כולנו פנלופי: בואו נדבר רגע על סצנת הסקס שכולן מדברות עליה

הצצה אמיתית לעצמנו. פנלופי וקולין, "ברידג'רטון" עונה 3 | צילום מסך
הצצה אמיתית לעצמנו. פנלופי וקולין, "ברידג'רטון" עונה 3 | צילום מסך

העונה החדשה של "ברידג'רטון" מאכזבת בינתיים, אבל סצנת סקס אחת מכה גלים ולא רק בקרב נשות הבון-טון. הסטנדאפיסטית נגה ד'אנג'לי צפתה ותוהה: האם אנחנו מוכנות לעידן חדש שבו רוב הנשים בטלוויזיה יראו כמונו ונוכל להיכנס למיטה בלי לבקש לסגור את האור? 

88 שיתופים | 132 צפיות

אני צופה בסצנת הסקס של ברידג'רטון עונה 3 – אמצע פרק חמש, למי שרוצה לדלג לשם. סצנה שאורכת איזה שש דקות, שבה פנלופני מעניקה את בתוליה לגבר שהיא חושקת בו כבר שלוש עונות וסופסוף הוא אומר לה שהיא האחת בשבילו. הסצנה מצולמת בהילוך איטי, רובה מזווית מהצד ויש שמיכה שמכסה לה את הבטן ולא חושפת יותר מדי איברים. המצלמה מתמקדת יותר בהבעות הפנים של אישה שהתגשמו כל חלומותיה ומיד בתום האקט היא שואלת: "אפשר שוב?". 

>> מירי רגב והיהלומים שלה עוד יקברו את כולנו. וזה לא מצחיק

"הזווית המדויקת שבה הרגל נראית מחוטבת". נגה ד'אנג'לי | צילום: באדיבות המצולמת
"הזווית המדויקת שבה הרגל נראית מחוטבת". נגה ד'אנג'לי | צילום: באדיבות המצולמת

וכל מה שמעסיק אותי זה – הוא נמשך אליה? מה הבעיה שלי? למה יש לי בעיה עם זה שהיא לא רזה? זאת אישה! הנה, ככה נראית אישה, אבל למה קשה לי לראות אישה מלאה מתענגת? נשים מלאות לא גומרות? מה יש לי? הדיאלוג שרץ לי בראש הולך מכות בין הרצון להתחרמן מהקטע לבין המקום שנרתע ממנו. מה לא בסדר אצלי? מה דפוק בעולם שהרגיל אותנו לראות נשים יפות מדי ורזות מדי וחלקות מדי ומנותחות מדי? ואיפה סימני המתיחה, הצלוליט, יום מחזור עם בטן נפוחה? או שאולי בעצם, יש משהו מפחיד בלהתחרמן מלראות את עצמנו על המסך? 

אגב, לניקולה קוכלן, השחקנית שמגלמת את פנלופי יש ציצי מהמם לפנתיאון. בראיון שנתנה לאחרונה, היא נשאלה איך לבחורה כמוה הרגיש להצטלם בעירום? והגאונה הזאת פשוט ענתה למראיין, "כן, עם הציצי המהמם שלי".

"הדיאלוג שרץ לי בראש הולך מכות בין הרצון להתחרמן מהקטע לבין המקום שנרתע ממנו. מה לא בסדר אצלי? מה דפוק בעולם שהרגיל אותנו לראות נשים יפות מדי ורזות מדי?"

 

אז בואו נודה, רובנו נראות כמו פנלופי, מי יותר מי פחות, ולכל אחת יש איזו פנטזיה להגיע למשקל שבו היא הרגישה הכי טוב עם עצמה. במקרה שלי 3.200, כשהייתי עוברית יכולתי ללבוש מה שאני רוצה. אז כן כולנו פנלופי, אני רואה את זה על עצמי בים – בשביל להעלות תמונה שלי עם בגד ים אני צריכה להצטלם עם מצלמת רחף, לקחת איזה 200 טייקים עד שתתקבל הזווית המדויקת שבה הרגל שלי משקרת שהיא חטובה (להרים עקב ולמתוח שריר שוק) ובזווית שלא חושפת את העובדה שיש לי ארבע בירכיים (מי שיש לה, יודעת על מה אני מתלוננת) ושלא נדבר על הבטן שמוסתרת היטב בבגד ים שלם כי "בעבעעעעבבב" (בטן רופסת בסלנג). 

אגב, בכל פעם שאת שונאת תמונה שלך מהיום, תזכרי שיבוא יום ותחשבי שנראית ממש טוב ולמה התלוננת ותראי איך את נראית היום גועל נפש, וחוזר חלילה. בעודי כותבת את זה אני בזה לעצמי שככה אני מדברת לגוף שלי ואיך הוא סובל אותי בכלל. תמיד שואלים אם את שלמה עם הגוף שלך, סליחה? זה הכי האשמת הקורבן! צריך לשאול את הגוף שלי אם הוא שלם איתי ועם השריטות שלי. 

יש מספיק אישיוז לכולן

רק שתבינו, בתור אמא לילדה בת שבע, חשוב להגיד שבבית אני בחיים אני לא מדברת ככה. השבוע היא אמרה משהו כזה – "תראי איך אני שמנה עם הבטן ככה". ואני קפצתי מהמקום והתחלתי לנאום: "אל תדברי לגוף שלך ככה, לא ששמנה זה משהו רע, זה מבנה גוף, אבל גם רזה זה לא מחמאה. כאילו, זה לא משנה אם את רזה או שמנה, העיקר שאת בריאה. כל אחת והמבנה שלה ואנחנו צריכות להסתכל על הגוף שלנו ולאהוב ולהגיד לו תודה". היא הסתכלה עליי ואמרה, "אמא, מה את רוצה? סתם צחקתי שהוצאתי את הבטן ככה". יעני, חפרת אבל אני קולטת שיש לך אישיוז.

"בשביל להעלות תמונה שלי עם בגד ים אני צריכה להצטלם עם מצלמת רחף, לקחת איזה 200 טייקים עד שתתקבל הזווית המדויקת שבה הרגל שלי משקרת שהיא חטובה"

 

מצד שני, יש לה חברה טיפה מלאה לגילה (ככה אומרים את זה?) ושמעתי את אבא שלה אומר לה, "אבל את שמנת ואת לא רוצה להיות שמנה, אז אל תאכלי לחם עם שוקולד". הזדעזעתי עמוקות ורמזתי בעדינות שיש תזונאיות מומחיות דרך קופות החולים שיכולות לעזור ושלא כדאי להכניס לה לראש מילים והגדרות על הגוף שלה. 

גם היום לא אומרים "שמנה". אם את רוצה לתאר איבר גדול את פשוט חוזרת עליו פעמיים: יש לי יד-יד! יש לי תחת-תחת! יש לי סנטר-סנטר! וגם, מה זה הפחד הזה משומן? יש כאלה שיותר מלחיץ אותן האיוב הפחממני מהאויב האיראני, ובכלל אני מרגישה שבמלחמה הזאת, ככל שיש יותר חיילים ששומרים על הגזרה הביטחונית, אז לי בעורף קשה לשמור על הגזרה השומנית, כי על כמה גזרות אפשר לשמור? זה גדול עלינו, או במקרה של הג׳ינס קטן ולוחץ.

השאלה היא האם אנחנו רוצות שימשיכו להראות לנו מודלים הזויים ושנמשיך לסלוד מעצמנו ולשוות ללוק שבחיים לא נגיע אליו? או, שאנחנו מוכנות לעידן חדש בו רוב הנשים שנראה בטלוויזיה יראו כמונו ונוכל לקבל הצצה אמיתית לעצמנו, ולהיכנס למיטה עם הגבר שלנו בלי לבקש לסגור את האור? וגם, לאהוב – כי אין ברירה – את כל תופעות הלוואי של הגנטיקה, המלחמה, המציאות וחילוף חומרים קלוקל? הלוואי. בינתיים עונה גרועה, אבל שיח מעורר מחשבה וסקס על שזלונג.