בית: שם זמני

| מאת: רווית הררי |

אוצרת רווית הררי

כהקבלה לסוכה היהודית, מבחר עבודות אמנות ישראליות ובינלאומיות המתייחסות למגורים זמניים או ארעיים

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2014/10/sizes/Ofra-Lapid_-h_wo_680_382.jpg
  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2014/10/sizes/רותם-ריטוב-h_wo_680_382.jpg
עופרה לפיד מתוך הסדרה "בתים שבורים", 2011־2010, הזרקת דיו על נייר ארכיוני, 30 36xס"מ

לרגל חג סוכות, המציין בין היתר את מגוריהם הזמניים של בני ישראל בסוכות בעת נדודיהם במדבר, אספנו עבורכם מקבץ לא מייצג של עבודות אמנות מובילות העוסקות במבנים זמניים ובארעיותו של מקום המגורים. הבית הוא מושג בסיסי וחוצה תרבויות הטעון במשמעויות רגשיות וחברתיות כאחד, הן בישראל והן מחוצה לה. זהו מושג אישי ופרטי אך גם לאומי וקולקטיבי, וככזה מאפשר לנסח אמירות רחבות על אספקטים שונים של הקיום האנושי. באופן טבעי, עבודות רבות העוסקות בארעיותו ובשבריריותו של מושג הבית מתייחסות לחוויות של עקירה, של הגירה ושל נדודים, ומטפלות בתחושות של תלישות תרבותית ורגשית ובכמיהה בלתי ממומשת למערכת תומכת ומגוננת. לא מעט עבודות יוצקות במושג הבית משמעויות תרבותיות וחברתיות, ומתייחסות לחוסר יציבותו כאל כלי לבחינת סכנת הקריסה התרבותית והאיום בהרס ובחורבן הטמונים במלחמות, בסכסוכים מדיניים ובתהליכים פוליטיים שונים.

 Aziz + Cucher

מיצב וידיאו אנימציה בשבעה ערוצים: "Time of the Empress" משנת 2014, מראה הצבה ב־The Screening Room, מיאמי 

צמד האמנים האמריקאים אנתוני עזיז וסמי קוצ'ר עובדים ביחד מאז שנת 1992 וידועים בעבודות הדיגיטליות ובמיצבי הווידיאו המורכבים שלהם. מיצב הווידיאו "Time of the Empress" (זמן הקיסרית) מורכב משבעה מסכים שטוחים התלויים מן התקרה, המציגים דימויי אנימציה של מבנים מודרניסטיים בלופ אינסופי של בנייה ופירוק. תהליך הרישום המדוקדק והעמלני של פרטי הפרטים בבניינים המאוירים הופך את הדימויים האדריכליים לצפים בחלל, נתונים במעגל אינסופי של צמיחה והרס כמו מגדלי בבל מודרניים. למרבה הפלא משרה תנועת הבנייה והקריסה המעגלית תחושה מדיטטיבית של רוגע, ומעלה על הדעת תהליכים טבעיים במחזורי החיים והטבע. על אף שהקונוטציה המיידית שהבניינים הגבוהים מעלים היא של אסון נפילת מגדלי התאומים, ההשראה לעבודה הגיעה דווקא ממפגש של האמנים עם בניינים הרוסים בסראייבו וברחבי בוסניה, והיא משמשת כמעין אנדרטה למלחמה שהתקיימה באזור בשנות ה־90. מורכבותו של המיצב, תנועתו המתמדת והסתירות הפנימיות שבו מנסחים סוג של השלמה עם תהליכים היסטוריים של הרס ובנייה, קריסה ותקומה, תוך שהם מצביעים גם על חוסר היציבות ועל השבריריות של ההווה.

 Aziz + Cucher "Time of the Empress", 2014, מיצב וידיאו אנימציה בשבעה ערוצים, מראה הצבה ב־The Screening Room, מיאמי (אוצרת: תמי כץ־פרימן)

Aziz + Cucher
"Time of the Empress", משנת 2014, מיצב וידיאו אנימציה בשבעה ערוצים,
מראה הצבה ב־The Screening Room, מיאמי. אוצרת: תמי כץ־פרימן

 Alex Prager

"16:01, סאן ואלי", 2012, תצלום צבע, הזרקת פיגמנט על נייר ארכיוני

תצלומיה של אלכס פרגר, אמנית אמריקאית צעירה, מושפעים ממקורות קולנועיים שונים ומצטיינים בצבעוניות רוויה ובתחושת דרמה. היא בונה מאפס סטים תיאטרליים המושפעים מסגנון שנות ה־50 וה־60, מביימת בהן סצנות המבוססות על אירועים שהתרחשו או על דימויים מהתקשורת, ומצלמת אותן. התוצאה היא תצלומים המצטיינים באיכות חלומית ומשמשים כמרחב פסיכולוגי וסמלי להתרחשויות שונות. בעבודה "16:01, סאן ואלי", מוהלת פרגר מציאות בבדיָה, ואיום בהרס ובחורבן, והכל בשפה עיצובית וקולנועית צבעונית ופתיינית. "מערבל המדומה והמציאות כבר בחש היטב את דימויי הסְפר האמריקאי מן הקולנוע והטלוויזיה, עד שהבית העולה באש בתצלום של פרגר נהיה לא סתם בית אלא ה־בית של אמריקה, ההיסטוריה של ההתיישבות במערב, האפוס הקולנועי של המערבון, האתוס של מלחמת הטובים ברעים והשובל הרומנטי של כל הללו", כותבת האוצרת שרית שפירא. "כל הדימויים הטעונים הללו מתכנסים ברגע הספציפי 16:01 אחר הצהריים, בין השמשות, כאשר השמש תלויה עדיין במרום הרקיע אך גם הירח כבר זורח מעל".

Alex Prager "16:01, סאן ואלי", 2012, תצלום צבע, הזרקת פיגמנט על נייר ארכיוני. באדיבות אוסף יגאל אהובי לאמנות

Alex Prager
"16:01, סאן ואלי", 2012, תצלום צבע, הזרקת פיגמנט על נייר ארכיוני. באדיבות אוסף יגאל אהובי לאמנות

ניר אלון

"The Physical Background of Being at Home", משנת 2007, המוזיאון היהודי בפרנקפורט

ניר אלון, אמן ישראלי החי בגרמניה, יוצר מיצבי רהיטים גדולי ממדים הנבנים במיוחד עבור החללים שבהם הוא מציג, ומתארים סביבות מחיה ביתיות התלויות על בלימה. אלון, שעבר הרבה דירות בחייו וגדל על סיפורי בתי משפחתו שנעזבו באירופה של לפני המלחמה, מתייחס אל הבית כאל מקום ארעי, ומוהל בעבודותיו אלמנטים ביוגרפיים והקשרים תרבותיים וחברתיים רחבים יותר. הוא משעין זה על גבי זה רהיטים כבדים שנראה כי עוד רגע יקרסו, תולה אותם באוויר כך שרק איזון משקלם עוצר אותם מליפול, או יוצר מהם מבנים מורכבים הנתמכים באורח פלא רק בנורות דולקות או בכפיסי עץ. בכך הוא בוחן את ארעיותה ואת סכנת התפרקותה של הסביבה הביתית מצד אחד, ואת התמיכה והתלות ההדדית בין מרכיביה מצד שני, זו המאפשרות את קיומה.

את המיצב "The Physical Background of Being at Home" (הרקע הפיזי של להיות בבית) הוזמן להציג במוזיאון היהודי בפרנקפורט. לתוך אולם רוטשילד המפואר, שהיה שייך בעבר למשפחה היהודית העשירה, הכניס ריהוט זול שנקנה בחנויות למעוטי יכולת בגרמניה. גם כאן יצר מבנה שברירי שחלקיו תלויים על בלימה, והתוצאה היא מראה סוריאליסטי של אוסף רהיטים המרחף בין רצפת הפרקט המלוטשת לתקרת הטורקיז המעוטרת. המראה מלא משמעויות תרבותיות, חברתיות ופוליטיות.

ניר אלון "The Physical Background of Being at Home", 2007, המוזיאון היהודי בפרנקפורט

ניר אלון
"The Physical Background of Being at Home", משנת 2007, המוזיאון היהודי בפרנקפורט

סיגל פרימור

"לבנדה 56", 2014, מיצב, גלריה שלוש, תל אביב.

בתערוכת היחיד "לבנדה 56", המוצגת בימים אלה בגלריה שלוש בתל אביב (נעילה: 18.10), בנתה סיגל פרימור סביבה פיסולית גדולה המשתלטת על כל חלל הגלריה. במרכזה מונח פלח של מבנה אפור ומסיבי שנראה כי צנח והתרסק אל תוך חלל הגלריה, ולצדו מעין מרפסת שקרסה, שניהם מצופים באריג לבד אפור. השבר הארכיטקטוני הוא העתק מדויק של חלק מקומה בבית האונייה ברחוב לבנדה 56 בשכונת נווה שאנן בדרום תל אביב, אחד מאלפי בתי הבאוהאוס שנבנו בעיר והעניקו לה את התואר "העיר הלבנה". "הסתירה הקיימת בין משאלת הבאוהאוס האוטופיסטי לבין גילומה בלבנט המקומי ובשכונות הדרומיות של תל אביב יכולה להיקרא נקודת המוצא לתערוכה", מציעה האוצרת נועם סגל, "תל אביב האפורה והדהויה אימצה את האפִּיל הלבן והתהדרה במראית עין של מודרניות אוניברסלית תוך שהיא משתיקה שכונות, קולות ותרבויות מגוונות של דרום העיר על שלל הבעיות הכלכליות, התעסוקתיות והמשפטיות הרווחות בהן". רהיטים וחפצים אישיים משובשים מבצבצים מתוך ים הלבד, מצופים אף הם באריג האפור, נראים כאובייקטים הצפים מעל ספינה טובעת: מיטת סוכנות שנפער בה חור, כיסאות שפורקו והורכבו מחדש, גלובוס שכל שטחי המים נחתכו ממנו, מנורה שהתארכה ועוד. מתוך החפצים בוקעים צלילי יצירתו של המלחין האוונגרדי קארלהיינץ שטוקהאוזן "מיקרופוני 1", שכמו מהדהדת בחלל הגלריה את צרימת השתקתם של הקולות האלה.

סיגל פרימור "לבנדה 56", 2014, מיצב, גלריה שלוש, תל אביב. צילום: מידד סוכובולסקי

סיגל פרימור
"לבנדה 56", 2014, מיצב, גלריה שלוש, תל אביב. צילום: מידד סוכובולסקי

שרון פז

"שומר הסף", מ־2006, וידיאו

עבודות הווידיאו הראשונות של שרון פז שעסקו בנושא הבית, צולמו בעת מגוריה בניו יורק ואחר כך בברלין. "ייתכן שבגלל שצולמו רחוק מהבית", מסבירה פז, "עוסקות העבודות בנדידה, בפיצול, בחיפוש אחר הבית ובשאלה היכן הוא הבית האמיתי: האם הוא מקום פסיכולוגי פנימי הנישא עמנו או מקום פיזי חיצוני שאנו חיים בו. בעבודת הווידיאו "שומר הסף" נראה גבר הנושא דלת על כתפיו מהלך ברחובות העיר ברלין. הוא צועד דרך אתרי בנייה, חצרות עזובות, מקומות נטושים ובתים הרוסים, כשברקע שבה ומופיעה חומת בטון אפורה. לבסוף מניח הגבר את הדלת ליד החומה ומתיישב לצדה כאילו הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, כשברקע נראים דימויי הרס וחורבן. העבודה, שצולמה בתקופת מלחמת לבנון השנייה, עוסקת במתח שבין בנייה והרס ובמסע החיפוש האישי אחר בית. הדמות הנושאת את הדלת כמו נושאת את ביתה על גבה, שוב נודדת עמו, תרה אחר מקום בטוח להניח אותו על רקע דימויי ההרס מסביב. אלא ששומר הסף, המתיישב לצד הדלת שהשעין על החומה, שומר על פתח שאינו מוביל לשום מקום, על דלת שנשארה מבית שלא ידוע מה עלה בגורלו.

שרון פז "שומר הסף", מ־2006, וידיאו

שרון פז "שומר הסף", מ־2006, וידיאו

שרון פז "שומר הסף", מ־2006, וידיאו

שרון פז "שומר הסף", מ־2006, וידיאו

שרון פז "שומר הסף", מ־2006, וידיאו

שרון פז "שומר הסף", מ־2006, וידיאו

עופרה לפיד

מתוך הסדרה "בתים שבורים", 2011־2010, הזרקת דיו על נייר ארכיוני, 30x 36 ס"מ

סדרת העבודות "בתים שבורים" של עופרה לפיד מבוססת על תצלומים שמצאה באינטרנט כשהקלידה את מילת החיפוש "בית". להפתעתה הדימוי הראשון שהופיע היה של מבנה הרוס. בחיפושיה גילתה גוף תצלומים של צלם אמריקאי בצפון דקוטה, שהתחקה אחר התפוררותם של עשרות מבני אסמים ישנים ברחבי ארצות הברית שננטשו ונהרסו עם הזמן, ותיעד אותם במצלמתו. היא מתארת כי הוקסמה מהתווים הייחודיים של המבנים, מצבעוניותם הססגונית וממופעי ההרס בשלביו השונים. מעשרות התצלומים שמצאה בנתה בסטודיו מודלים קטנים ותלת ממדיים המשחזרים את המבנים המקוריים, וצילמה אותם מחדש. בתהליך עבודתה משלבת לפיד מהלכים של בנייה ופירוק: היא בנתה את המבנים מחדש כאובייקטים תלת ממדיים אך בו בזמן הותירה בהם את שבריהם; תהליך הבנייה לא גאל את המבנים מכליה. בתהליך הצילום מחדש גזרה ועקרה את הבתים מן הרקע המקורי של התמונה, וצילמה אותם מחדש על רקע אפור. בכך היא מבקשת להפוך את הבית השבור לסמל עצמאי וגנרי – מצד אחד מבנה פגיע ושברירי שאינו משיג את מטרתו להכיל ולהגן, מצד שני מופע צבעוני, יפהפה ופיוטי של הרס.

עופרה לפיד מתוך הסדרה "בתים שבורים", 2011־2010, הזרקת דיו על נייר ארכיוני, 30 36xס"מ

עופרה לפיד
מתוך הסדרה "בתים שבורים", 2011־2010, הזרקת דיו על נייר ארכיוני, 30 36xס"מ

עופרה לפיד מתוך הסדרה "בתים שבורים", 2011־2010, הזרקת דיו על נייר ארכיוני, 30 36xס"מ

עופרה לפיד
מתוך הסדרה "בתים שבורים", 2011־2010, הזרקת דיו על נייר ארכיוני, 30 36xס"מ

עופרה לפיד מתוך הסדרה "בתים שבורים", 2011־2010, הזרקת דיו על נייר ארכיוני, 30 36xס"מ

עופרה לפיד
מתוך הסדרה "בתים שבורים", 2011־2010, הזרקת דיו על נייר ארכיוני, 30 36xס"מ

עופרה לפיד מתוך הסדרה "בתים שבורים", 2011־2010, הזרקת דיו על נייר ארכיוני, 30 36xס"מ

עופרה לפיד
מתוך הסדרה "בתים שבורים", 2011־2010, הזרקת דיו על נייר ארכיוני, 30 36xס"מ

ליהי חן

"אהוב אותי פעמיים", 2013, פרט מתוך מיצב, מוזיאון חיפה לאמנות

בעבודות המיצב המורכבות שלה בונה ליהי חן חללים מוקפדים בעלי חומריות עשירה, גדושה ומפתה, אך הם ריקים מנוכחות אנושית. סביבות המגורים והמחיה שהיא יוצרת משלבות יופי ופיתוי עם תחושת איום מרומזת, רמזים לאסון מתקרב או לחורבן ידוע מראש. "בשבילי בית הוא מקום של סכנה", מאשרת חן, "יש בו פוטנציאל של סרט אימה". היא עוסקת בבית כמקום המכיל סודות, ומטפלת בפוטנציאל הקריסה הגלום במקום שלכאורה אין מוכר ובטוח ממנו. במיצב "אהוב אותי פעמיים" בונה חן חלל ביתי מתעתע שרהיטיו מרחפים באוויר באמצעות רצועות מקרמה מעשה ידיה, ובוחנת את שבריריותו של מושג הבית ואת הרגע שבו הבית חדל להיות בית. היא מייצרת אסתטיקה מוכרת של בית באמצעות שילוב בין חפצים קיימים שנמצאו לבין חפצים מלאכת יד, אך מחדירה במרחב הביתי הפרעות שונות. הרהיטים הצפים שאיבדו את אחיזתם בקרקע וצפים באופן מפתיע בחלל מציעים כי החמימות הביתית תלויה, פשוטו כמשמעו, על בלימה.

ליהי חן, "אהוב אותי פעמיים", 2013, פרט מתוך מיצב, מוזיאון חיפה לאמנות

ליהי חן, "אהוב אותי פעמיים", 2013, פרט מתוך מיצב, מוזיאון חיפה לאמנות

דנה לוי

"התנתקות", 2005, וידיאו, הקרנה מחזורית

עבודותיה של דנה לוי עוסקות בזהות ובבית המשמש לה כנקודת התייחסות לשאלות של זיכרון ושל שייכות. בעבודותיה המוקדמות מופיע הבית תמיד כמקום זמני, ונראה פרוץ או נטוש, בבנייה או בהריסה, מעין תחנת מעבר או זיכרון של משהו אחר. אף פעם לא תחנת קבע סופית ומגוננת. בקיץ 2005 צילמה את עבודת הווידיאו "התנתקות". הימים היו ימי ההתנתקות מחבל עזה ופינוי אלפי אנשים מבתיהם, אך העבודה צולמה בעת שהותה של לוי באוסטריה, במרחק גיאוגרפי וויזואלי גדול מהאירועים ואינה נושאת אופי דוקומנטרי או מקומי. במרכזו של כר דשא ירוק ניצב עץ, שנראה כי ילד בנה בית־עץ על צמרתו. הדימוי הועתק אל המחשב ועבר עיבוד דיגיטלי, שבו הוא נראה הולך ונבנה והולך ומתפרק בלופ אינסופי. העבודה מגלמת את התפיסה שבית הוא שאיפה ליציבות שאינה תמיד מתממשת. זהו בית ארעי, אשלייתי, שמצד אחד מחובר לשורשים באמצעות העץ, ומצד שני הולך ומתפרק, הולך ונעלם. סיפורה האישי של לוי, שחוותה לא מעט מעברי דירות בילדותה, משמש אותה כנקודת מוצא לתיאור המציאות הפוליטית הישראלית שבה אנשים בונים את ביתם, מצמיחים שורשים, וברגע אחד נעקרים מביתם.

דנה לוי "התנתקות", 2005, וידיאו, הקרנה מחזורית

דנה לוי, "התנתקות", 2005, וידיאו, הקרנה מחזורית

אוהד מטלון

לשבי"ה, צאלים, 2013, הדפס צבע, 110X150 ס"מ

סדרת התצלומים החדשה של אוהד מטלון "Across a Dark Land" צולמה בלילה בתאורת סטודיו מלאכותית, ואין בה לא חיים ולא נוכחות אנושית. במרכזם של רוב התצלומים מבנה בודד או אלמנט ארכיטקטוני נטוש בשטח פתוח, מבודדים בנוף כשרידים לעולם שהתפרק ונעלם. בחלק מן התצלומים תיעד מטלון שרידים של מבנים ארעיים מתוך לשבי"יות –  מבנים המיועדים לתרגול צהל"י של לחימה בשטח בנוי. בתצלומים נראים מבנים רעועים שנבנו מחומרים מתכלים, מכורסמי פינות או מחוררי יריות, מודלים נטולי גג, חלונות או דלתות, תפאורות ריקות שאינן מיועדות למגורי אדם, שנראה שאפילו המלחמה שתורגלה על כתליהם נטשה אותם. התצלומים מציעים תמהיל של יופי ואלימות, של דרמה ומציאות. העובדה שמטלון השתמש בתאורת סטודיו מלאכותית כדי להאיר את המבנים באישון לילה, שוטפת אותם באור דרמטי על רקע העלטה, ומדגישה את תפקידם התיאטרלי. כך הופכים המבנים מתפאורות בסט של מחזה לשחקן הראשי בהצגה: הצגה על מציאות החיים במזרח התיכון.

אוהד מטלון  לשבי"ה, צאלים, 2013, הדפס צבע, 110X150 ס"מ     סדרת התצלומים החדשה של אוהד מטלון "Across a Dark Land" צולמה בלילה בתאורת סטודיו מלאכותית, ואין בה לא חיים ולא נוכחות אנושית. במרכזם של רוב התצלומים מבנה בודד או אלמנט ארכיטקטוני נטוש בשטח פתוח, מבודדים בנוף כשרידים לעולם שהתפרק ונעלם. בחלק מן התצלומים תיעד מטלון שרידים של מבנים ארעיים מתוך לשבי"יות -  מבנים המיועדים לתרגול צהל"י של לחימה בשטח בנוי. בתצלומים נראים מבנים רעועים שנבנו מחומרים מתכלים, מכורסמי פינות או מחוררי יריות, מודלים נטולי גג, חלונות או דלתות, תפאורות ריקות שאינן מיועדות למגורי אדם, שנראה שאפילו המלחמה שתורגלה על כתליהם נטשה אותם. התצלומים מציעים תמהיל של יופי ואלימות, של דרמה ומציאות. העובדה שמטלון השתמש בתאורת סטודיו מלאכותית כדי להאיר את המבנים באישון לילה, שוטפת אותם באור דרמטי על רקע העלטה, ומדגישה את תפקידם התיאטרלי. כך הופכים המבנים מתפאורות בסט של מחזה לשחקן הראשי בהצגה: הצגה על מציאות החיים במזרח התיכון.

אוהד מטלון, לשבי"ה, צאלים, 2013, הדפס צבע, 110X150 ס"מ

רותם ריטוב

"2012", פחם על מסקינג טייפ

על רצועות של מסקינגטייפ שנמתחו לאורך קירות הגלריה רושמת רותם ריטוב מבנים ארעיים הנפוצים במאחזים לא חוקיים בשטחים: מכולות, צריפים, קרוונים ומבנים טרומיים המונחים בשטח בן לילה ומאוכלסים בבהילות; רישומים עדינים ומדויקים של מבנים רבועים קטנים, בסיסיים וישרי קווים, כמו קווי הרישום שלה. "המאחז הוא בית בודד בערבה האין סופית של הסכסוך הישראלי־פלסטיני", כותבת האמנית. מצע הרישום מורכב מפיסות מסקינגטייפ צהבהבות וחומות, חומר שכיח ובעל מסורת ארוכה בתולדות האמנות הישראלית, שהסמליות שלו ברורה: זהו חומר ארעי ומתכלה כמו המבנים עצמם, דביק ועיקש כמו המאחזים המבקשים להיאחז בקרקע. מצעי הציור העשויים פיסות דבק, ששוליהם פרומים ומתפשטים, הם מצד אחד סמל לארעיות ומצד שני סמל לרצון להתחבר ולהיאחז באדמה.

רותם ריטוב "2012", פחם על מסקינג טייפ

רותם ריטוב, "2012", פחם על מסקינג טייפ

פיליפ רנצר

"העגלה הגדולה", 2001, תלת אופן, קרטון, עץ, נייר, מתכת, 53X231X204  ס"מ. אוסף רחל ודב גוטסמן, תל אביב. 

עבודותיו של האמן הוותיק פיליפ רנצר מתייחסות לא אחת לחוויית הנדודים וההגירה, ומבטאות במכוון או שלא במכוון תחושה של זרות, ארעיות ותלישות. הוא מלקט חפצים ישנים, בלויים, נושאי עקבות חיים קודמים, ומרכיב אותם זה לזה באופן המפיח בהם חיים חדשים. ברבות מעבודותיו מופיעים בתים ניידים שאפשר לטלטלם. הם בנויים מקרטוני אריזה או מחלקי רהיטים וחפצים שאסף, מועמסים על עגלות או על אופניים, מוכנים תמיד למסע או תלויים על בלימה לפני נפילה. בעבודה "העגלה הגדולה" (2001) יצר רנצר ערמת בתים גדולה על אופניים מאריזות הקרטון של מוצרים שונים שצרכו הוא ובני ביתו במשך תקופה. העובדה כי הוא מרבה להשתמש בחפצים משומשים (רדי מייד) הנושאים עמם היסטוריה מסוימת, עקבות חיים ומטען רגשי, מאפשרת לצופה להשליך על החפץ את חוויותיו האישיות. העבודות מתרפקות על ילדות רחוקה ומתוקה ובה בעת מצמררות בהיעדר נוכחות אנושית בהן; מייצרות שילוב של כמיהה לבית וניסיון ליצרו עם ההכרה שישות זו תמיד תהיה דואלית, חסרה, לא מושלמת.

פיליפ רנצר "העגלה הגדולה", 2001, תלת אופן, קרטון, עץ, נייר, מתכת, 53X231X204  ס"מ. אוסף רחל ודב גוטסמן, תל אביב. צילום: עודד לבל

פיליפ רנצר' "העגלה הגדולה", 2001, תלת אופן, קרטון, עץ, נייר, מתכת, 53X231X204 ס"מ. אוסף רחל ודב גוטסמן, תל אביב. צילום: עודד לבל

תמר ניסים

"רה אוטופיה", 2013, וידיאו, 3:47 דקות

בעבודת הווידיאו של תמר ניסים נראית משפחה הפולשת לבניין נטוש ששימש בעבר כמפעל לנשק. הימים הם ימי מלחמה וברקע נשמעים הדי קטסטרופה של מציאות רוויית אלימות והרס. בתוך החלל התעשייתי מנסים בני המשפחה – אימא, אבא ושלושה ילדים, ייצוג של הקונצנזוס הישראלי למשפחה נורמטיבית – להקים להם בית חלופי: קרשים נאספים, יריעות פלסטיק נמתחות. ובעבודת צוות משפחתית מתוזמנת היטב נבנה בית ארעי שבו מתכנסת המשפחה, אולי כדי למצוא מקלט. "בתוך המצב הדיסטופי הזה נבנה בית פרוביזורי המשמש כסמל בלבד", כותבת האוצרת כרמל גוטליב קמחי. "זהו בית שמבחינה פיזית הוא משענת קנה רצוץ, אך למרות שבריריותו הוא אתר המשמש לאיחוד המשפחה". בסצנת הסיום מתלכדת המשפחה לחיבוק משפחתי בתוך התא הקטן, ודמויותיהם המטושטשות נראות מבעד ליריעות הפלסטיק השקופות למחצה המשמשות כקירות המבנה. "הבית שהמשפחה בונה לא יגן עליה אפילו מפני גשם, אך הוא מרחב המאפשר חיבוק חם", כותבת גוטליב קמחי. שם העבודה מרמז על השאיפה לחזור למצב אוטופי ובראשיתי של המשפחה הגרעינית; לחזור למצב הרחמי שאינו אפשרי עוד במציאות החיצונית המאיימת.

תמר ניסים "רה אוטופיה", 2013, וידיאו, 3:47 דקות

תמר ניסים, "רה אוטופיה", 2013, וידיאו, 3:47 דקות

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 7165952be3aa0 at 08:39:05