אישה לבנה באפריקה השחורה

| כתבה וצילמה: נאווה סולמן | חיים אחרים

נאווה סולמן נסעה לגאנה במטרה לתקשר עם בני אדם מתרבות זרה ללא שפה מילולית, גילתה אוכלוסייה שחורה הסוגדת ללבנים ולימדה אותם חשיבה חינוכית ומושגי יסוד בכלכלה

לכבוד יום הולדתי ה-50, החלטתי להעניק לעצמי מתנה מיוחדת – לנסוע למקום שלא אוכל לתקשר בו באופן מילולי עם האוכלוסייה, כך שאהיה חייבת לאמץ אמצעי תקשורת אלטרנטיביים כדוגמת שפת גוף. הבחירה נפלה על גאנה. נסעתי לבד-לבד, לבדי עם עצמי. אמנם בתחילה ניסיתי למצוא שותפה למסע, אבל מהר מאוד הבנתי שאני אמורה לנסוע לבד. ולאלה שהרימו גבה, כבר ביום הראשון פגשתי בחורה מקסימה, מדהימה ומרתקת. מאז המפגש אנחנו חברות בלב ובנפש, וחבל שלא הייתה לי הזדמנות לפגוש אותה קודם לכן.

חברה ששמעה על תכניותיי הגיבה: "זה הרי סוף העולם שמאלה!". אבל בשבילי העולם עגול. לכולם היה נדמה שאני נוסעת למקום מסוכן, מלא מחלות, פושעים וחיות טורפות. אבל אני מרגישה שבכל מקום יש אהבה ושנאה, קנאה וידידות.

דרך חברה, יצרתי קשר עם בחורה גנאית בשם צ'ריטי, ששהתה בארץ לפני כמה שנים כעובדת זרה. סוכם שאשכור אצלה חדר. המטרה שלי הייתה להתערות באוכלוסייה המקומית ולפגוש כמה שיותר אנשים מקומיים. לשם כך החלטתי להתנדב ללמד אנגלית בבית יתומים. למזלי, קיבלתי עצה קטנה לדרך מחברה: "אם את הולכת להתנדב ולהעניק לאנשים, אל תיסגרי על נושא מסוים. הקשיבי למה שהם צריכים ותזרמי עם רצונותיהם". העצה הזו התבררה כיקרה מפז, והייתה המפתח להתנהלות שלי במשך כל שהותי בגאנה.

ביטחון באחרים ושחרור שליטה

מהרגע שבו נפרדתי מבעלי בשדה התעופה ונחתתי בגאנה, הפכתי להיות ילדתה של צ'ריטי, המארחת שלי. כך אפשרתי לה למלא את הצורך שלה לטפל באנשים והייתי הילדה שאין לה. הייתי צריכה להעריך את העובדה שכעת, לראשונה בחיים, אני לא צריכה לטפל באף אחד מסביבי, אך בתחילה זה היה קשה ומאתגר. הייתי צריכה לעבוד קשה מאוד לבטוח באנשים שלא הכרתי, לשחרר את כל המחשבות שלי ולתת ליקום לעשות את עבודתו ללא הפרעה.

ביום הראשון לשהותי נכנסתי למצוקה. הציפיות שלי היו אחרות – לחלום על העולם השלישי זה דבר אחד ולחיות שם זה דבר אחר. אך מכיוון שאני מרצה ומאמנת לחשיבה חיובית, זה היה אך טבעי שאשתמש בעצמי בתרגילים לשינוי החשיבה השלילית לחשיבה חיובית. צ'ריטי הייתה מוקסמת מהרעיון, ואמרה שהיא רוצה להפגיש אותי עם כמה שיותר אנשים כדי ללמד אותם חשיבה חיובית.

כבר ביום הראשון, לאחר התפילה בכנסייה, היא הפגישה אותי עם המטיף ועם מנהיגי הקהילה. הם הזמינו אותי להרצאה בכנסייה ובמקומות אחרים, ובמקום ללמד אנגלית בבית יתומים, נסענו צ'ריטי ואני למקומות שונים כדי ללמד נושאים לפי הצורך של בני המקום. בכנסייה אחת לימדתי חשיבה חיובית, באחרת דיברתי על פיתוח קריירה, כתיבת קורות חיים והתנהלות בריאיון עבודה, ובבית ספר פרטי הפגשתי את המורות עם תוכנת האקסל.


לא מספיק שהלבנים יביטו בשחורים כשווים, אלא שהשחורים צריכים ללמוד להסתכל על עצמם כשווים

רוב האנשים שפגשתי לא דיברו אנגלית, אך על ידי התבוננות מרוכזת ועמוקה בשפת הגוף שלהם והקשבה לאינטונציית הדיבור שלהם, הצלחתי לרוב להבין את נושא השיחה ולהשתלב בה. רציתי להיות אחת מהחבורה, אבל להיות אדם לבן בתוך אוכלוסייה שחורה הסוגדת ללבנים, זה אתגר. אני ראיתי אותם כשווים, אך הם ראו בי אדם לבן שצריך לשרת אותו ולתת לו כבוד של מלכים, כי הוא חשוב יותר מכל האחרים.

צבע עור כזהות אישית

רוב הגנאים לא ראו מעולם אדם לבן, אלא אם הם יצאו מחוץ לארצם, וגם אם ראו, לא הזדמן להם לדבר ולהתרועע יחד. עבורם, אפילו פעולה טריוויאלית כמו לחיצת יד לאדם לבן אינה טבעית. מהר מאוד גיליתי שלהידחס בטרוטרו (מונית שירות) עם עוד 18 נוסעים ונהג, זה לא בדיוק נוח. לאחר כמה ימים למדתי שהמקום הנוח ביותר הוא הספסל לצדו של הנהג. בכל פעם כשביקשתי לשבת ליד הנהג, נדהמתי מחדש לראות איך אנשים מיהרו לקום ולתת לי את מקומם הנוח. מדוע? רק מפני שהייתי אישה לבנה.

בדרך כלל הזהות העצמית שלי היא ישראלית ויהודית. בגאנה זהויות אלו נמחקו ונשארה הזהות של אדם לבן. כאב לי לראות שהשחורים קיבלו את האפליה של הלבנים נגדם כמובנת מאליה. הבנתי שלא מספיק שהלבנים יביטו בשחורים כשווים, אלא שהשחורים צריכים ללמוד להסתכל על עצמם כשווים.

האתגר הקשה מכל לא אחר לבוא, וזה היה ביום השלישי לשהותי אצל צ'ריטי. כבר על הבוקר, כשהיא חזרה מקניות ומסידורים, המשפט הראשון שלה אליי היה הדרישה לשלם לה מראש עבור השהייה בת החודש. כבר לפני כן היא סיפרה לי על חבר זה או אחר שהיא חייבת לו כסף. ידעתי שהיא מובטלת יותר מחודש ימים, ובכל זאת לא ציפיתי ולא רציתי לשלם לה את מלוא הסכום כבר לאחר שלושה ימים.

אולם, כבר הבנתי שלולא עזרתה לא היה סיכוי שאשאר ואטייל לבדי כאישה לבנה בגפה. התלות שלי בצ'ריטי הייתה מוחלטת. לא רציתי לקלקל את יחסינו הטובים, וידעתי שהיקום מעלה לי את רף האתגרים – לשחרר את שאלת ה"מה יקרה" ולבטוח שמה שיקרה יהיה רק טוב. עכשיו הייתי צריכה להפעיל את כלי החשיבה החיובית על עצמי. הייתי חייבת למצוא ולו דבר קטן אחד חיובי בכך שאני נותנת לה את כל הסכום מראש. לפתע מצאתי את הדבר שחיפשתי – חשבתי שכך יהיו עליי פחות מזומנים, מה שמקטין את הסיכון להסתובב בדרכים עם מאות דולרים בחגורה. לפתע הרגשתי הקלה. כשנעלם הצורך בשליטה, הרגשתי איך המקום שהתפנה מתמלא באהבה.

ילדה ענייה ואמיצה

מכיוון שהכרתי רק אנשים מהמעמד הבינוני, הזדמנתי רק לבתי ספר פרטיים. יכולתי לכתוב ספר רק ממה שקלטתי כשישבתי ליד אווה, מנהלת בית הספר, והקשבתי והתבוננתי. באחד הימים התפרץ למזכירות אבא של אחת התלמידות כשכולו נסער. לפי מראהו המרופט הסקתי שהוא אחד מההורים העניים יותר, המשלמים סכום סמלי לפי הישג ידם.

מכיוון שהאיש היה נרגש מאוד, אווה לא יכלה לערוך בינינו היכרות כמנהגה, ולי לא נותר אלא לנחש משפת הגוף שלו מה נושא השיחה. אווה הייתה שקטה מאוד, והנהנה בראשה לאות הסכמה במשך כל השיחה. הבנתי את המילה Police"" שנאמרה באנגלית. לאחר כמה דקות אווה שלחה לקרוא לילד ולילדה בני 11. הילדה, בתו של האב, רעדה ודיברה בלחש. לא יכולתי לשמוע מילה ממה שאמרה הילדה, אבל קלטתי את מילה שהשלימה את שאר הפאזל – Rape.

שני הילדים לומדים באותה כיתה. בדרכם הביתה הילד אמר כי הוא רוצה לעשות סקס עם הילדה. היא סירבה, אך הוא דחף את הילדה לצד הדרך וניסה לאנוס אותה. הפעם הוא לא הצליח מכיוון שלא היו לבד. אונס הוא דבר נפוץ בגאנה, ואף אחד לא יודע על כך, אלא אם כן הנערה נכנסת להיריון, אך באופן יוצא דופן הילדה שיתפה את אביה והוא הגיע לבית הספר כדי להתלונן על האירוע.

אחרי המקרה הזה החליטה אווה לקיים בכיתות הבוגרות דיון פתוח על הנושא כחלק מחינוך מיני, לחזק את התנהגותה של הילדה ולהוקיע את התנהגותו של הילד. הוא גם הוזהר שאם מקרה זה יחזור הוא יגורש מבית הספר ותוגש נגדו תלונה למשטרה. כשהסתכלתי על הילד ועל שפת הגוף שלו, על הביטחון ועל הצורה שבה התבטא, הבחנתי ישר במדיו החדשים והמצוחצחים ובנעלי הספורט הממותגות שלו. הבנתי שהוא קיבל רק אזהרה גם בגלל הבדלי המעמדות של שתי המשפחות.

בפרשנות האישית שלי, אני מבינה שמקרה זה מבטא את תהליכי העיור המואצים, המביאים לשינוי ערכי ולשינוי חיובי במעמדה של האישה. פעם ילדה לא הייתה יכולה להתלונן על ניסיון אונס, אך היום כבר נראים ניצני שוויון. אבל אין לטעות, העליונות של הגברים עדיין בולטת וגם ההבדל בין המעמדות, שהוא נגזרת כלכלית. האמת העצובה היא שילדה ענייה – גם נקבה וגם ענייה – חייה שווים כקליפת השום, ואפשר לעשות בה מה שרוצים.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 8af272d at 13:53:25