סוד הקסם של פו

פסק זמן ספרותי באורך חמש שנים שבו סטה סופר מבוגרים בריטי ממהלכו הרגיל כדי לכתוב לילדים, העניק לילדי העולם ולהוריהם את אחד הספרים האהובים ביותר ושורה של גיבורים בלתי נשכחים, החוגגים בימים אלה את יום הולדתם השמונים.

היה זה אלן אלכסנדר מילן, מחזאי מצליח, הומוריסטן וסופר נחשב בזמנו, שהוציא בין השנים 1924-1928 ארבעה ספרי ילדים שכבשו את העולם בסערה: הראשון בהם היה ספר שירים בשם "When We Were Very Young", ואחריו הופיעו בסדר זה: "'Winnie The Pooh", שייקרא בעברית "פו הדוב" (בשנת 1926), ספר שירים נוסף בשם "Now We Are Six" (בשנת 1927), ו-"The House at Pooh Corner" (בשנת 1928), שיזכה בעברית לשם "הבית בקרן פו". ספרי השירה היו בבחינת חידוש גדול בזמנם וזכו להצלחה רבה, אולם שני ספרי פו הם שהפכו לנכס צאן ברזל של עולם הילדות.

ככל שחולף הזמן האהבה לספרים האלה רק הולכת ומתעצמת. פו הדוב הוא מותג חובק עולם: עד היום תורגמו הספרים לעשרות שפות ונמכרו ברחבי העולם במיליוני עותקים. חברת וולט דיסני יצרה על פיהם עשרות סרטונים וסרטי הנפשה והוציאה לשוק מאות מוצרי לוואי, הכוללים בובות וניירות עטיפה, טפטים, פיג'מות, ספלי חרסינה מצוירים וספרי פופ-אפ. נכתבו סביבם גם שפע ספרי לוויין שתפסו טרמפ על הפופולאריות של גיבוריהם, כמו "הטאו של פו" ואחרים. פו הדוב וחבריו שרדו את תהפוכות הזמן, הטעם והסגנון, והם שוכנים קבע במחזור הדם של תרבות הילדים.



בגן העדן של ילדות

מכורי פו מובהקים פזורים לאורכו ולרוחבו של הגלובוס. תוכלו לזהות אצלם שימוש בציטוטי פו ("לעולם אינך יודע את נפש הדבורים", "יותר משאני רועד אוזני רוחפות" ועוד) בהקשרים יומיומיים וקריאה בלתי פוסקת של ספרי פו ושל כל מה שנכתב סביבם. רבים מהם אף עולים לרגל אל "ארץ פו" – יער אשדאון שבסאסקס, אנגליה – בשוליו היה למשפחת מילן בית קיץ ועל רקע נופיו מתרחשת עלילת הספרים.

אחד מגדולי אוהביו של פו בארץ הוא הסופר יהודה אטלס, מחבר ספרי "והילד הזה הוא אני" וכותבה של הטרילוגיה למבוגרים "ילדים גדולים" (ידיעות אחרונות-חמד, 2004). בטרילוגיה עוסק אטלס בסופרי ילדים אהובים, חייהם ויצירתם, ולכן לא מפתיע שבספר הראשון בסדרה הוא מקדיש לפו וליוצרו פרק נרחב.

אטלס התוודע אל ספרי פו רק בבגרותו, כשהיה במשך כשנתיים חבר קיבוץ. "פו" היה אז ספר פולחן בקיבוצים, ומאז שאטלס קרא בו לראשונה לא יכול היה לעזבו. בפרק שכתב בנושא מנסה אטלס לתהות על "סוד הקסם הפואי", בסיוע שורת פואולוגים שחקרו את היצירה. בפגישה מרתקת עמו הוא מעניק לי טעימה קטנה מהסוד המפוצח ומונה את כל הסיבות שבגינן הפך פו לדמות כה אהובה על הילדים וההורים כאחד.

חבורת החיות שחיה ביער, כותב אטלס, היא מעין מיקרוקוסמוס, עולם בזעיר אנפין, שמשקף חברה אנושית רחבה יותר. כל אחד ממרכיביה, למרות פשטותו כביכול, בנוי בתחכום רב: גם צעצוע וגם יצור חי ומרגיש, גם ילד וגם כל אדם, גם סטריאוטיפ וגם דמות חד-פעמית. לכל חיה דפוסי התנהגות קבועים, אך יש בה גם התפתחות. התחושה בסיפור היא של ריאליה מסוימת, יחד עם הרימוז הברור שזהו רק סיפור. ועל כל אלה שולט הסופר-המספר, עם חיוך ממזרי בזווית הפה, כאילו כל המסופר הוא ברצינות ולא ברצינות גם יחד.

עלילת פו מתרחשת בילדות המוקדמת, אי שם בין תום ה'תינוקוּת' לבין כיתה א'. הספר השני, "הבית בקרן פו", מסתיים בנימה עזה של עצב: כריסטופר רובין נפרד מחבריו, מהמשחקים, מהרפתקאות ומחֵירויות הילדוּת, כי עליו ללכת לבית הספר.

אטלס מסביר כי הפרידה מהילדוּת על-פי מילן היא מעין גירוש מגן עדן. העצמה זו של הילדות היתה הלך רוח רוֹוחַ בתקופה הויקטוריאנית-אדוארדיאנית, שמילן היה אחרון נביאיה. הלך הרוח הזה ממותן מעט בספר רק בעזרת ההומור והאירוניה.

הילדות המוקדמת על-פי מילן היא תור התום והתמימות, תקופת טרום השכלתנות, טרום החשבונאות. זוהי תקופה של תגליות מרתקות מדי יום: כל חורשה היא יער רוחש תעלומות, כל מוט הוא הציר הצפוני. בתקופה זו הילד חש כי הוא כל יכול, ובעצם כל אחד בה מרוכז רק בעצמו (כמו שאמר פו לנמיר, שמקיש על דלתו באמצע הלילה: "אז אם נמירים אוהבים לישון על הרצפה, אחזור אני למיטה"). זוהי תקופה שבה העימותים חיצוניים בלבד – כשאין עדיין מוּדעוּת לסכנות קיומיות, למצבים ללא פתרון, לאובדן, לנזקים בלתי הפיכים ולסוף שאינו טוב ועולם שאינו מנוהל כהלכה.

זוהי גם תקופת היצירתיות הגדולה. מפעם לפעם צולחת על פו רוח השירה והוא מחבר המהום: "שלג יורד, טידלי פום". המהומיו די מגושמים ואוויליים, ובו בזמן מלאי חן ותמימות. אבל אטלס מדגיש: לעולם אל תחפשו גאוניות ביצירות ילדים. הן בסך הכל תרגול לקראת יצירה טובה ועמוקה יותר, לכשיתבגרו.

בתקופה זו, על-פי נקודת הראות ה"ילדית", אספקת הדבש תמיד מובטחת. לכן פו אמנם סופר מדי פעם את צנצנות הדבש שעל ענף המזווה שלו, אך לעולם אינו שואל מי דואג לכך שהן יהיו שם. יש גם "אבא" נפלא שתמיד אפשר לסמוך עליו. את התפקיד הזה ממלא בהצלחה רבה הילד, כריסטופר רובין, שתמיד יהיה במקום הנכון ובזמן הנכון כדי להציל את ידידיו מסכנות, מטעויות ומתעיות. הלה הוא "שליט" נאור הדואג לנתיניו ומניח להם לחיות בחופש ובעצמאות, על-פי דרכם, ויודע לומר "דובי דוב פוֹתֶה" (כתרגומם של א' ד' שפירא וּוֶרה ישראלית) או "דובון טיפשון" (כתרגומה של אבירמה גולן) בקול כזה מתוק, עד שכל הלבבות מתמלאים תקווה.



אף אחד לא מושלם

כמו גיבורי פו, אומר אטלס, גם אנחנו הקוראים רוצים להרגיש תמיד מוגנים, וצריכים חיק חם ובטוח שתמיד יקבל אותנו באהבה, בהבנה ובסובלנות, למרות חולשותינו, טעויותינו, תמימותנו. ובנקודה זו, לדידם של אטלס ופואולוגים רבים, טמון אחד מסודות הקסם העיקריים של ספרי פו: האמפתיה המוחלטת שבה מתייחסים הסופר, כריסטופר והחיות, אל החסרונות, הגחמות וחוסר המושלמוּת של האחרים. כל אחד מהם יודע שיש לו מקום ושאין כלפיו גינוי או ביקורת בגלל טעויות, כישלונות ומרכיבי אופי כאלה ואחרים.

בתיאור כל דמות מוטמעת, בין השאר, גם סאטירה חברתית. מילן מקצין תכונות אופי מסוימות כדי לגחך אותן. פו הוא אורח שמזמין את עצמו לארוחה ואינו ממהר לעזוב. אימת פילנפיל מייצגת אנשים שממציאים לעצמם מפלצות פרטיות. ינשוף הוא סמל לבורות, לגאוותנות חלולה ולדברנות יתר. דרך המהתלה תוקף מילן את העמדת הפנים, את הנפיחות ואת הצביעות של חברת המבוגרים בת זמנו.

בצד הסאטירה על האופי האנושי, יש גם סאטירה על האופי הילדי. בצד ההעצמה העקרונית של הילדות, מצליח מילן לקעקע ולגחך את דמות הילד המלאכי, החלומי והתמים, שהויקטוריאנים אהבו כל כך לאהוב.

אטלס מתייחס גם לאופן שבו מפליא מילן לשלב בכתיבתו בין עלילה לנוף: אינו מרבה בתיאורים, אך רקמת הנוף מחלחלת אל הקורא דרך פעולותיהם ושיחם של שוכני היער. מילן מיטיב לטוות סיפור, לאפיין כל אחד מגיבוריו ולשבץ את כולם במשחק תפקידים. אין אצלו ניצבים. אין דמויות שטוחות. זוהי תזמורת קאמרית, מתוזמרת היטב, שבה לכל אחד תפקיד של ממש.

לכל אלה הוסיפו את יכולתו של מילן לדבר אל ילדים ובוגרים כאחד, את ההומור ולשון ההמעטה האנגלית, את כישרונו לרקום שיחות ואת יכולתו לגעת גם בנימי הרגש. כשאנו מגיעים בסיום הסיפור "הבית בקרן פו" לפרידה של פו וכריסטופר רובין – "אם לא אהיה…" – אנחנו קוראים ובוכים, בוכים וקוראים.

פו הוא אמנם הדוב המוכר והאהוב ביותר, אבל אטלס מפנה את תשומת הלב לפרישׂה הרחבה של דובים כמייצגי האופי הילדי בספרות הילדים: הדוב בָּאלוּ ב"ספר הג'ונגל" של קיפלינג (ובסרט של דיסני), דובון לֹאלֹא, רופרט בסדרה המצוירת של מרי טורטל ואלפרד בסטול, פדינגטון של מייקל בונד ואחרים. אין ספק שפו הוא הגיבור האמיתי בספרי "פו", ולא כריסטופר רובין. הוא המאחד את כל שוכני היער באמצעות ביקורים, הוא הפותר בעיות, הוא מגלה הציר הצפוני, והוא שכותב את דברי הימים של היער ושל שוכניו באמצעות המהומיו.

כל אחד מספרי פו בנוי מעשרה פרקים שהם גם עשרה סיפורים, וכל פרק בהם יכול לשמש כסיפור לילה טוב. כל פרק-סיפור בנוי במתכונת דומה: פגישה, הרפתקה, פיוס (השלמה) וחזרה הביתה. כל פרק מלמד את גיבוריו, ואותנו הקוראים, משהו חדש על האופי האנושי ועל יחסי אנוש.

אן ת'וויית, שכתבה את הביוגרפיה המקיפה ביותר על מילן, ניסחה זאת היטב: "אולי כולנו בעצם דובונים עם מוח קטן מאוד, שמנסים לפלס לנו איכשהו דרך בחיים. כמו שפו חושב שהוא פיקח ואמיץ ומוכשר, כך גם אנו חושבים שאנו פיקחים ואמיצים ומוכשרים, לוּ רק העולם ייתן לנו הזדמנות".

בחלק השני של הכתבה – סיפור חייו הקסום של מחבר פו הדוב א.א. מילן ושל בנו – כריסטופר

 

מתוך: מגזין הורים וילדים

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה