"אנחנו מרוויחות עשירית מגברים בכדורסל. זה מאוד מתסכל"

היא קפטן נבחרת ישראל בכדורסל וקפטן קבוצת אליצור רמלה, היא הובילה לאחרונה את קבוצתה לאליפות המדינה והיא קטפה גם את תואר ה-MVP של העונה, הניתן לשחקנית המצטיינת. במילים אחרות, עדן רוטברג (26) היא שחקנית הכדורסל הטובה ביותר כיום בישראל. אילו רוטברג הייתה שחקן בליגת הגברים בישראל, בוודאי הייתן מכירות את שמה היטב ומוחאות לה כפיים בקצב אחיד על ההישגים שלה, אבל כשמדובר בליגת הנשים, בואו נודה, רוב השחקניות נותרות אנונימיות – כולל המצטיינות שבהן.

>> למה ספורטאים הופכים לאלילי מין – וספורטאיות מותקפות?

מתסכל?
"כן. אין מספיק מודעות בתחום הכדורסל הנשי. אנחנו עובדות קשה, נותנות את כל כולנו וראויות להכרה. גם אני נפצעת כמו כדורסלנים גברים. בשנה שעברה, למשל, היה לי זעזוע מוח, הגעתי למיון והייתי מושבתת. חזרתי מוקדם מדי כדי לעזור לקבוצה וזה עלה לי בעוד השבתה".

"הכדורסל הנשי צריך לקבל את הכבוד המגיע לו. כדורסלנים גברים בליגה הבכירה מרוויחים הרבה יותר ויכולים להקדיש את עצמם רק לספורט. גבר מרוויח פי 10 והרבה כדורסלניות נאלצות להשלים הכנסה. זה מאוד מתסכל"

מה הרגשת אחרי הזכייה באליפות המדינה?
"אחרי האליפות והזכייה האישית שלי, הייתי בהיי מטורף. זה היה כיף וגם בריחה מהמציאות המורכבת שלנו בארץ, אבל אחרי שבועיים חזרתי למציאות. אני חושבת שהכדורסל הנשי צריך לקבל את הכבוד המגיע לו. כדורסלנים גברים בליגה הבכירה מרוויחים הרבה יותר ויכולים להקדיש את עצמם רק לספורט. אני עובדת קשה עם מאמן הכושר שלי רגב פנאן (כדורסלן עבר ובנו של מוני פנאן – דב"א), ועם עוד שני מאמנים אישיים ומשקיעה את כולי במשחק – ובכל זאת אנחנו מרוויחות עשירית משחקן גבר. כן, כן, גבר מרוויח פי 10 והרבה כדורסלניות נאלצות להשלים הכנסה. יש מעטות כמוני שמתפרנסות רק מכדורסל, אבל אפשר רק לחיות מזה, לא יותר. זה מאוד מתסכל".

מה צריך להשתנות?
"אנחנו צריכות לקבל קודם כל הכרה מהמדינה, והיא צריכה להגביר את המודעות לכדורסל הנשים בקרב הציבור כולו. איך תהיה מודעות אם המשחקים שלנו נערכים בשעה ארבע אחר הצהריים? מי יכול להגיע בשעות האלה? לכן גם הכניסה חופשית".

"אחרי האליפות הייתי בהיי מטורף אבל אז חזרתי למציאות". עדן רוטברג | צילום: עודד קרני

>> הג'ודוקא ענבר לניר: "בגיל 12 פחדתי שאיראה גברית. היום השרירים שלי הם התכשיטים הכי יפים שלי"

רוטברג גדלה בזיכרון יעקב, בת זקונים אחרי שני בנים. אביה, שהיה בנעוריו כדורסלן תחת המאמן צביקה שרף, עוסק בתחום הרכב, ואמה היא מורה לחינוך מיוחד ומטפלת רגשית. החיבור שלה לספורט נרקם בגיל צעיר, היא התחילה בטאקוונדו ובגיל 7 כבר הייתה מקום שלישי בארץ. ניבאו לה שתגיע בבוא יום לאולימפיאדה, אבל מהר מאוד היא התאהבה בכדורסל, למרות הגובה הנמוך יחסית שלה, 168 ס"מ, מה ששם אותה בהתחלה תפקיד רכזת אבל היום היא קלעית מצטיינת.

את צעדיה הראשונים בתחום היא עשתה בקבוצת הכדורסל בעיר מגוריה, ומשם המשיכה לקבוצה חזקה יותר בעמק יזרעאל. "התעקשתי להישאר ללמוד בזיכרון ועשיתי את הדרך לצפון לאימונים ומשחקים", היא מספרת. היא סיימה את התיכון והתגייסה לצה"ל כספורטאית מצטיינת: "היה חשוב לי לתרום למדינה כחיילת, והצבא אפשר לי גם להגשים את הייעוד שלי ככדורסלנית, כך שהצלחתי לשלב בין השניים בשירות במחנה 80".

כשהייתה בת 18 הוריה התגרשו. "זה היה בום רציני אחרי 35 שנות נישואים, למרות שזה היה באוויר", היא משתפת. "עד אז ההורים היו מגיעים יחד לכל משחק שלי, גם בארץ וגם בחו"ל. ואז אבא עזב, האחים שלי כבר לא היו בבית, והם הגיעו כל אחד לחוד למשחקים. זה השפיע עליי נפשית. כעסתי. לפרק משפחה זה דבר קשה לילד שרוצה תמיד את הוריו יחד, אבל הזמן עבר, ואני בקשר טוב עם שניהם. בסוף הם ההורים שלי ואני אוהבת אותם".

"העובדה ששתינו ספורטאיות ויש לנו ערכים דומים מאוד קירבה בינינו. יש הרבה הבנה והכלה, יש לנו זוגיות טובה ובריאה ואנחנו זוג לכל דבר, לא מתחבאות"

"לשתינו היו בני זוג במשך השנים". עדן רוטברג ובת זוגה שי פרל | צילום: באדיבות המצולמת

"היא עדיין פצועה אבל לא מפספסת אף משחק שלי". עדן רוטברג ובת זוגה שי פרל | צילום: באדיבות המצולמת

>> מכשפה ירוקה ואגדת כדורגל: סיפור האהבה היפה של סילבי ז'אן ויפעת אורלב

בגיל 24 היא יצאה מהארון. לפני כן, היא מספרת, היה לה חבר שהיא אהבה מאוד. בת זוגה בשנה וקצת האחרונה היא כדורגלנית נבחרת ישראל, שי פרל (27). "העובדה ששתינו ספורטאיות ויש לנו ערכים דומים מאוד קירבה בינינו", היא אומרת. "יש הרבה הבנה והכלה, יש לנו זוגיות טובה ובריאה ואנחנו זוג לכל דבר, לא מתחבאות. יש לנו תמיכה משתי המשפחות שלנו. שי חזרה מגרמניה, שם היא שיחקה, כרגע היא פצועה – ועדיין, היא לא מפספסת אף משחק שלי. אני על פרשת דרכים לגבי ההמשך שלי והיכן לשחק".

"אנחנו צריכות לקבל קודם כל הכרה מהמדינה. איך תהיה מודעות אם המשחקים שלנו נערכים בשעה ארבע אחר הצהריים? מי יכול להגיע בשעות האלה?"

חו"ל זו אופציה?
"בהחלט. בגיל 21 שיחקתי שנה בבלגיה וגרתי בלייז'. עזבתי שם כי הרמה לא הייתה מה שציפיתי, אלא נמוכה יותר, והבנתי שזה לא המקום בשבילי להתקדם בו מקצועית. עדיין הרווחתי שפה וזו הייתה חוויה לחיים. חתמתי ברמלה עם אופציה לשחק בחו"ל, אז זו השאיפה. הסוכן שלי עובד קשה כדי למצוא לי קבוצה, אבל האנטישמיות כלפינו לא ממש עוזרת. זה לא מרתיע אותי, ועד אוגוסט אני מקווה למצוא קבוצה כך שאוכל להתחיל את הליגה בחו"ל בספטמבר. נטיית הלב שלי היא לשחק באיטליה – אני אוהבת את המדינה ואת התרבות שלה, ואת העובדה שהיא דומה לישראל, יש שמש והיא לא אפרורית. בארץ הגעתי לאן שרציתי מבחינת הישגים, אבל עוד לא הגעתי לסף הפוטנציאל שלי. בהרגשה שלי, בחו"ל אני יכולה להרקיע שחקים. אני מעריכה שאני יכולה לשחק עוד חמש-שש שנים".

ומה יקרה עם שי אם תיסעי מכאן?
"שי לאט לאט חוזרת מהפציעה. בכדורגל נשים באירופה, קל יותר למצוא קבוצה בליגה המקצועית, ואנחנו נתחשב זו בזו".

איך הכרתן?
"האמת שמבחינת שתינו זה לא היה צפוי, גם לה היו בני זוג במהלך השנים. הכרנו לראשונה באליפות אירופה בכדורסל 3X3 בנמל תל אביב, רק דיברנו ולא היה לזה המשך, וטסתי לשחק בבלגיה. בהמשך נוצר קשר באינסטגרם וזה קרה".

"בחו"ל אני יכולה להרקיע שחקים". עדן רוטברג | צילום: Eurobasketwomen

"סירבו ללחוץ לנו את היד בעקבות המלחמה". עדן רוטברג | צילום: Eurobasketwomen

>> "מאחורי כל אישה מצליחה עומדת אישה שרוצה שהיא תמות": המאמנת האגדית אירה ויגדורצ'יק בריאיון בלי פילטרים

איך המלחמה השפיעה על הליגה?
"הכל נעצר למשך מספר שבועות בכל הענפים. בן שכבה שלי, רב סרן רועי צ'אפל שהיה מ"פ בסיירת נח"ל, נהרג ביום הראשון למלחמה מפגיעת צלף. הוא היה ילד מתוק ברמות, וזה בלתי נתפס. בליגה שלנו, הכדורסלניות הזרות נבהלו מהמצב, היו כאלה שקיבלו התקף חרדה וחזרו הביתה, ורק חלקן חזרו בהמשך לארץ. לא יכולנו לשחק עם קבוצות מחו"ל בישראל, אז שיחקנו בלטביה. במשחק מול אירלנד, למשל, סירבו ללחוץ לנו את היד בעקבות המלחמה, וזה היה עצוב לראות שהפוליטיקה נכנסת לספורט. הן לא הסתכלו עלינו וזה כנראה השפיע עוד יותר על המוטיבציה שלנו. פירקנו אותן עם 30 נקודות הפרש. לא חוויתי הפרש כזה ב-18 השנים שאני משחקת כדורסל".

איך את חיה עם כשלונות ואכזבות?
"אף אחד לא אוהב להפסיד, אבל זה חלק מחייו של ספורטאי. השנה למשל עלינו לגמר גביע המדינה מול ירושלים, הייתי בטוחה שננצח אבל הפסדנו ולקחתי מאוד ללב. בכיתי, כי זה היה משהו שמאוד רציתי, אבל החזרנו להן בגביע כשניצחנו אותן. אחרי כל הפסד אני מתבאסת, אבל אני עושה מהר סוויץ'. למחרת יום חדש ומשחק חדש, ואני מסתכלת קדימה".

"עזבתי את בלגיה כי הרמה לא הייתה מה שציפיתי, אלא נמוכה יותר, והבנתי שזה לא המקום בשבילי להתקדם בו מקצועית. חתמתי ברמלה עם אופציה לשחק בחו"ל והסוכן שלי עובד קשה כדי למצוא לי קבוצה, אבל האנטישמיות כלפינו לא ממש עוזרת"

את חושבת כבר על החיים שאחרי המגרש?
"יש לי עוד כמה שנים טובות כספורטאית פעילה, אבל אני בהחלט חושבת על זה. הספורט המקצועי הוא משהו זמני. בעוד גברים יכולים למשוך עד גיל ארבעים, אנחנו רוצות בשלב מסוים להקים משפחה, וזה קל יותר בגיל שלושים מאשר בגיל ארבעים. שי ואני עדיין לא חושבות על משפחה וילדים, זה רחוק מאיתנו. חוץ מזה, כיום אני סטודנטית שנה שנייה לתואר ראשון בחינוך, חברה וניהול ספורט. זה אמנם מוקדם לצאת בהצהרות, אבל אני חושבת שאשאר בתחום. אני מאוד רוצה לקדם בעתיד את הכדורסל הנשי בישראל, זה יפתח את התיאבון לאחרות ויעשה טוב לנבחרת. חשוב לי להפוך את הכדורסל הנשי לפופולרי ואטרקטיבי לכולם".

אם פיה הייתה מעניקה לך משאלה אחת, היית מבקשת עוד 10 ס"מ לגובה?
"יש מצב שהייתי מבקשת, אני מהכדורסלניות הנמוכות. יש לי יתרונות של מהירות, חוזק מנטלי וקליעה טובה, וזה מכפר על הגובה והפיזיות – אבל אם צעירות מוכשרות קוראות את זה, אז שלא יירתעו בגלל הגובה. במחשבה שנייה, אני לא צריכה עוד סנטימטרים. אני שלמה לגמרי עם מי שאני, ומודה להורי ולאלוהים שהביאו אותי עד הלום".

"לא צריכה עוד סנטימטרים". עדן רוטברג | צילום: Eurobasketwomen