ארץ הנשרים

אלבניה, מדינה שהייתה מסוגרת שנים רבות והחלה לפתוח את שעריה

88 שיתופים | 132 צפיות

לאלבניה, ארץ מסקרנת מאוד שאט אט הופכת לשם מוכר במפת התיירות העולמית, הגעתי ממקדוניה. לאורך כל הדרך, בין הרים וכפרים מוריקים, ראיתי בעלי חיים בשדות הפתוחים, יובלי נהרות, תושבים הנושאים את סליהם על גבי סוסים הרתומים לעגלה וכמובן, אולי הסממן המובהק ביותר של אלבניה, מאות אלפי בונקרים מבטון מזוין הפזורים על רכסי ההרים ובשדות. בונקרים אלה הם זכר לשלטונו בן 40 השנה של אנוור הודג'ה, מנהיג קומוניסטי שהנהיג את אלבניה החל מראשית מלחמת העולם השנייה ועד לדמוקרטיה שהונהגה כמה שנים לאחר מותו, בסוף שנות ה- 90.

את טיולי באלבניה התחלתי בעיר הבירה טיראנה (Tirana), שעוברת לאחרונה מתיחת פנים. במרכז העיר מספר רחובות שבהם מרוכזים מרבית אתרי התרבות והאתרים ההיסטוריים, וגם בתי המלון הנחשבים של אלבניה. אחד ממוקדי העניין שבעיר הוא השוק המרכזי ((Pazari I Ri רחב הידיים, בו מוכרים עשרות רוכלים בגדים, מזון מסוגים השונים וגם ראקי, משקה חריף שמיוצר בעבודת יד. בהחלט מומלץ לבקר ולהתרשם.

מרכז ההתרחשות של העיר הוא באזור הכיכר המרכזית, כיכר סקנדרבג (Skenderbeg Square). לצד מסעדות ומועדוני קזינו ניצב בכיכר המוזיאון ההיסטורי הלאומי (National Historical Museum), שכבר בכניסה אליו מוצגת מוזאיקה יפהפייה המציגה את נצחון התושבים המקומיים במלחמותיהם ובמאבקיהם לאורך ההיסטוריה. המוזיאון מחולק לפי תקופות היסטוריות ומכיל מוצגים ארכיאולוגיים רבים, מפות, וגם צילומים ועדויות מתקופת השחרור של אלבניה והמעבר לדמוקרטיה. רוב השילוט במוזיאון הוא בשפה האלבנית, ואם מצליחים להיעזר בתושב מקומי שיכול לסייע בתרגום, חוויית הביקור במקום מתעצמת.

מול רחבת המוזיאון ניצב פסל בדמותו של ג'ירגי קסטריוטי סקנדרבג, הגיבור הלאומי בן המאה ה- 15, כשהוא רכוב על סוסו ואוחז במגן. סקנדרבג נחשב למי ששמר על כבודם של בני העם האלבני וכמי שהדף את הצבא העות'מאני מספר פעמים. אנדרטאות ומוזיאונים רבים הוקמו לזכרו והוא מופיע גם על שטרות הכסף המקומי. אחת מהתרומות הגדולות שזוקפים לזכותו היא יצירת הסולידאריות העמוקה בין בני העם האלבני והזהות הלאומית האחידה. גם כיום הוא נתפס כסמל לעצמאות ולחופש והנשר בעל שני ראשים שהוטבע על מגן הקרב שלו מופיע על דגל אלבניה.



סמוך לאנדרטה השתמר מסגד אטהם ביי (Ethem Bey) מסוף המאה ה-18. המסגד נחשב לאחד מהבניינים העתיקים הבודדים שנשתמרו בעיר ושרד את תקופת הממשל הקומוניסטי ואת מרד האתיאיזם והשחרור מהדת בשנות ה- 60 של המאה ה- 20. מינרט המסגד נופץ ולאחר מכן שופץ והתחדש. המסגד מרשים הרבה יותר מבחוץ מאשר בחלקו הפנימי, ובשעות הערב הוא מואר ובולט. סמוך למסגד ניצב מגדל שעון מרשים שגובהו 35 מטרים אשר הוקם בשנת 1830, וממנו נשקף נוף יפה של העיר.

בין חינוך לבינגו

מטיראנה המשכתי לכיוון דרום-מזרח לעיר קורצ'ה (Korça), בנסיעה מתישה שארכה כארבע שעות. בקורצ'ה התפתחה השפה האלבנית ובשנת 1887 נפתח בה בית הספר הראשון ללימוד השפה. כיום משמש מבנה בית הספר בית למוזיאון החינוך (Museum of Education), בו מוצגים מחברות וספרים ישנים מאותה התקופה וכן תצלומים של התלמידים הראשונים. במוזיאון אחר בעיר, מוזיאון אומנות ימי הביניים (The Medieval Art Museum), מוצגים כ- 7,500 פריטי אומנות כולל פסלים מקוריים ומשוחזרים. בכנסייה שבתוך המוזיאון מוצגים איקונות וסמלים מהזרם האומנותי הריאליסטי.

קורצ'ה די עשירה במסעדות ובפאבים שמרוכזים ברובם במרכז העיר וברחובות הראשיים. תפריטי רוב המסעדות זהים ומציעים שווארמה ובורקס פשוטים ועם זאת ערבים לחיך. מנה מקומית נוספת היא לאַקְרור – פשטידה טעימה מבצל ומעגבניות שיכולה לשמש ארוחת צהריים מיוחדת ומשביעה. מרבית המבקרים במקומות הבילוי הם גברים שיושבים בקבוצות בבתי הקפה ובפאבים, משוחחים וצופים במשחק כדורגל או בסרט. החברה האלבנית עדיין לא שוויונית דיה, ואישה שתצא לבלות בשעות הערב תיחשב ברוב המקומות לזולה. בקורצ'ה התוודעתי לאהבתם של האלבנים להימורים. גולת הכותרת של ההימורים בעיר היא משחק הבינגו להמונים: עשרות גברים מצטופפים בחנות קטנה ובה בינגו אלקטרוני וכרוז שצווח למיקרופון את המספרים שעלו בגורל.

בשולי העיר, מול תחנת האוטובוסים המרכזית, מצוי השוק העירוני. לחובבי הגבינות מובטחת כאן הנאה מושלמת: תחת סככה ענקית מצטופפים עשרות מוכרי גבינות שמנסים לשווק את מרכולתם. טעימה מהתוצרת המקומית מובילה די מהר למסקנה שרוב הגבינות אומנם מלוחות, אך למרות זאת, הגיוון בטעם נוצר בשל חיבורים מעניינים וטעימים בין ירקות לגבינות, כמו פלפל אדום שממולא בגבינה. אוהבי החמאה ייהנו מגושי ענק של חמאה בצבעי לבן וצהוב. מומלץ לקנות לחם באחד מדוכני השוק ומעט חמאה, ולהתחיל להתענג.



פאסט פוד אלבני בסגנון יווני

בנסיעה קשה מאוד דרומה, חמש שעות בין הרים ובכבישי כורכר קופצניים, חלפתי על פני אגם אוכריד (Ochrid) השוכן בגבול שבין אלבניה למקדוניה. מלבד אזור מגורים עירוני ופשוט, צידו האלבני של האגם כלל לא מפותח לעומת צידו המקדוני, בו האגם הוא מרכז התיירות של המדינה. זהו אולי הסימן המובהק ביותר לכך שאלבניה היא עדיין מדינה בתולית בכל הקשור לאטרקציות תיירותיות, שסביר להניח שברבות הימים יפותחו באזור.

יעד הנסיעה שלי היה פרמט (Përmeti), עיירה נעימה בת 7,000 תושבים שטובלת בטבע ובהחלט יכולה לשמש נקודת עצירה ללילה או שניים. לרגלי העיירה זורם נהר ויוסה (Vjosa) שלמימיו גוון ירקרק-טורקיז. מעל לנהר סלע עצום בגודלו, שאפשר לטפס עליו ולהשקיף מטה על זרימת המים ועל השדות שמסביב. בחלק העליון של העיירה מספר חנויות, מסעדות ובתי קפה. ביום שבו ביקרתי בפרמט היה מזג האוויר קר וסגרירי, הזדמנות טובה לעצור במסעדה מקומית לטובת צלחת מרק מהבילה. כאן טעמתי את המרק האלבני, רווי במיץ לימון, חמוץ ועם זאת אכיל ומעניין. היות שהמקום די קרוב ליוון ניכרת השפעה יוונית גם על המטבח המקומי וסופלקי מוגש במסעדות המגדירות עצמן כ"פאסט פוד", המונח האמריקני המפורסם שהספיק להגיע בינתיים גם לאלבניה.

 

מתוך: מגזין מסע עולמי

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה