משחקים באש

| מאת: אוצרת רווית הררי

בהשראת חנוכה, מיטב האמנים העכשוויים מציגים עבודות אמנות ישראליות העוסקות באש

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2014/12/sizes/hila-lulu-lin-H_wo_680_382.jpg
הילה לולו לין

העיסוק באש ככוח בורא או מכלה, כגורם המייצג בו זמנית חיים ומוות, אינו חדש בתולדות האמנות. לא מעט עבודות עוסקות באש כדימוי וכסמל, משתמשות בה כחומר בתהליך היצירה וחוקרות את כוחות החיים הטמונים בה לצד פוטנציאל ההרס והחורבן. לאש תפקיד עמוק בתפיסה היהודית הדתית, היא שבה ומופיעה בסיפורים מקראיים מרכזיים, ולאורך שנות ההיסטוריה היהודית והישראלית נטענה במשמעויות פוליטיות, היסטוריות, טקסיות ורגשיות רבות. אמנם לאש ייצוגים בולטים גם בתרבות הנוצרית, אך נראה כי השימוש בה באמנות ישראלית הוא שונה וייחודי, ובעל תפקיד בשיח על הבניית הזהות הלאומית. לעתים היא מייצגת את אסונו של העם היהודי, ונקשרת לא אחת בזיכרון השואה ומלחמת העולם השנייה ובדימויי אירופה העולה בלהבות, העיירה הבוערת או שריפת הספרים. עבודות אחרות מתייחסות לתפקידה הטקסי והסמלי בתרבות הישראלית – מצד אחד כלי רב עוצמה בטקסי חניכה ישראלים לאומיים, ומצד שני ביטוי להיסטוריה מקומית רווית קרבות וקרבנות. עם זאת, האש מהווה גם מוקד משיכה ללא מעט אמנים, בעיקר ציירים, המנסים להתמודד עם ייצוג תכונותיה הייחודיות, ועם החיזיון המרהיב ומלא העוצמה שהיא יכולה לייצר. לפניכם מקבץ לא מייצג של עבודות המדגימות את התייחסותה של האמנות הישראלית העכשווית לנושא האש.

מרב סודאי

"אש", 2004, אקריליק וצילומים על קופסאות גפרורים, 100×170 ס"מ

משחקים באש - מרב סודאי

מרב סודאי

מרב סודאי מחברת קופסאות גפרורים לצורת להבה. כל אחת מן הקופסאות נצבעה ביד, הן מתחברות זו לזו כאבני פסיפס וחיבורן יוצר את דימוי האש. מתחת לשכבות הצבע הודבקו על הקופסאות תצלומים של נפגעי טרור המבצבצים מתוך הלהבות. אלה הם דיוקנאות שהועתקו מעיתונים של קורבנות אינתיפאדת אל־אקצא, והם מתארים את המציאות היומיומית של אובדן וסבל משני צדי הסכסוך. הדימוי שנוצר הוא אמנם דימוי של אש מתפרצת, אך זוהי אש שתנועתה קפאה. אין זו אש חיה, אלא אש שתנועתה התאבנה ומתה – עדות קפואה לרגע האובדן – גלעד המנציח קבוצת אנשים שבחייהם היו זרים זה לזה, אך חולקים גורל משותף. פניהם המשתקפים מבעד ללהבה השלמה־ מפורקת מותירים זיכרון לחיים שהיו.

ליאב מזרחי

"ללא כותרת (נר)", 2014, דבק פלסטי ופיח נרות על נייר, 34×24 ס"מ

משחקים באש - ליאב מזרחי

ליאב מזרחי

בשנים האחרונות, לצד ציורי השמן ועבודות הנייר, החל האמן ליאב מזרחי "לצייר" באמצעות שריפת הנייר על ידי להבת נר. בעבודה עמלנית וזהירה שבה הוא אוחז בנר בוער במשך שעות ארוכות, הוא משחיר את הנייר ובורא בו דימויים כהים וקודרים המצוירים בפיח. "הפעולה החוזרת על עצמה שוב ושוב פוצעת את פני השטח של הנייר עד לקבלת מצע מושחר ומפויח, בלתי אחיד ומופשט", כותבת האוצרת סאלי הפטל־נווה על תערוכתו "מרה שחורה" שבה הוצגו העבודות, ומציעה כי "טכניקת העבודה מסגירה אותות מצוקה, אובדן ואובססיביות". לעתים נראים פני הנייר כשמיים מעוננים וקודרים, רגע לפני הסערה, ולעתים מבצבצים מתוך שמי הסערה צורות גיאומטריות חדות – חרוט (המוכר מעבודותיו המוקדמות יותר של מזרחי), נר שלהבתו מחודדת, ומעוינים שנראים כיהלומים שחורים שנכרו מתוך משטח הפחם. מוטיבים מושחזים ומושחרים, תוצר של פעולה עמלנית אך פוצעת, אוד מוצל מאש המדגיש את פוטנציאל האלימות בעבודותיו של מזרחי.

בועז אהרונוביץ

"שריפת הספרים", 2011, הדפסה דיגיטלית, 110X300 ס"מ

בועז אהרונוביץ

בועז אהרונוביץ

הצלם בועז אהרונוביץ חוקר את גבולותיו של מדיום הצילום ומותח אותם על ידי שימוש במגוון עשיר של חומרי גלם הכוללים תצלומים שלו ותצלומים שמצא. בתצלומיו נערמים דימויים קודרים מתוך יערות שרופים, סבכי קוצים או ענני פיצוצים סמיכים, לצד דימויי פרחים, מדוזות וכוכבים מתפוצצים, המסמאים את העין בצבעוניותם המרהיבה והמוגזמת. אלה וגם אלה, המייצגים את עניינו של אהרונוביץ במצבי קיצון של חיים ומוות ופיתוי וסכנה, זוכים לטיפול דומה: הם מתאחדים לדימוי אחד שאינו קיים במציאות, המורכב משלל זוויות צילום ומקומות שונים. לעתים הוא מבצע פעולות מוקדמות בסטודיו כדי ליצור דימויים שישמשו אותו בעבודה המוגמרת. בעבודה "שריפת הספרים" – הנראית כשדה שחור ומפויח ומורכבת מדימויי ספרים שרופים שנערמו זה על גבי זה – הוא שרף ספרים בעצמו כדי לייצר את הדימויים ההכרחיים לקיומה של העבודה. על אף שנוצרה בעקבות פעולה של פינוי וניקוי הסטודיו, העבודה נושאת עמה קונוטציות היסטוריות בכלל ויהודיות בפרט, ומבחינה אמנותית היא מתקשרת לכמיהה למחיקת הידע הקיים ולהתחלה מאפס. שריפת הספרים והשמדתם הן לכאורה פעולות אלימות, הגוזרות עליהם כליה, אולם הנצחת הספרים השרופים בצילום גוזרת עליהם חיי נצח, מוציאה אותם מהקשרם השגור ומנסחת באמצעותם הצעה לקיומו של נוף אחר.

אלעד רוזן

"אש ביד", 2013, אקריליק ושמן על בד, 160X150 ס"מ

משחקים באש - אלעד רוזן

אלעד רוזן

האש שבה ומופיעה בציוריו של אלעד רוזן, ומלווה אותו בין גופי עבודות שונים, על שלל המשמעויות הגלומות בה. הוא מעיד שהאש היא דימוי מרתק ומספק עבורו כצייר: "זהו חומר שאינו חומר ואובייקט שאינו אובייקט, והצבעוניות החזקה שלה – אדום, צהוב, כתום, כחול – משתלבת היטב בפלטת הצבעים שלי". בעבודתו הוא מרבה לעסוק, לעתים באופן ביקורתי, בייצוגי עוצמה וכוח ובאלמנטים טקסיים וסמליים, והאש, בכוחה הנערי ובעוצמתה המכלה, משרתת אותו היטב. הציור "אש ביד" נולד מתוך שיטוט במוזיאון האקדמיה בוונציה. ציור מימי הביניים שבו מופיע אדם המחזיק להבה בכף ידו לכד את תשומת לבו. הוא רשם רישום דיגיטלי מהיר של הקומפוזיציה שעניינה אותו על גבי מסך הטלפון שלו, ואת הסקיצה הדיגיטלית הפך לציור שמן גדול. "מצד אחד, האש היא דימוי סמלי בעל משמעות מובחנת ומראה איקוני, שניתן לסמן בכמה משיחות מכחול סכמטיות", מעיד רוזן, "ומצד שני זהו דימוי פראי ובלתי נשלט המכניס אלמנט של כאוס לתוך העבודה – עוצמה שמאיימת לכלות את הציור מבפנים".

גל וינשטיין

"רעידת אדמה בקאמצ'אטקה", 2008, וידיאו, 1:13 דקות. צילום: גיא רז

משחקים באש - גל וינשטיין

גל וינשטיין

משחקים באש - גל וינשטיין

גל וינשטיין

בין עבודותיו של גל וינשטיין, המרבה לעסוק במיצביו הגדולים והמורכבים בדימויים מוכרים מהתרבות המקומית, יש קבוצת עבודות וידיאו מן השנים האחרונות שבהן פועלת האש כדימוי ציורי בתנועה. הוא יוצר על גבי משטח העבודה דימוי מצמר פלדה או מצמר גפן לבן שאותו הוא מצית, ומצלם את מהלך בערתו של הדימוי בעבודת וידיאו קצרה שאורכה כאורך הבעירה. אחת העבודות הראשונות מסוג זה היא "רעידת אדמה בקאמצ'אטקה", המבוססת על דימוי גרף של רעידת אדמה שהתרחשה בקאמצ'אטקה שבמזרח רוסיה ב־2006. הגרף בעבודה עשוי צמר גפן לבן המונח על גבי נייר לבן, והווידיאו מתעד את מהלך שריפתו מהרגע שהוצת, ומלווה את השחרתו של הקו המשונן המסמן את מהלך האסון. האש חורכת ובה בעת גם חושפת את הדימוי, מלחכת את קווי המתאר שלו, מכלה את החומר ובה בעת בוראת את העבודה – מעין סיסמוגרף שמודד את רעשי המציאות ורושם אותם וגם הופך לכלי ביטוי. אך האש בעבודה אינה משתוללת: היא שורפת רק בתוואי שהנחו לה, סותרת את ציפיית המתבונן לשריפת הרישום כולו. הכאוס המלווה רעידות אדמה מרוסן, והפוטנציאל הנפיץ של רישום האש נותר פוטנציאל בלתי ממומש.

ארז ישראלי

"אסתר, אני והשטעטל הבוער", 2010, דיו על נייר. באדיבות האמן וגלריה גבעון

משחקים באש - ארז ישראלי

ארז ישראלי

תערוכת היחיד של ארז ישראלי "ברלין", שהוצגה אשתקד בגלריה גבעון בתל אביב, נולדה מתוך שהות ממושכת בגרמניה, שהציתה אצלו – אולי תרתי משמע – את העיסוק במושג "העיירה הבוערת". ישראלי, המרבה לעסוק בעבודותיו בשכול, בזיכרון השואה, באבל ובהנצחה, אינו חושש לטפל טיפול ישיר בנושאים שטמונה בהם סכנה לסמליות סטריאוטיפית, לפאתוס או לרגשנות יתר. בעבודה "אסתר, אני והשטעטל הבוער", המורכבת מסדרת רישומי דיו, מופיע דיוקן עצמי של האמן, מצויד באף יהודי גדול שעליו מתנוססת עיירה בוערת. דימוי האף הארוך נגזר מן הנייר והוא משתלשל מפניו כאיבר שמוט ורופס, אך גם כאזכור לסיפורו של פינוקיו. כך נכרך דימוי האף הארוך בענישה על שקרנות וגם ברפיסות. ישראלי מעיד כי מתוך משיכה לייצוגו של מופע האש בציור נוספו לרצף הרישומים דימויים מתוך הקליפ של מדונה "כמו תפילה", המוסיפים לו ממד אירוני. דימויי הצלב הבוער מן הקליפ של מדונה, אשר זכתה לכינוי "אסתר" במהלך לימודי הקבלה היהודיים שלה, משתלבים בעיירה היהודית הבוערת. האש המאכלת את הצלב הנוצרי משתלבת באש המכלה את העיירה היהודית, דמותה של כוכבת הפופ מרקדת לצד דמותו מגודלת האף של האמן, וסטריאוטיפים אנטישמיים נכרכים באופן אירוני בסטריאוטיפיים נוצריים ובאופני ייצוגם.

רוני שניאור

"רוכב", 2008, קולאז', 21X29 ס"מ. צילום: ברק זמר

משחקים באש - רוני שניאור

רוני שניאור

רוני שניאור היא בראש ובראשונה ציירת, המעידה על עצמה כי אופן הציור, השימוש בטקסטורות שונות ובעובי משתנה של שכבות צבע, הוא המטעין את הציור במשמעות בעיניה יותר מן הדימוי המצויר. היא מצאה שציורי שריפות מאפשרים לה לבחון דרכי מבע שונות, והחלה לחקור דימויי אש. העבודה "רוכב" היא חלק מסדרת קולאז'ים שנוצרו בדרך. היא אספה מן האינטרנט עשרות דימויים של שריפות ושקיעות – שהיא מוצאת ביניהן דרמה ודמיון ויזואלי רב – וחיברה אותם לשרפה אחת גדולה. במהלך העבודה החלה לחלץ מן האש או מן השקיעה דימויים שהופיעו בתוכה – רוכבים, מערות, סוסים. הרוכב שחולץ מן האש ומורכב מדימויי שריפות שונים הוא חיבור של כל הקלישאות יחד, ייצוגן של כל השריפות והשקיעות כולן, או מעין לפיד בוער המתפקד כעיסה אפוקליפטית של אש.

הילה לולו לין

"תתקשר אליי יא מאניאק", 2002, וידיאו

משחקים באש -הילה לולו לין

הילה לולו לין

עבודותיה של האמנית המגוונת הילה לולו לין – העוסקת בפיסול, ברישום, בווידיאו, בצילום, במיצב ובמיצג – נוגעות בהיבטים נוקבים של השיח הפמיניסטי המאוחר, ומציעות מבט ביקורתי על ערכים ועל סמלים בסיסיים השותפים לעיצובה של התרבות המקומית. היא חוקרת טקסים חברתיים ומבצעת במיצגיה מעין טקסי מעבר "תוך היפוך משמעותם האוניברסלית וחשיפת בטנם המקומית הרכה", כותבת האוצרת גליה בר אור על עבודותיה. בטקסיה היא כוללת שורה של פעולות סמליות וחגיגיות כמו שירה בציבור, הדלקת נרות והדלקת כתובות אש, אך בלכידות החברתית שהם מבקשים להפגין נפערים סדקים וספקות. לולו לין מנכסת לעצמה את כתובות האש הנהוגות בטקסים של תנועות נוער, ומעבירה אותן מן המרחב הציבורי אל המרחב הפרטי, מן הלאומי אל הרגשי. כתובות האש זועקות "הצילו" או קוראות "שיקרתי" או "ברחתי", משדרות עוצמה רגשית ותחושה קיומית שברירית לצד כמיהה לשייכות חברתית. בעבודת הווידיאו "תתקשר אליי יא מאניאק" נראית כתובת אש בדמות לב בוער – דימוי אוניברסלי רווי משמעויות רגשיות. הלב נראה, בהקרנה מחזורית, בלופ אינסופי של בעירה, ללא רגע ההצתה או רגע הכיבוי, מבלי שצורתו מתכלה. הוא רוטט בבעירה מתמדת ואולי בכמיהה או בכאב בלתי פוסקים.

מקס אפשטיין

פרט מתוך המיצב "פחם", 2013, עץ וחומר שרוף, בית האמנים, ירושלים

משחקים באש - מקס אפשטיין

מקס אפשטיין

גוף העבודות שהוצג במיצב "פחם", שעיקרו פסלים ואובייקטים שרופים, נולד משיטוטיו של מקס אפשטיין סביב בית החולים הדסה עין כרם, בעקבות השרפה הגדולה שכילתה חלקים נרחבים מיער ירושלים. בתהליך העבודה על התערוכה אסף חפצים ועצים נטושים, בנה מהם פסלים והעלה אותם באש או שרף אותם בהדרגה באמצעות מבער. "השרפה, שהייתה למרכיב מרכזי ביצירותיו בשנים האחרונות, היא כלי עבודה עבורו – כמו המכחול לצייר, האזמל לפסל או המצלמה לצלם" כותב האוצר חגי שגב על התערוכה, "חפצי העץ הם הכלי הפיסולי, ועליהם הוא משרטט ומצייר או מפסל בעזרת הלהבות". הוא יצר מן הרהיטים סביבה ביתית מפוחמת ששולבו בה דמויות אנושיות שכוירו בחומר, שריח מעורר וחושני של בעירה ושל סכנה עולה מהן. האש בשביל אפשטיין היא אמנם כלי יצירה, אך גם כוח מכלה המשנה את החפצים ואת מהותם ומעלה שאלות על מעגל היצירה, ההשתנות וההתפרקות של החפץ.

קבוצת זיק

"דרוזופילה", 1990, הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות, ירושלים

משחקים באש - קבוצת זיק

קבוצת זיק

קבוצת זיק הוקמה בשנת 1985 על ידי קבוצת אמנים, רובם בוגרי בצלאל, היוצרים בעבודה בינתחומית משותפת חיבורים בין אובייקט לפעולה ובין פיסול למופע. הם אינם מפרידים בין אמנות למלאכה ובין הסטודיו לבמה, ועבודותיהם המוקדמות נשענות על מסורת האקטיביזם הפוליטי. בשנים הראשונות כללו מופעי הקבוצה בניית אובייקטים פיסוליים גדולים והעלאתם באש לעיני הקהל. מוטיב הזבוב, המופיע בעבודות שונות של הקבוצה, הפך לסמלה. בשנת 1990 הוזמנה הקבוצה להעלות מופע בגן הפסלים של מוזיאון ישראל בירושלים לרגל חגיגות 25 שנה למוזיאון, והעלתה את המופע "דרוזופילה" (שמו הלטיני של זבוב הבית) שבמרכזו פסל ענק של זבוב בגובה ארבע קומות (שנבנה במשך שלושה חודשי עבודה). הבערת פסלי העץ הענקיים בסוף המופע היא חלק מתהליך היצירה של הקבוצה, ועל כן האש היא כוח יוצר ולא משחית. החיזיון המרהיב, מעין טוטם העולה בלהבות או מדורת שבט עכשווית, מחליף את האובייקט האמנותי שלא נותר לו זכר, ומקדש את חשיבותו של התהליך על פני התוצר האמנותי הסופי.

דורית גודארד

"ללא כותרת", 2004, הדפסת צבע, 22X32 ס"מ

משחקים באש - דורית גודארד

דורית גודארד

בעשור האחרון השתרש בעבודתה של דורית גודארד השימוש באש והיא משמשת שותפה ליצירתה. גודארד משתמשת באש כדימוי, כאמצעי לארגון הצורה, כצבע וכחומר תשתיתי הנושא עמו מטענים היסטוריים ומיתולוגיים. בעבודה "ללא כותרת", פערה חלון בתצלום ישן של עיר אירופית פסטורלית, הבעירה בו אש וצילמה מחדש תוך יצירת "שרפה" בבניין והתייחסות ברורה למושג הטעון "העיירה הבוערת". גודארד, המרבה להתייחס בעבודותיה לזיכרון השואה ולמלחמת העולם השנייה, מעידה כי הניסיון לברוא "אירופה בוערת" בהווה הוא ניסיון לראות את אירופה דרך עיניהם של בני משפחתה שחיו בה, לשחזר את שנות הילדות והנעורים האבודות של הוריה, לגעת בזיכרון החמקמק ולהתרפק על עולם שהיה ואיננו. כך היא עוסקת בפער בין ההווה החי לעבר המת ומנסה לגשר עליו. נוכחות האש הבוערת בעבודה מעידה על קיומו של הווה, ולכן האש בעבודה משמשת סימן לחיים – אות להווה מתמשך וכוח בורא ויוצר.

ישראל רבינוביץ

"מזרח", 2009, ברזל, יוטה, גרפיט, ופיח על בד. צילום : אורי גרון

משחקים באש - ישראל רבינוביץ

ישראל רבינוביץ

בשנת 1983 יצר ישראל רבינוביץ את כתובת האש הראשונה שלו כחלק מפסל. הכתובת לא הוצתה, ופוטנציאל הבעירה הגלום בה לא מומש. "כתובות האש, המשויכות להווי הכלל-ישראלי של תנועות הנוער, הן התגלמות עכשווית של פולחני האש הקדומים שזכו לתחייה במאה העשרים בחינוך הצופי והלאומי", כותבת האוצרת יעל גילעת. הצתת כתובת אש בטקסי זיכרון, עצרות עם וטקסי חניכה בתנועות נוער נועדה לפאר ולרומם את הנכתב בה, אך באותה מידה מגלמת האש פוטנציאל הרסני והיא מכלה את המילה הכתובה ואת הערכים והתקוות הגלומים בה. בסדרה "נפש יהודי הומיה", מופיעים ציטוטים מתוך ההמנון הלאומי ככתובות אש, לעתים כחלק אינטגרלי מן העבודה ולעתים כסוג של כותרת המעניקה לעבודה מעמד טקסי וטוענת אותה במשמעות מסוימות. בחלק מן העבודות הוצתו המלים והן מוכתמות בעננת פיח, באחרות מוצגות המלים טרם הצתה, מציגות תקווה לצד פוטנציאל לשריפה ולחורבן.

 

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 8af272d at 14:45:01