנאים בקיבוצניקים, שאצלם החופש הגדול פשוט לא קיים.
  • ואנחנו הכי מקנאים במורות ובגננות, שהן המבוגרות היחידות שגם להן יש חופש גדול, בהנחה שאין להן ילדים פרטיים משל עצמן.

 

4. כי זה לא מוסרי לבזבז כל כך הרבה כסף

ביולי-אוגוסט האמא הממוצעת אינה חושבת על כסף. כסף הוא הקטן בדאגותיה. דאגה גדולה יותר, למשל, היא איך להעביר את היום. כאן הכסף נכנס לתמונה, כי כסף יכול להעביר את היום הרבה יותר בקלות. כסף קונה לנו קייטנות ושירותי בייביסיטר. כסף יכול לקנות גם שעתיים של סרט במקום ממוזג, הוא יכול לקנות ארוחת ערב בחוץ, הוא יכול לקנות מגש פיצה, הוא יכול לקנות מנוי לבריכה (עשיתי את זה בשנה שעברה. כל בוקר הלכנו לבריכה, הותשנו עד כלות, וחזרנו לשנת צהריים חובה. לא יודעת מה הייתי עושה בלי זה).

כסף גדול יותר יכול לקנות חופשה בארץ או בחו"ל, וכסף עוד יותר גדול יכול לקנות יום בקניון, ועוד לא אמרתי את המילה האחרונה על קניונים. יש רק בעיה אחת עם הכסף והיא החשבון של כרטיס האשראי שמקבלים בחודש ספטמבר. אוי, כמה שזה כואב לגלות שהחשבון הכי ארוך בעולם, כמה דפים טובים אורכו, מורכב ממיליוני שורות שבהן לעיתים נדירות הסכום מגיע למאה. אוי, כמה לא נעים להתחיל שנה חדשה כך. אבל בכל זאת, בטיגון המוח העמוק והיסודי שאנחנו עוברים בחופש הגדול, כל זה נשכח. רוצים להזמין חברה לערב ולפיצה? בסדר. רוצים לקנות די-וי-די חדש? בסדר. רוצים משחק למחשב? בסדר. בסדר, בסדר, בסדר, ומי שיוצא בסדר הן חברות האשראי, כמובן.

 

5. כי זו התקופה בה אנחנו כל הזמן מרגישים אשמים

טוב, בואו נודה באמת, רגשות אשם הם חלק מייגע ובלתי נפרד מהדי.אן.איי ההורי שלנו. אבל איכשהו, במרוצת יולי-אוגוסט, הרגשות האלה תופסים תאוצה והופכים למשהו בסדר גודל של פיל קטן. על מה אנחנו אשמים? אה, זה ברור. אנחנו אשמים כי אנחנו הורים. אנחנו אשמים כי הילדים משתעממים, אנחנו אשמים כי אנחנו לא קונים להם את כל מה שהם רוצים, אנחנו אשמים כי התזונה שלהם מידרדרת עוד יותר (מי אמר שקית "במבה" לארוחת ערב ולא קיבל?) אנחנו אשמים כי כולם נסעו לאילת או לתורכיה או ללונדון, אבל הם לא.

בחופש הגדול מתווספת על האשמה הבסיסית שלנו גם אשמה כלפי מקום העבודה. אין מה לעשות, אנחנו עובדים פחות. פחות שעות במשרד, פחות איכות עבודה, יותר זמן לטלפונים מהבית. כך שההורה הממוצע נועד לבצע את הג'אגלינג הקבוע שלו, בין ילדים לעבודה, כשהוא עייף יותר, טרוד יותר, חם לו יותר והוא גם עצבני יותר. לא נורא. זה עוד כלום לעומת הדיכאון שאנחנו חוטפים בסוף החופש, כשאנחנו מבינים ששוב לא הספקנו כלום.

6. כי לא הספקנו כלום

בכל שנה זה קורה לי, הפער הגדול בין איך שחשבתי שהחופש יהיה לבין איך שהוא היה בפועל. כי את החופש הגדול אני מתחילה באופטימיות גדולה: אני מצטיידת בערכות יצירה לרוב, אני קונה משחקים חינוכיים, אני מבטיחה לעצמי שנלך בימים אי-זוגיים לים ובימים זוגיים לבריכה. אני גם משוכנעת שאצליח להזמין שני חברים ביום ואת הדודים בסוף השבוע. בכל שלושים ביוני, לאחר שאני מתאוששת מההלם שהחופש כבר כאן, אני יודעת, מה זה יודעת, בטוחה, שבשלושים ואחת באוגוסט אנחנו נהיה שמחים יותר, רגועים יותר, מאוחדים יותר וכמובן, יצירתיים הרבה יותר. עד כאן הפנטזיה. בפועל? בפועל הולכים לים פעמיים (נורא קשה לנקות חול), לבריכה כשיש כוח, ערכות היצירה נשארות מיותמות, למעט אחת שפתחנו בטעות והרסנו בלי כוונה, החברים נוסעים, הדודים באנטליה, וברירות המחדל של כל הזמנים, טלוויזיה, די.וי.די ומחשב, עובדות שעות נוספות.

זה המקום לציין שכלי התקשורת מלאים בהצעות נפלאות לחופש הגדול, חלקן נכתבו, כך נדמה לי, על-ידיי, ובכל זאת, האכזבה והדכדוך. אולי מזג האוויר משפיע עלינו יותר ממה שאנחנו חושבים?

7. כי החום בלתי אפשרי

חם. חם נורא. נורא חם. אם אתם גרים באזור המרכז, כמו שאני גרתי באווילותי מספר שנים, אתם כבר יודעים שבכלל לא משנה כמה חם, אלא כמה לח. בכלל, תל-אביב היא העיר היחידה בה נצפות לעיתים פחות משלושים מעלות, אבל זה לא משנה כי אין אוויר – נושמים מרק. אם אתם תמימים מספיק כדי ללכת לגינה, נניח, להתאדות בצוותא עם הורים אחרים, אתם לא רק נושמים מרק, אתם גם הופכים לשניצל. הרי לא עוברות שתי דקות בגינה ואתם כבר מצופים בחול. החול נדבק לכם לזיעה ועתה נותר לכם רק להיטגן – מה שאתם עושים ממילא – והנה אתם "מאמא עוף".

בנגב, לעומת זאת, המצב שונה. מי שגר בנגב, כמוני, אוהב להתהדר באוויר הקריר והיבש שהנגב מפליא לנפק מדי בוקר ולילה. אכן, העובדות אינן משקרות: את קמה בבוקר, את מצטמררת כי באמת קר, ולא עוברות יותר משתי דקות ואת מרגישה כאילו השמש מנסה לשפוך לך את המוח דרך העיניים. זה מה שאנשי המדבר לא יספרו לכם, עכברי השפלה ומישור החוף: באמת נעים בבוקר, באמת קריר בערב, אבל בין לבין, כלומר ביום, אתם משוועים נפשכם למות. מחום, כמובן.

 

8. כי ברירת המחדל היא הקניון

אז מה עושים כשחם? הולכים לקניון. בקניון יש מזגן, שזה חשוב, ישנן גם חנויות, אליהן אפשר להחליט שלא נכנסים כי אפילו אתם מתחילים כבר להיבהל מגיהוצו התמידי של כרטיס האשראי, אבל זה בכלל לא משנה. חוק הילדים בקניון גורס שלא משנה מה החלטתם, בכל צעד בקניון מתנדפים לכם עשרה שקלים מהכיס. שעה בקניון שווה מאה שקל, וזה באמת בלי שקניתם כלום. רק השתייה, החטיף, המכונה של הסוסים, ארטיק וחבריהם, זה מספיק.

למה הולכים לקניון? כי באמת הגיע כבר הזמן לצאת קצת מהבית, אבל למקום ממוזג, ולא רחוק. בוקר בקניון אולי מרגיע לכם את התחושה שלא עשיתם כלום ולא יצאתם מהבית, אבל באמת שכבר עדיף לחסוך עשרה ביקורים כאלה ולנסוע ליוון.

מצד שני, אם אתם נשארים בבית ויש לכם מזגן אתם יכולים להיות בטוחים שתהיו חולים. למה דווקא באוגוסט כולם עם נזלת? נו, בטח שמעתם על שפעת מזגנים.

 

9. כי סוף אוגוסט הורג אותנו

עשרת הימים האחרונים של אוגוסט הם הגרועים ביותר, ולא רק בגלל שהם גם החמים ביותר (ותאמינו לי, מניסיון, הם גם החמים ביותר). מה קורה בימים האלה? בימים האלה אין מפלט. כבר גמרנו קייטנה א', קייטנה ב', צהרון ממושך, הבת של השכנים, שתי סבתות ואחיינית בקיבוץ. ניצלנו את כל המשאבים המשפחתיים שלנו, ואף אחד לא יענה לנו לטלפון עד האחד בספטמבר.

אז מה עושים עם הילדים בימים האלה? לוקחים אותם איתנו לעבודה, משאירים אותם עם בייביסיטר או יוצאים לנופש משפחתי. נופש כשלעצמו הוא רעיון נחמד, הצרה היא רק שכרגיל אנחנו לא מתוכננים. בניגוד לבת הדודה המאורגנת שלנו, שזכרה להזמין את הצימר הכי נחמד בגליל חודשיים לפני ולצאת עם מפת טיולים לדרך, אנחנו מוצאים בדקה התשעים צימר איום, אורזים מכל הבא ליד ויוצאים, באופטימיות מסוימת, לדרך. את ארבעת הימים הבאים נעביר במריבות משפחתיות, אכילת חומוס רע וסאונה בכנרת. לא נורא, זה עדיף על הסאונה שמחכה לנו בחנות של הציוד המשרדי, שאותה נפקוד, כמו כל עם ישראל, בדקה התשעים.

ומילה אישית, לסיום: איתרע מזלי להיוולד באחד בספטמבר, לא משנה באיזו שנה. לא נעים לחגוג יום הולדת כזה כשאתה ילד ואתה בדיכאון ביום ההולדת שלך. אלא מה? מאז שאני אמא, היפ היפ הוריי, חזר הטעם ליום ההולדת שלי. האחד בספטמבר… איזה יום נפלא… החופש הגדול נגמר והחיים הנורמליים מתחילים.

עד החגים, כמובן

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 0f00216a3828e at 18:55:49