שולחן ערוך

| מאת: רוית הררי |

אוצרת: רווית הררי

לקראת החגים המתקרבים וראש השנה בראשם, קיבצנו בשבילכם עבודות אמנות ישראליות ובינלאומיות המתייחסות לסעודות ולארוחות משפחתיות, אולי הדבר הכי מזוהה עם ערבי חג

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2014/09/sizes/Adi-Nes_Soldiers_h_wo_680_382.jpg
  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2014/09/sizes/GoicoleaAnthony-Supper-2008-B09_0850-1_h_wo_680_382.jpg
  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2014/09/sizes/Masha-Rubin_Knitting-Fate_h_wo_680_382.jpg
  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2014/09/sizes/שי-עיד-אלוני_הסעודה-2_h_wo_680_382.jpg
עדי נס. "ללא כותרת" (הסעודה האחרונה), 1999, תצלום צבע, 100X130 ס"מ. באדיבות גלריה זומר, תל אביב

עבודות אמנות רבות מתייחסות לטקס הארוחה המשפחתית כאל אירוע משפחתי מלכד או שמא טעון, כמטפורה לבית, או כסמל לבורגנות מהוגנת. ככאלה, הן עושות שימוש בייצוגים של ארוחות או של שולחנות ערוכים לניסוח אמירות מושחזות על מושגי הבית והמשפחה. אחדות מתרפקות באמצעות העיסוק בסעודות משפחתיות על זיכרונות ילדות הקשורים בבית ובמשפחה, והארוחות מייצגות בהן זיכרון או געגוע. בעבודות אחרות משמשים ייצוגים של ארוחות משפחתיות ככלי ביקורתי להארת הסדקים שמתחת לפני המהוגנות המשפחתית. לא מעט עבודות בתולדות האמנות מתייחסות למושג "הסעודה האחרונה" – אותה סעודה שערך ישו עם תלמידיו לפני שנשפט ונצלב. זהו אחד האירועים המרכזיים בחייו של ישו ועל כן אירוע מכונן בנצרות, ששימש השראה לא רק לטקסים נוצריים ולמיתוסים עממיים אלא ללא מעט יצירות אמנות. המפורסמת שבהן היא ציור הקיר של ליאונרדו דה וינצ'י בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה במילאנו. חלק מהעבודות שלפניכם – בהן גם עבודות אמנות ישראלית – מתייחסות לעבודה איקונית זו ולסמלים שנכרכו בה עם השנים הן בנצרות והן בתרבות המערבית.

Anthony Goicolea

"ארוחת ערב", 2008, דיפטיך, פוזיטיב: הדפסת צבע, נגטיב: רישום גרפיט ואקריליק, 203X107 ס"מ כל אחד

האמן האמריקאי ממוצא קובני אנת'וני גויקולי הוא אמן רב תחומי שעבודותיו נעות בין צילום, רישום, פיסול ומיצבי וידיאו, ועוסקות בנושאים כגון זהות אישית, היסטוריה משפחתית, מסורת ומורשת תרבותית. בתחילת דרכו האמנותית עסק בצילום מטופל של דיוקנאות עצמאיים, אך בהמשך צלל אל מעמקי אלבום התמונות המשפחתי כמקור לחומרי גלם לעבודותיו. עבודתו המונומנטלית "ארוחת ערב", הכוללת ציור גדול ואת צילום הנגטיב שלו, מורכבת מאוסף של דמויות וקרובי משפחה שאיתר בתצלומי משפחה מתקופות ומדורות שונים. את הדמויות, שלא בהכרח הכירו זו את זו במציאות, צייר בעיפרון ובאקריליק כאילו הן נסבות סביב שולחן ערוך אחד, מתקבצות לצילום משפחתי רב משתתפים בהמתנה לארוחת הערב שתכף תוגש. הוא צילם את הציור בנגטיב והעתיק את תצלום הנגטיב באמצעות רישום עיפרון ידני. חלקה השמאלי של העבודה, אם כן, הוא רישום של צילום של ציור. הדיוקן הכפול של הסעודה המשפחתית והטכניקה המיוחדת שבה נוצר טעונים בלא מעט משמעויות. העבודה מבטאת כמיהה להשתייכות שבטית, לצד חשיפת האשליה שביצירתה וחוסר האפשרות של כמיהה זו להתממש במציאות. היא עוסקת באופיו החמקמק של הזיכרון האנושי ובתפקידה של האמנות בשירותו, ומעלה שאלות הקשורות למקור ושכפול, לנוכחות והיעדר ולאמת ובדיה.

"ארוחת ערב", 2008, דיפטיך, פוזיטיב: הדפסת צבע, נגטיב: רישום גרפיט ואקריליק, 203X107 ס"מ כל אחד. באדיבות מוזיאון ישראל, ירושלים

Anthony Goicolea. "ארוחת ערב", 2008, דיפטיך, פוזיטיב: הדפסת צבע, נגטיב: רישום גרפיט ואקריליק, 203X107 ס"מ כל אחד. באדיבות מוזיאון ישראל, ירושלים

"ארוחת ערב", 2008, דיפטיך, פוזיטיב: הדפסת צבע, נגטיב: רישום גרפיט ואקריליק, 203X107 ס"מ כל אחד. באדיבות מוזיאון ישראל, ירושלים

Anthony Goicolea. "ארוחת ערב", 2008, דיפטיך, פוזיטיב: הדפסת צבע, נגטיב: רישום גרפיט ואקריליק, 203X107 ס"מ כל אחד. באדיבות מוזיאון ישראל, ירושלים

שי עיד אלוני

"הסעודה", 2007, מיצג של כשעה במסגרת פסטיבל "ערפול 6", המרכז לאמנות עכשווית (CCA), תל אביב

במיצג "הסעודה" בוחן שי עיד אלוני את תרבות השפע והצריכה האובססיבית דרך אחד הטקסים הדתיים הידועים ואחד הדימויים האיקוניים בעולם האמנות – ציור "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י. בעבודה, המייצגת בהקצנה את טקסי האכילה הרווחים בחגים בדתות ובתרבויות שונות, משתתפי המיצג עוטים על עצמם חליפות הדוקות דמויות עור אשר משוות לגופם מראה עירום, ובמשך כשעה זוללים וסובאים מאכלים שנערמו על השולחן לפניהם. הסעודה מתנהלת בקולניות ובהקצנה מעברו של קיר אשר חוצה את החדר לשניים, כאשר הצופים אינם נחשפים לסעודה עצמה אלא רק לצליליה ולדימוי הוידיאו שלה, וחשים פספוס והחמצה על אי יכולתם להשתתף או לפחות לצפות בה. מדי פעם סולק אחד הסועדים מן השולחן על ידי עיד אלוני, אשר ניהל את הסעודה ביד רמה, כלוא בתוך עבודת האמנות והטקס ואוכל בגרגרנות את מאגרי המזון הסובבים אותו. השפע הופך עבורו לכלא, והעושר הרב הסובב אותו מספק לו נחמת שווא ומבודד אותו לחלוטין בכלוב של זהב, כחיה המוצגת לראווה בקרקס. "המזון שמקיף את האמן אמור לספק את כל צרכיו", נכתב בתוכניית פסטיבל "ערפול 6" שבמסגרתו הוצגה העבודה, "אך למעשה הסיטואציה הבולמוסית מעלה שאלות נוקבות על מקורות האושר האפשריים לאדם המודרני ועל יכולתו לספק את כל צרכיו".

שי עיד אלוני. "הסעודה", 2007, מיצג של כשעה במסגרת פסטיבל "ערפול 6", המרכז לאמנות עכשווית (CCA), תל אביב. צילום: שרון גלזברג

שי עיד אלוני. "הסעודה", 2007, מיצג של כשעה במסגרת פסטיבל "ערפול 6", המרכז לאמנות עכשווית (CCA), תל אביב. צילום: שרון גלזברג

 רעות פרסטר

"שולחן ערוך", וידאו, 17 דקות

עבודת הווידיאו "שולחן ערוך" נוצרה עבור התערוכה "משולש שיקאגו", אשר הוצגה לאחרונה במוזיאון חיפה לאמנות ובה התבקשו עשרות אמניות ישראליות להציג עבודת מחווה ל־Dinner Party – עבודת המפתח הפמיניסטית של האמנית האמריקנית ג'ודי שיקאגו, שיצרה שולחן ערוך ל־39 נשים אשר הותירו את חותמן על ההיסטוריה ועל התרבות. פרסטר בחרה להתייחס בעבודתה לאמה, אפרת קנולר, דרך "האובססיה שלה לעריכת שולחנות", כפי שהיא מתארת אותה. האם היא ד"ר לפילוסופיה ומרצה למדעי המדינה, אך פרסטר בוחרת להציגה כמארחת, כ"נותנת שירות" במרחב הביתי והמסורתי המיועד לנשים. עם זאת, המבט מלמעלה כמו הופך את מפת השולחן לבד ציור ענקי שעליו היא מנצחת במיומנות כאוצרת־יוצרת: האם נראית נכנסת לפריים ויוצאת ממנו כמו הצייר ג'קסון פולוק, מפזרת כתמי צבע ויוצרת קומפוזיציה מוקפדת של צבעים וצורות. תהליך עבודתה אינו מקוצר או ערוך. הצופים חווים ממבט על את האפקט המצטבר של הוספת פריטים לשולחן ואת התהליך הממושך של הכנת השולחן לסעודה.

רעות פרסטר. "שולחן ערוך", וידאו, 17 דקות. צילום ועריכה: אוניל ברוש

רעות פרסטר. "שולחן ערוך", וידאו, 17 דקות. צילום ועריכה: אוניל ברוש

רעות פרסטר. "שולחן ערוך", וידאו, 17 דקות. צילום ועריכה: אוניל ברוש

רעות פרסטר. "שולחן ערוך", וידאו, 17 דקות. צילום ועריכה: אוניל ברוש

רעות פרסטר. "שולחן ערוך", וידאו, 17 דקות. צילום ועריכה: אוניל ברוש

רעות פרסטר. "שולחן ערוך", וידאו, 17 דקות. צילום ועריכה: אוניל ברוש

עדי נס

"ללא כותרת" (הסעודה האחרונה), 1999, תצלום צבע, 100X130 ס"מ

עבודה זו, מהעבודות הידועות בתולדות האמנות הישראלית העכשווית וללא ספק עבודתו המפורסמת ביותר של הצלם עדי נס, היא חלק מ"סדרת החיילים" שיצר בשנים 1994־2000, שעסקה בגבריות, בצבאיות ובהומוסקסואליות. נס, המרבה לצטט יצירות אמנות קאנוניות בתצלומיו, התייחס באופן ישיר ליצירתו המפורסמת של ליאונרדו דה וינצ'י "הסעודה האחרונה". הוא שחזר את העמדת הדמויות ביצירתו של דה וינצ'י תוך שימוש בדוגמנים הלבושים כחיילי צה"ל, ויצר סצנה מבוימת בקפידה של ארוחה בחדר אוכל אופייני לבסיס צבאי על פי קומפוזיציית הציור המקורי. בדומה ליצירתו של דה וינצ'י, דמותו של "ישו" ממוקמת במרכז היצירה. נס רומז על הקשר בין חייל זה לדמותו של הקדוש הנוצרי באמצעות העמדת שיח קוצני ברקע היצירה, הנראה דרך חלון חדר האוכל בדיוק מאחורי ראשו של החייל, באופן שיוצר סביבו מעין הילה או כתר של קוצים – רמיזה ברורה לצליבת ישו. הסעודה האחרונה הייתה כפי הנראה סדר פסח בהשתתפות ישו ותלמידיו, ועל כן היא בעלת משמעות מרכזית בדת הנוצרית, אך גם אירוע מרכזי ביהדות הכרוך ביציאת מצרים ולכן מתקשר למאבק למען חירות. הבחירה של נס באירוע, שעד היום משמש כחלק מהמורשת הצבאית של צה"ל, מחברת בין רעיון הקורבן הנוצרי לרעיון ההקרבה היהודי על מזבח החירות, המתקשר עם חובת השירות הצבאי בישראל.

עדי נס. "ללא כותרת" (הסעודה האחרונה), 1999, תצלום צבע, 100X130 ס"מ. באדיבות גלריה זומר, תל אביב

עדי נס. "ללא כותרת" (הסעודה האחרונה), 1999, תצלום צבע, 100X130 ס"מ. באדיבות גלריה זומר, תל אביב

 מאשה רובין

"Knitting Fate" (סריגת גורל), 2009, הדפסת צבע, 120X150 ס"מ. בשיתוף לושי אמנות ופרויקטים

הציור "הסעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י שימש כמקור השראה גם לתצלום זה של מאשה רובין, שבו המירה האמנית את ישו ואת 12 שליחיו בדמויות נשיות נאוות העסוקות בטווייה ובסריגה במקום באכילה. פעולות הטווייה והסריגה שבות ומופיעות כאקט מיסטי ומופתי במיתוסים תרבותיים רבים הקשורים בנשיות. אלה פעולות המשמשות כמטפורה לתפקידה האידיאלי של האישה, מקור יצירתו של חוט החיים ועל כן של קו הגורל. "סריגה וטווייה הן עבודות יד עדינות ואינטימיות שבהן האישה שוקעת אל תוך עצמה ואל מחשבותיה", מסבירה האמנית, "שוזרת בכל פרט ובכל לולאה את מושאי תשוקותיה ואהבתה, טווה את גורלם". בשיאה של "הסעודה האחרונה" מגלה ישו לתלמידיו כי אחד מהם בגד בו, וכי הוא מקריב את עצמו למען ישועת האנושות. בעבודה זו מיתוס הבגידה הגברי ורגע השיא רווי המתח והעוינות מומרים בסצנה נשית אידיאלית ופסטורלית, שבה נראות 13 נשים צעירות בגיל הפוריות שוזרות ביחד את מה שהאמנית מתייחסת אליו כאל מעטה של הגנה, חיים ואהבה.

מאשה רובין. "Knitting Fate" (סריגת גורל), 2009, הדפסת צבע, 120X150 ס"מ. בשיתוף לושי אמנות ופרויקטים

מאשה רובין. "Knitting Fate" (סריגת גורל), 2009, הדפסת צבע, 120X150 ס"מ. בשיתוף לושי אמנות ופרויקטים

 גליה גור זאב

"שולחן", 1997, מיצב תצלומים מתוך התערוכה "שולחן" בגלריית הקיבוץ, תל אביב

בשתי תערוכות היחיד שלה "שולחן" (1997) ו"סדר" (2002) הציגה גליה גור זאב מיצבי צילום המתייחסים להתכנסות המשפחה סביב השולחן. בשתיהן אין השולחן נוכח כאובייקט פיזי, אך סידור העבודות בחלל או על הקיר יוצר את מבנה השולחן החסר, ונוכחותו המושגית, המארגנת והמלכדת של השולחן מורגשת בחלל היטב. בתערוכה "שולחן" נתלה על קיר הגלריה מערך של צמדי תצלומים שצולמו ממבט על, שבכל אחד מהם נראה ראשו של אחד מבני המשפחה והצלחת הריקה המונחת לפניו. על קיר נוסף נתלה מערך דומה של צמדי תצלומים המראים את זרועותיהם של המסובים אוחזות בסכו"ם. "השולחן נותר מופשט ונטול חומר", כותבת אוצרת התערוכה טלי תמיר, "מסתפק בהשלכת כוחו המארגן, המטיל קווי־מרחק מסוימים בין קבוצת אנשים… הבונה היררכיה בלתי נמנעת בין היושבים, המשליט כללי נימוס והתנהגות נאותה…". בדומה לגוף השולחן הנעדר נעדרים גם גופיהם של היושבים סביבו, ורק פדחתם מצולמת ממבט על. בכך הופכים הסועדים לחפצים נוכחים־נפקדים, לאיברים חסרי שם בגוף המשפחתי השלם. "התהליך הזה זיקק את נוכחותם המקובצת של בני המשפחה לכדי מערכת תמציתית ומהודקת, מורכבת ועדינה, שכל אחד מהחברים בה הוא ישות בודדת ומנותקת, הקשורה בו זמנית בנימים סמויים מן העין אל האחרים", כותבת תמיר.

גליה גור זאב "שולחן", 1997, מיצב תצלומים מתוך התערוכה "שולחן" בגלריית הקיבוץ, תל אביב

גליה גור זאב
"שולחן", 1997, מיצב תצלומים מתוך התערוכה "שולחן" בגלריית הקיבוץ, תל אביב

רוית כהן גת

"גולה סנגם", 2005, טכניקה מעורבת, 108X200X72 ס"מ

במיצב "גולה סנגם" שנוצר עבור התערוכה "מחסן זמן" במוזיאון פתח תקווה לאמנות, בוחנת רוית כהן גת תמונות וזיכרונות משנות ילדותה לצד נשים דומיננטיות בחייה, ובראשן אמה, שעלתה מפרס בגיל עשר, נישאה בשידוך והולידה שמונה ילדים. השולחן הסרוג, החמים והביתי למראה, שדימויים אורְנָמנטליים בהשראת שטיחים פרסיים מעטרים אותו לצד צלחות סרוגות ופסוקים רקומים, הופך לביטוי של עקירה מתרבות, ולשׂדה של כוח ושל עוצמה נשית. מעשה הסריגה, המזוהה עם מלאכות יד נשיות מסורתיות, מיתרגם בעבודה למארג שתי וערב של זיכרונות ושל תמונות ילדות. הפסוקים הרקומים על השולחן מתגלים כשורות משירים, אמרות פולקלוריסטיות ומשפטים המשקפים חוכמת חיים עממית. "אלא שמבט נוסף יחשוף כי זהו שולחן עקר – ללא כיסאות, ללא מזון; שולחן־מזבח", כותבת אוצרת התערוכה דרורית גור אריה. "שורות השיר הרקומות על מפת השולחן הכבדה כסריג סמיך מתפענחות בהקשרים של איסורים, חרדות, פרידות, שנאות, ערגות וייסורי אהבה. המשמעות המאחדת של ההסבה לשולחן כמוקד של התרחשות משפחתית ניטלת. אין הזמנה לסעודה. שפת הנשים מתגלה כמתקיימת בפער שבין התמים, הרך והעוטף לבין הפרום והמטיל צל".

רוית כהן גת. "גולה סנגם", 2005, טכניקה מעורבת, 108X200X72 ס"מ. באדיבות מוזיאון ארץ ישראל. צילום: ליאוניד פדררול

רוית כהן גת. "גולה סנגם", 2005, טכניקה מעורבת, 108X200X72 ס"מ. באדיבות מוזיאון ארץ ישראל. צילום: ליאוניד פדררול

ארז ישראלי

"ליל שישי", 2009, מיצב: רדי־מייד, אפוקסי ומנורת שמן

במיצב "ליל שישי", המטפל באופן ישיר בקלישאות ובפתוס סביב נושא השואה, הציב ארז ישראלי בקומה התחתונה של גלריה גבעון שולחן אליפטי מכוסה מפה לבנה סרוגה, וערך אותו למה שנראה כסעודת ליל שישי לארבעה סועדים. על השולחן חלה קלועה, סכו"ם כסף מהודר וארבע צלחות פורצלן שבתחתיתן "מרק" העשוי מיציקת אפוקסי. סביב שולי השולחן רכבת צעצוע עם סמלים נאציים נוסעת סחור סחור על מסילה. הסמליות עזה וברורה: צלחות מרק העוף הופכות לייצוג מיידי של יהדות אירופה הנכחדת; פעולת הקפאתו של הנוזל הצהוב מסמנת את הקפאת הרגע שבו ננטש השולחן והזמן עצר מלכת, בעוד שרכבת המלחמה ממשיכה בנסיעתה האינסופית. ישראלי, המרבה לעסוק בעבודותיו בשכול, באבל ובהנצחה, אינו מגיע ממשפחה שכולה או ממשפחה של ניצולי שואה, ואולי בשל כך אינו חושש לטפל טיפול ישיר בנושאים שטמונה בהם סכנה של נפילה לפתוס ולרגשנות יתר. "המיצב שלו כמעט קלישאתי – זה הרי כמעט מביך לסמל את השואה באמצעות רכבת", כותבת מבקרת האמנות הילה שקולניק־ברנר על העבודה, "אך האופן הישיר, הפשוט והמובן מאליו שבו הם מוצגים מעלה מחדש שאלות של זיכרון ושל הנצחה".

ארז ישראלי. "ליל שישי", 2009, מיצב: רדי־מייד, אפוקסי ומנורת שמן. באדיבות גלריה גבעון, תל אביב

ארז ישראלי. "ליל שישי", 2009, מיצב: רדי־מייד, אפוקסי ומנורת שמן. באדיבות גלריה גבעון, תל אביב

מירב הימן

"טרמפולינה", 2010, הדפסת צבע, X85120

עבודותיה של מירב הימן עוסקות במערכות היחסים ובפולחנים האנושיים המתקיימים בין כותלי הבית, תוך שהן חותרות אחר חשיפת גרעין האמת שבהם. היא מנסה להאיר את הסדקים שבקלישאת המשפחתיות המהוגנת, ולגלות את הפער שבין מראית העין לבין מה שנמצא מתחת לפני השטח. בעבודה "טרמפולינה" היא מתחקה אחר האתגר הגדול, האקרובטי כמעט, בשמירת האיזון העדין בתוך התא המשפחתי. בצילום נראית משפחה בת ארבע נפשות המרחפת באוויר סביב שולחן ארוחת הערב. עיניהם של הסועדים עצומות במאמץ, ידיהם מנסות להיאחז בקצות השולחן, המזון מעופף באוויר מעליהם, המשקה האדום בכוסות מכתים את מפת השולחן הלבנה. נראה כי הקרקע היציבה נשמטה מתחת רגליה של המשפחה, המנסה להמשיך ולאחוז במאמץ כמעט פרודי בטקס הארוחה המשפחתית, רגע לפני שיתרסק על הרצפה ויתנפץ לרסיסים. כמו בעבודותיה הקודמות, גם סצנה זו מבוימת בהגזמה ובקפידה, בניסיון להפנות את תשומת הלב לסיטואציה המוכרת והיומיומית ולסמן את זרעי הפורענות והכאוס החבויים בתוך הסדר המשפחתי.

מירב הימן. "טרמפולינה", 2010, הדפסת צבע, X85120

מירב הימן. "טרמפולינה", 2010, הדפסת צבע, X85120

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: ed78d3cc32f7 at 06:35:52