האחות מקיבוץ צאלים שטיפלה במאות פצועים: "זה עדיין מרגיש כמו חלום בלהות"

שושי דיאמנט (56) מקיבוץ צאלים, לא דמיינה לעצמה כמה הקיבוץ שלה יזדקק לשירותי הרפואה שלה באותה שבת מזוויעה של השבעה באוקטובר. בה בבוקר אחד, יצאה החוצה מביתה שממוקם ליד שער היישוב, והבחינה בקרוב ל-400 איש, חלקם מדממים, חלקם ירויים ופצועים, חלקם נוסעים במכוניות ירויות – נוהרים לתוך הקיבוץ שלה ונואשים לעזרה.

>> "תכניסו אותי לעזה, אני אהיה החטופה ה-243, רק שאוכל לחבק אותן"

"זה עדיין מרגיש כמו חלום בלהות. חברה שלי אומרת לי למצמץ כל הזמן כדי להבין שאני חיה, ושזה אכן קרה וקורה", היא מספרת לנו בריאיון.

ספרי לי מה קורה ומה את רואה לנגד עינייך באותה שבת ארורה.
"אנחנו מתעוררים לרעש האזעקה, בעלי כבר היה ער, סידר את האופנים כי התכונן לרכב עליהם לבארי למשהו, ובדיוק חזר הביתה בגלל האזעקות שפעלו בלי סוף. אין לנו ממ"ד בבית, כך ששכבנו בפרוזדור לצלילי אזעקות שלא פסקו. אחרי שזה נרגע מעט יצאנו החוצה, מסתכלים הצידה אני גרה בבית הראשון ואני לא מבינה מה אני רואה מול עיניי בשער הקיבוץ".

נסי לתאר לי.
"פצועים, דם, נהירה של מכוניות שבורות, מכוניות ירויות, אנשים נוסעים בדהרה לתוך הקיבוץ – בדיעבד אלו היו אנשים מהמסיבה שהתקיימה לא רחוק או מיישובים ליד שטבחו בהם ורק חיפשו לברוח. ראש הקיבוץ ראתה אותי ואמרה לי לטוס למרפאה, אני עובדת בבית החולים השיקומי 'עדי נגב – נחלת ערן', אני אחות במקצועי, כך שידעתי שביכולתי לטפל בפצועים. על אף שהייתי באותה שבת בחופשה בבית, היה לי ברור שאני עוזבת הכל ובאה".

שושי יחד עם הצוות הרפואי של בית החולים השיקומי "עדי נגב נחלת ערן" ודובר צה"ל, שאחיו מטופל שם

משם, הכאוס שדיאמנט הרגישה סביבה רק התחיל: "אני מגיעה למרפאה, האחיות הקבועות כבר מקבלות את הפצועים, מטפלות בהם ומכניסות עוד ירוי, עוד ירויה, ואנחנו ממיינות אותם – מי שעם כדור או מדמם מטפלות, ומי שפצוע קשה מנסות לפנות. היו כמה פצועים קשה. את השאר הובילו לחדר האוכל, יש בו שלוש קומות – כך שיש מקום. פיזרו להם מזרונים ומנהלת הקהילה שלנו תפעלה פה אירוע שאני לא מאמינה עליו ועל סדר הגודל שלו. עד היום אני מנערת את הראש ולא מבינים אם זה קרה או לא".

אתן בסך הכל שלוש אחיות במרפאה. איך מטפלים בכזה סדר גודל של אירוע? פצועים?
"תראי אני לא רוצה להגיד עלינו שאנחנו גיבורות כי הגיבורים הם אלה ששמרו עלינו בחזית, אבל גם אנחנו נתנו טיפול מהרגע שהזעיקו אותנו – לאמבולנס שהזעקנו לקח זמן להגיע כך שבהחלטה מהירה החלטנו לפרק את הכיסאות מאחד הרכבים של הקיבוץ וככה פינינו אותם. אין מחשבה באותם רגעים על כלום, לא על כמות האנשים ולא על אם את בלחץ או לא בלחץ. יש סיטואציה שהיה חייב להגיב אליה".

>> מרגישה שאת מפתחת טראומה? אולי כדאי שתתנתקי קצת מהרשת

דיאמנט ושאר האחיות במרפאה ראו מראות קשים באותה שבת. ילדים עם רסיסים בראש, צעירים שפצועים קשה, נערות בהיסטריה לאחר המסיבה מתלבטות אם לספר להורים, מרגיעות אותם בעצמן, כשהן אלו שירויות וסובלות מכאב: "אני זוכרת שהשכבנו גבר ולידו אישה, כולם צעירים, יפים שבאו לשמוח, אי אפשר שלא היה לראות את הצבעוניות והשמחה שלהם, ופשוט טבחו בהם. זה נורא. כמה רכבים פינו את הפצועים קשה לסורוקה ולפחות ידענו שעשינו את כל מה שיכולנו ושהם בידיים טובות".

למרות שפונו הפצועים, האחיות ניקו את המרפאה מערימות הדם שהיו בה, זה לא נגמר שם, למעשה, זה רק התחיל. דיאמנט תיארה לעצמה שבוודאי צריך עזרה בחדר האוכל, אך כשהגיעה וראתה את כמויות האנשים, כמה מאות, הבינה שכמות האוכל לא תספיק: "אני רואה מולי כמות אדירה של משפחות, אנשים מהמסיבה, אני מבשלת לשבת הרבה, ופשוט ידעתי שלא נאכל את מה שבישלתי בבית, פשוט הנחתי את זה בחדר אוכל והזמנתי אנשים לבוא לאכול".

שושי וד"ר קרמר, המנהל הרפואי של מקום עבודתם, מחלקים עוגות לחיילים | צילום: יח"צ

היא ממשיכה: "האנשים לא יכלו לזוז אפילו לקחת אוכל. הם היו בהלם, אז אף אחד לא הצליח לזוז. מאות תאילנדים שעבדו בשדות פונו לחדר האוכל גם, לא הבנו מה לעשות איתם. לי ולירדנה חברת הקיבוץ היה קצת לחם עם שוקולד, אז הבאנו להם, ואז כבר מי שיכול היה הלך הביתה או המשיך לנקודה אחרת. אני באופן אישי אירחתי צעיר וצעירה שהיו במסיבה, הם היו אצלי יומיים בבית עד שאחיו את הצעיר בא לקחת אותם. שני חבר'ה שלא הכירו אחד את השני וברחו מהטבח ביחד, רק ישבו אצלי התחבקו ובכו. לא הסכימו לעזוב אחד את השני מרוב שפחדו להישאר לבד. זה קרע את הלב".

יומיים לפני אותה שבת נוראה, דיאמנט עוד הספיקה לחתן את הבן שלה. באותה שבת, הייתה אמורה להתקיים שבת חתן עבורו, שכמובן לא התקיימה כמתוכנן: "הם כבר נסעו הוא ואשתו יומיים אחרי החתונה, באותה שבת לאוגדת עזה למילואים. אני מאז במשימה – עובדת משמרות רצופות וישנה במרכז הרפואי שדואג למשפחות רבות, ולפחות שמחה לשמוע שמאושפזים אצלנו מהאירועים הקשים כולם – ערבים, חילוניים, דתיים. יש אחדות".

>> "שוטרים מסתובבים בקמפוס כדי למנוע ניסיונות רצח של יהודים"

יש מחשבה על היום שאחרי? מה יהיה בקיבוץ שלך ומסביבו בדרום?
"תראי, כרגע המצב הוא שפינו את כל החברים שלנו. בתי ספר התפלגו, חברים של הילדים נהרגו, חבר שעוד היה בחתונה של הבן שלי מקיבוץ רעים – נהרג. מאחר ומי שעוטף אותנו אלו המושבים תלמי יוסף, כרם שלום, שם כן חדרו מחבלים והרגו, כנראה שבשלב מסוים הם הגיעו לצאלים, וכיתת הכוננות עצרה אותם בגדר כשרצו להיכנס לקיבוץ – אז את יכולה להבין ששרר פה הרבה מאוד פחד".

שושי דיאמנט | צילום: עדי נגב – נחלת ערן

"אני חושבת שאחרי הפילוג והאירועים האלה, הקהילה שלנו רק התחזקה ורוצה להישאר ביחד", היא מסכמת, "מה החלום? החלום שלנו זה שכולם יחזרו: כרם שלום, מגן, כיסופים, החברים של ילדנו. החלום זה שכולם יחזרו להקים פה ביטחון חדש, קהילה חזקה, וצריך להעלות לאנשים את הביטחון".

כתושבת הדרום, יש בך כעס על הממשלה או הצבא ביחס לאירוע?
"זה לא הזמן להגיד מי היה אמור לעשות משהו. נתנו מענה מיידי שצבא לא יכול היה להשתלט עליו. אף אחד לא הבין מה קרה. אני לא מאשימה אף אחד".