מקווין: הסרט שירגש לא רק את חובבות האופנה

| מאת: נעמה רק

8 שנים אחרי שהתאבד, הסרט החדש על מעצב האופנה אלכסנדר מקווין מצליח לפרק את קלישאת הגאון המטורף. ההתמכרות לקוקאין, שאיבות השומן והאיידס לא מופיעים בו, אבל הכישרון המרהיב והמאבק החשוף בין דיכאון ליצירתיות ירגשו גם את מי שלא מבין כלום באופנה

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2018/06/sizes/H-13_wo_680_382.jpg
אלכסנדר מקווין | צילום: Gettyimages

 

"מקווין" מגיע למסכים שמונה שנים אחרי התאבדותו של מעצב האופנה הבריטי אלכסנדר מקווין, ומשרטט את חייו של מי שכבש בסערה את תעשיית האופנה העולמית והרוויח בצדק את התואר השחוק גאון מטורף. הביוגרפיה הקולנועית כבר מזמן הפכה לז'אנר מאוס שמספק בעיקר מלכודות אוסקרים קלישאתיות עם מוזיקת כינור עצובה ובלי הרבה דיוק היסטורי, אבל לא כך ב"מקווין". הדוקו המשובח הזה מצליח ליצור תמונה מורכבת בעזרת חיבור של נקודות מבט שונות, לעיתים אפילו סותרות, ומייצר תחושת אינטימיות בין הצופה לדמות שרוב הקולנוע העלילתי של ימינו יכול רק להתקנא בה.

אלכסנדר מקווין | צילום: Gettyimages

אלכסנדר מקווין | צילום: Gettyimages

עוד כתבות מעניינות
התערוכה החדשה שמסכמת 100 שנות אופנה ישראלית
להתאפר כמו גל גדות: סודות הביוטי של וונדר וומן
המלצת קריאה: זה הספר שיגרום לכן להאמין בזוגיות פתוחה

כדי לתאר את תולדות חייו הסרט משתמש בכל האמצעים שברשותו: ראיונות של מקווין מהעבר לצד ראיונות חדשים עם חברים ובני משפחה, תיעוד של תצוגות האופנה וסרטים ביתיים שלו ושל חבריו. מעניין לראות איך אמצעי הצילום תואמים בדיוק את מצבו הנפשי של מקווין. ימיו המאושרים ביותר מתועדים במצלמות פשוטות המספקות תמונה עקומה, מחוספסת אך מלאת חיים. לאחר אחת מהתצוגות המוקדמות שלו הוא מופיע מול התקשורת בפנים מוסתרות, כיוון שהשתמש בדמי אבטלה כדי לממן את חומרי הגלם. רגע אחר כך פניו גלויות ומחייכות כשהוא מצולם בביתה המהודר של המנטורית שלו, אייקון האופנה איזבלה בלאו. ככל שמקווין צובר יותר הצלחה, כסף ופרסום התמונה הופכת נקייה וישרה יותר אבל הוא עצמו הולך ומתפוגג.

הסרט מחולק לפרקים ששמותיהם כשם הקולקציות החשובות שעיצב, כל אחת מסמלת שלב אחר בחייו המקצועיים אך גם במצבו הנפשי – מ"ג'ק המרטש אורב לקורבנות" הבוסרית והפרועה דרך Voss, שהתרחשה בחלל דמוי בית חולים פסיכיאטרי עם קירות מרופדים, ועד ל"אטלנטיס של אפלטון" החדשנית. זה לא עוד סיפור עלייתו ונפילתו, במובן מסויים מדובר כמעט בעלייתו ועלייתו, שכן מקווין עבד כמעט עד הרגע האחרון בחייו, מבלי שהצליח לבנות לעצמו חיים מלאים מחוץ לסטודיו. בסיום הסרט מגיע גם שיאו כמעצב, עם הקולקציה האחרונה והמרהיבה ששמטה לסתות בזמן אמת וגם היום קשה שלא להתפעל ממנה, אך המרואיינים מספרים על אדם רדוף שחלם על אוטופיה חייזרית-תת ימית כי החיים הארציים כבר הפכו בלתי נסבלים בעיניו. אחד המרואיינים בסרט מציין כי דחק במקווין לקחת חופשה כדי לטפל בעצמו כשהיה במצב נפשי קשה, אך הוא סירב בטענה שפשוט אין לו זמן, כשהוא נדרש לספק 14 קולקציות בשנה. משפט שמהדהד מיד גם את ההתאבדויות של מעצבת האופנה קייט ספייד והשף-סלב אנתוני בורדיין בשבוע שעבר.

"מקווין" היה יכול בקלות להיות סרט צהוב ושטוח, אך במקום להתרכז בהתמכרות לקוקאין, אובססית המשקל או הזוגיות ההומוסקסואלית של המעצב הוא מעדיף ראיונות כנים עם חברים, קולגות וקרובים. אפילו ציטוטים של כוכבות שהתהדרו בבגדיו של מקווין לא מופיעים בו. הבמאים, איאן בונהוט ופיטר אטדגי, העדיפו לספר על לי מקווין, לא על אלכסנדר. את השם המסחרי בחרה בלאו, שניסתה (והצליחה) לברוא מחדש את המעצב הרדיקלי הצעיר כמוצר נחשק לכל פאשניסטה עם כיסים נפוחים, אך מאחורי הקלעים נשאר לי. הדיסוננס הקטן הזה היה חלק מהתהום שנפערה בין הנער הבריטי שידע עוני וסבל לבין האיש שהפך סמל של יצירתיות, פרובוקטיביות וגם של שפע. התצוגות שיצר בצעירותו, אלה שהציגו דוגמניות רועדות בתפקיד קורבנות אונס או מכוניות בוערות שכמעט גרמו לשריפת ענק, זוכות ליותר תשומת לב מכמה מהתצוגות החשובות שיצר לבתי אופנה יוקרתיים. גם המרואיינים הם אנשים שעבדו בצמוד אליו, אחותו ואחיינו ובני זוג לשעבר.

כוחו הגדול ביותר של הסרט הוא תיעוד התצוגות של מקווין שהיו חלק מהותי מיצירתו. די לציין את התצוגה המרהיבה שכללה הולוגרמה של קייט מוס כרוח רפאים כדי לטעון שהיה אמן מיצג או פרפורמנס ממש כפי שהיה מעצב אופנה. התצוגות נועדו למסך ענק כפי שמספק הסרט, מה שמעלה את המחשבה כמה חבל שמקווין מעולם לא ביים סרט קולנוע משלו. החוויה האסתטית המטלטלת הופכת שלמה בעזרת הפרשנויות שמנגישות אותה גם לקהל שלא מבין דבר וחצי דבר באופנה, ובלי לשכוח להתייחס גם לשיח שנוצר בעקבותיהן, בעיקר אלה האחרונות שהעניקו למקווין תדמית של מעצב שונא נשים שמשתמש בהן כאינסטרומנט בלבד.

תצוגת אופנה של אלכסנדר מקווין, 2009 | צילום: Gettyimages

תצוגת אופנה של מקווין מ-2009 | צילום: Gettyimages

מהצד שני, "מקווין" כמעט ולא מתעכב על השפעתו של המעצב על עולם האופנה ותרבות הפופ – לא תראו שם את נעלי הארמדילו שלו על ליידי גאגא, או כיצד המכנסיים בגזרה נמוכה להחריד שהעלה על המסלול הגיעו לכל רשת אופנה בפלנטה.
מפתיע אפילו יותר ששרה ברטון, המעצבת הנוכחית של המותג הקרוי על שמו ומי שבין היתר עיצבה את שמלת הכלה של קייט מידלטון, לא מרואיינת ואף בקושי מוזכרת בסרט, גם אם ניתן להבחין בה עובדת לצידו בצילומי ארכיון. "לא רצינו לעשות סרט על המותג אלא סרט על מקווין, אבל אנשי המותג רצו להתמקד בשרה ברטון ובעתיד", הסביר אחד הבמאים בראיון להארפר'ס באזאר. רגע שדווקא כן מצא את דרכו אל הסרט, ומוציא את הצופות מהאולם בתחושה מעט חמוצה, היא ציטוט מדויק של מקווין בו הוא מקווה שהמותג לא ימשיך להתקיים אחרי מותו, משאלה שבהחלט לא התגשמה.

אלכסנדר מקווין ושרה ג'סיקה פרקר במט גאלה 2006 | צילום: Gettyimages

אלכסנדר מקווין עם שרה ג'סיקה פרקר שהייתה אחת מחברותיו הקרובות במט גאלה 2006 | צילום: Gettyimages

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 8af272d at 13:55:11