איי פוקלנד: בוחרים בטבע

|

דנדן ולילך בולוטין

תושבי איי פוקלנד החליטו ברוב מוחץ להישאר בריטים, אך לצידם חיים אינספור בעלי חיים שבחרו באיים כבר מזמן. דנדן ולילך בולוטין יצאו למסע בעקבות אלפי כבשים, אריות ים, פילי ים ופינגווינים מיוחדים במינם

פינגוויני סלעים נזרקים מהים עם הגלים לכיוון המצוקים, לכן הם מכונים "קופצי סלעים" | צלם: א.ס.א.פ קריאייטיב | Joshanon - Fotolia.com

כשתכנַנו את הטיול הראשון שלנו לאיי פוקלנד לא ידענו למה לצפות. השנה היתה 1998 ובקושי הצלחנו למצוא מידע תיירותי על האי. על מלחמת פוקלנד שהתרחשה 16 שנים קודם לכן דווקא מצאנו לא מעט מידע, אבל אנחנו התעניינו בעולם הטבע של פוקלנד ולא במלחמות. ידענו שיש שם פינגווינים, אלבטרוסים ויונקים ימיים, ורצינו מאוד לראות אותם. לאחר שבעה חודשים של טיול ואחרי מסע ארוך בקיאקים בקרחונים של דרום צ'ילה החלטנו לקנח בפוקלנד, שמענו שפעם בשבוע ממריאה טיסה מצ'ילה לאיים.

במטוס היו כ-25 נוסעים ומקום רב למטען. לאחר כשעה וחצי של טיסה מפונטה ארנס (Punta Arenas) שבדרום צ'ילה נחתנו בסטנלי (Stanley), בירת איי פוקלנד, ופקידים יעילים עם מבטא סקוטי כבד החתימו לנו את הדרכון. כשיצאנו משדה התעופה משב של רוח קרה טפח על פנינו. מאז הבנו שכמעט תמיד נושבת רוח קרה באיים החשופים האלה, שכמעט לא גדלים בהם עצים.

חיפשנו מקום לינה, אבל בכל אכסניה או בית שהוסב למלון (ואין הרבה כאלה) שאלו אותנו בפליאה אם לא הזמנו מקום מראש. התברר לנו שמעט התיירים שמגיעים לכאן, לרוב מאירופה או מאמריקה, מזמינים מקום לפחות חצי שנה מראש. למזלנו המקומיים היו מכניסי אורחים ומלאי רצון לעזור – במקום נידח כל כך חייבת להיות תרבות של עזרה הדדית – ואחד התושבים הסיע אותנו לבית הספר המקומי. שם, מרוב תדהמה על הזוג המוזר שהגיע מסוף העולם, הרשו לנו להקים אוהל בחצר ולהשתמש במטבח שלהם. די מהר התברר לנו שהאיים לא ממש בנויים לתיירים, ובייחוד לא לתרמילאים. יוקר המחיה במקום פשוט מטורף, והכל מתומחר בפאונדים פוקלנדיים, שהם שווי ערך לפאונד הבריטי. שכרנו פיסת דשא להקמת האוהל שלנו והתחלנו לתכנן את הטיול.

המדור להטסת תיירים

הארכיפלג של פוקלנד כולל שני איים גדולים, המזרחי והמערבי, ומאות איים בינוניים וקטנים. כמעט כל האדמות והאיים נמצאים בבעלות פרטית, ויש צורך לבקש אישור, ובדרך כלל גם לשלם, כדי לבקר בהם. תיאמנו את הביקור בכמה חוות ואיים ודאגנו לאישורי נחיתה מבעלי האדמות. המעבר בין האיים נעשה באמצעות טיסה במטוסים קלים של FIGAS (Falklands Islands Government Air Service), מעין שירות מוניות מעופף בבעלות הממשלה. שאלנו מה שעת הטיסה המדויקת. "יודיעו לכם ברדיו, תקשיבו אחרי החדשות", היתה התשובה. ואכן לאחר חדשות השעה שמונה הודיעו ברדיו המקומי, "מר בולוטין וגברת לוי טסים לאי אריות הים בשעה 9:15".

אי אריות הים (Sea Lion Island) נמצא כ-16 קילומטר מדרום לאי המזרחי. האי הקטן, כשמונה קילומטר אורכו וכשני קילומטרים רוחבו המרבי, הוכרז כולו שמורת טבע, והוא שייך לתאגיד הפיתוח של איי פוקלנד (Falkland Islands Development Corporation). באי פועל לודג' שמוגדר על ידי בעליו "הלודג' הדרומי ביותר בעולם".

נחתנו באי. נציג המלון חיכה לנו ליד המנחת במכונית הלנדרובר שלו, והוביל אותנו למלון כשהוא מחווה בידו לכיוון דרום. "שם יש מושבה גדולה של אריות ים. ושם", המשיך בהסבריו, "יש פילי ים בוגרים. בצד מערב יש מושבה של אלבטרוסים שחורי גבה, וקצת אחריה מושבת קורמורנים כחולי עין. מאחורי המלון שחפיות, יסעורים וכמובן מושבה גדולה של פינגוויני ג'נטו. ותשתדלו להגיע לתה של חמש", סיים את ההסבר בנימה בריטית אופיינית, "אם לא, ניפגש בארוחת הערב".

שהינו באי יומיים. עולם החי בסביבת האי עשיר בכל קנה מידה. אפשר לומר שהוא מרשים יותר מזה שאפשר לראות בגלפגוס. ביום השני יצאנו לחפש את הקארה-קארה המפוספסת (Phalcoboenus australis), מין ממשפחת הבזיים המכונה כאן בשם ג'וני רוק (Johnny Rook). חצינו את האי לכיוון מזרח, אל אזור הקינון שלהם. האי קטנטן, אבל בגלל הגאות היינו חייבים ללכת דרך הטוסוק (Tussock grass), עשב דגני רב-שנתי שיכול לצמוח במשך עשרות שנים ולהתנשא לגובה של שני מטרים ויותר. הטוסוק צומח ליד החוף, ומשמש מסתור לבעלי החיים.

לאחר כשעה של פילוס דרך שמענו ממש מולנו, בתוך העשב, שאגה רועמת, ופיל ים דרומי (Mirounga leonina) התרומם לגובה של כשני מטרים וחצי וחרחר לכיווננו (פילי הים עולים לחוף פעמיים בשנה, בתחילת הקיץ להמליט, להיניק את הגורים ובסוף להזדווג, ולקראת סוף הקיץ הם עולים כדי להחליף פרווה). ברחנו בבהלה, ולילך כמעט עלתה על פיל ים אחר, שגם הוא התרומם וחרחר לעברנו. בסוף הגענו למצוק שבו קיננו הקארה-קארה.

למחרת טסנו לאי סונדרס (Saunders), בצפון-מערב איי פוקלנד. גם הפעם הודיעו לנו על הטיסה בחדשות המקומיות. באי ששטחו מאות אלפי דונם מתגוררים משפחה בת שש נפשות וכ-6,000 כבשים. קנינו שם בשר, ביצים וחלב, ובעל החווה הקפיץ אותנו לקצה האי, לאזור בעלי החיים. גרנו במשך כמה ימים במכולה שהוסבה לחדר ושוטטנו בין מושבות בעלי החיים: פינגווין מלכותי (Aptenodytes forsteri), פינגווין הסלעים (Eudyptes chrysocome) ומושבה מעורבת של אלבטרוס שחור גבה (Diomedea melanophris), קורמורנים מלכותיים (Phalacrocorax atriceps) ופינגווין סלעים. אחרי עוד שבוע של טיול באיים שבנו לישראל.


פילי הים עולים לחוף פעמיים בשנה – כדי להמליט ולהחליף פרווה. צילום: דנדן ולילך בולוטין

הפך את האי שלו לשמורת טבע

בשנת 2004, שש שנים לאחר המסע הראשון, חזרנו לפוקלנד. הפעם הצטרפו אלינו שתי בנותינו, אופק, שהיתה אז בת ארבע, ואשל, שהיתה בת שנתיים. עצרנו שם בדרך לאנטארקטיקה. עוד לפני בואנו לאי (גם הפעם דרך צ'ילה) יצרנו קשר עם איאן סטריינג', זואולוג וצייר שמתגורר בפוקלנד ושהפך לחבר בביקור הראשון. הודענו לו שאנחנו בדרך.

למחרת טסנו לניו איילנד, הנמצא ממערב לאי המערבי. קשה להבין איך אפשר לנחות ברוח החזקה המגיעה מהאוקיינוס, בייחוד כשהמנחת נגמר במצוק, אבל הטייסים בפוקלנד אלופים. סטריינג' חיכה למטה עם מכונית גדולה ועליה צינור כבאים. מתברר שהחוק המקומי מחייב שבכל מנחת יהיו אמצעים לכיבוי אש, ומכיוון שמגיעים לכאן רק אורחים שלו, והוא נמצא לבד על האי, הוא מתפקד כמשרד ההגירה, כנציג כיבוי האש וכמי שמקבל את פני המבקרים. את האי, הנמצא בבעלותו מאז 1972, הפך חובב הטבע המושבע לשמורת טבע.

סטריינג' מאמין שכדי ששמורת טבע תצליח להתקיים היא צריכה להחזיק את עצמה מבחינה כלכלית, ולכן יש צורך לפתח בה תיירות אקולוגית. הוא גם מחזיק גנרטור חשמל שמנצל את המשאב הכי זמין באי – אנרגיית הרוח. כשנכנסנו לחדר המצברים ראינו שאפשר לאכול מהרצפה מרוב ניקיון וסדר, ונזכרנו שבחווה שלנו בישראל חדר הגנרטור נראה כמו מוסך. סטריינג' הודיע שהמצברים מלאים ושחייבים להפעיל מכשירים חשמליים. ככה זה כשיש עודף אנרגיה, אפשר להשתולל.

 


שחף דולפין. מלבדו יש באי גם קורמורנים, אלבטרוסים, שחפיות, יסעורים ובעלי כנף נוספים. צילום: דנדן ולילך בולוטין

גוזלים על מצוק

קיבלנו בקתה קטנה בניו איילנד. בבקתה לידנו גר זוג, היא גרמנייה והוא ארגנטינאי, והילד שלהם. יסעורונים קטנים (Pachyptila belcheri) שחיים כאן הם מושא המחקר שלהם. היסעורון עף אל האוקיינוס כדי לדוג דגים וחוזר לאי להסתתר בתוך קנים, שהם גומחות קטנות באדמה. הסתובבנו איתם בין הקנים, ראינו איך הם שולפים את הציפור הצמרירית מהקן, שוקלים ומודדים ומחזירים אותה לקן. הם סיפרו לנו שבחורף הקר והחשוך, כשפוקלנד הופכת למקום קשה ואכזרי, הם שוהים בארגנטינה, ושם הם חוקרים תוכים. ומיד הזמינו אותנו לבקר.

בתמורה הזמנו את הילד שלהם לטיול במצוקים, אל מושבת קינון של פינגווינים ואלבטרוסים. עלינו למעלה וצפינו בפינגוויני סלעים נזרקים מהים עם הגלים לכיוון המצוקים. יש בהם כאלה שמצליחים להיתפס בסלעים ולהתחיל מסע בקפיצות במעלה המצוק – ולכן מכנים אותם "קופצי סלעים" (Rockhopper penguin). אחרים לא מצליחים להיאחז בסלע ונזרקים בחזרה לים עם הגל. הם ינסו שוב עם הגל הבא. אלה שעולים נאחזים בציפורניים ובמקור בזיזי הסלע ומעלים את עצמם לאט-לאט.

כל סלע הוא הר ענקי לפינגווין קטן כזה. למעלה, הרחק מטורפי הים – דובי ים, פילי ים וכלבי ים – נמצאים הגוזלים המחכים להוריהם שיבואו להקיא להם ארוחת דגים מעוכלת למחצה. אחרי שההורה עשה את כל הדרך המפרכת במעלה המצוק והוא עייף ורצוץ מגיע הגוזל ודורש את חלקו, וההורה פולט לתוך מקור הגוזל את העיסה.

בינתיים הגוזלים הפרטיים שלנו וחברם החדש למשחק הסתובבו בין הסלעים, חיפשו קונכיות ושיחקו עם האצות, התפלשו בבוץ מסריח מלשלשת ולא היו מאושרים מהם. אחרי שעות ארוכות החזרנו את הילד של השכנים להוריו, מרוצה, מלוכלך ומלא בוץ. הם הודו לנו בנימוס. ראינו המון באי של איאן. אי שלם שעמד לרשותנו וחיים בו אינספור בעלי חיים. אין תיירים, אין תושבים, אין שום דבר שמזכיר ציביליזציה.


פינגווין מלכותי מאכיל את צאצאו. עולם החי באיי פוקלנד עשיר בכל קנה מידה. צילום: דנדן ולילך בולוטין

יותר נוסעים מאספקה

בשנים האחרונות הפלגתי לאיי פוקלנד כמה פעמים, בכל פעם ליומיים-שלושה, כחלק מהטיול לאנטארקטיקה ולאיים הסאב-אנטארקטיים שאני מדריך. בשנה שעברה הדרכתי טיול לפטגוניה ולפוקלנד. גם הפעם טסנו מפונטה ארנס, אבל הפעם המטוס היה מלא, ובטיול אפילו פגשנו תייר ארגנטינאי שבא לראות את המקום שבו נלחם לפני כמעט 30 שנה. אני לא בטוח שעם המתיחות הנוכחית מאפשרים גם עכשיו לארגנטינאים לבקר.

אין ספק שפוקלנד היום מתוירת יותר מבעבר: במטוס היו נוסעים, לא אספקה. ובכל זאת מרגישים שיחסית האיים עדיין אינם מתוירים. מספר האנשים בקבוצה שלנו הוגבל, למשל, לעשרה בגלל העדר תשתיות. בשל מיעוט התיירים היחסי אין כמעט השפעה על החי והצומח באיים, והמודעות של תושבי המקום לשמירת הטבע גבוהה. רוב התיירים שבכל זאת מגיעים עושים זאת על גבי ספינות נופש גדולות, המפיחות רוח חיים במקום. בביקורי האחרון עגנו בנמל שתי ספינות, אחת נשאה כ-800 נוסעים והאחרת כ-2,500 נוסעים. למשך כמה שעות הוכפל מספר האנשים באיים.

 

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 8af272d at 05:29:07