בוקר טוב, וייטנאם

| ליאור בר

דרום ויאטנאם ואחד הקניונים הגדולים בעולם

מי שטרם ביקר בוייטנאם יזכיר אותה בדרך כלל בנשימה אחת עם הפלישה האמריקנית אליה, כפי שעיצבו בתודעתנו סרטי מלחמה כמו "אפוקליפסה עכשיו", "צייד הצבאים" ו"פלטון". אלא שצלקות המלחמה הגלידו מאז שנות ה- 60 וה- 70 של המאה הקודמת, וב-1992 החלה המדינה הקומוניסטית להיפתח אל העולם המערבי. יחד עם זאת, שומרת וייטנאם על צביון מסורתי וחקלאי עד היום, כש- 70 אחוז מ- 80 מיליון תושביה עובדים בחקלאות. רובם משתכרים בממוצע פחות מ- 50 דולר לחודש.

המוזיאון לפשעי מלחמה

לוייטנאם קו חוף הנמתח על פני 3,444 ק"מ, והיא מתחלקת לשני חבלי ארץ מובהקים. גם כ-30 שנה לאחר האיחוד בין צפון וייטנאם לדרומה, ההבדלים בין שני חלקי המדינה עדיין ניכרים. תושבי החלק הצפוני, המאופיין באקלים קר יותר מאשר בדרום, מאופקים וסגורים ביחס לתושבים הדרומיים ומושפעים מסין, השכנה הגדולה מצפון, מבחינה דתית ותרבותית. הצפון נחשב גם לקומוניסטי יותר. הדרום, לעומת זאת, מאופיין באקלים חם וטרופי, ומזכיר באופיו את מדינות דרום מזרח אסיה. הדרומיים גם היו נכונים יותר לשתף פעולה עם כובשים כמו הצרפתים והאמריקנים בעבר, ואימצו רבים ממנהגיהם. אחד הביטויים לכך הוא שיעורם הגבוה של הנוצרים בדרום, בעיקר אם זוכרים שאחוז הנוצרים בכלל האוכלוסייה הוא שמונה בלבד.

לבה של דרום וייטנאם הוא סייגון, כרך גדול ותוסס המונה שמונה מיליון תושבים. בשנת 1976, עם הקמת הרפובליקה הסוציאליסטית המאוחדת של וייטנאם, הוחלף שמה של העיר להו-צ'י-מין סיטי, על שם אבי האומה ונשיאה הראשון של צפון וייטנאם. הו-צ'י-מין סיטי נחשבת לבת הסוררת של המדינה, שעמדותיה הרשמיות אינן עולות בקנה אחד עם הנהנתנות, היזמות הקפיטליסטית וההשפעות האמריקניות השוטפות את העיר.

העיר מושכת אליה תיירות פנים מכל חלקי המדינה, ובשנים האחרונות ניתן למצוא בו מסעדות יוקרתיות ומרכזי קניות, חיי לילה תוססים ובארים שבהם נערות חטובות מציעות "אירוח" אינטימי.

בחלק העתיק של העיר מתרכזים מבני ציבור קולוניאליים מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ביניהם בית העירייה, בית האופרה וכנסיית נוטרדם, שווקים סואנים, פגודות ומוזיאונים. שמו הרשמי של המוזיאון המרכזי הוא מוזיאון המלחמה, והוא מנציח את מלחמת וייטנאם מנקודת מבט מקומית. עד ביקורו של ביל קלינטון בשנת 1999 נקרא המוסד "המוזיאון לפשעי המלחמה".

כוכי שינה ביזאריים

מהו-צ'י-מין סיטי כדאי להמשיך צפונה לדה לט, עיר הררית בגובה 1,500 מ', שהאקלים הנעים בה הוא שינוי מרענן לאחר המישורים המהבילים של הו-צ'י-מין סיטי ואזור הדלתא. הצרפתים, שכבשו את האזור במאה ה-19, בנו לעצמם כאן וילות מפוארות לימי הקיץ, ומאז שומרת העיר על תרבות בתי קפה מפותחת. שעות הבוקר יפות לטיול בשוק המרכזי של דה לט, המאגד דגים, אטריות, תבלינים והרבה אורז, לצד בדים ואריגים של בני הקבוצות האתניות השונות מכפרי הסביבה.

טיפ עולמי של איל

בחודשי החורף דצמבר-ינואר מתקיימות חתונות רבות באזור הדלתא של וייטנאם. חלק מהחתונות מתקיימות במסעדות או רחבות מאולתרות לצידי הדרכים הראשיות. הסימן לקיום חתונה הוא התקהלות אנשים ליד מבנה או חצר מקושטת בסרטים צבעוניים. בדרך כלל בעלי השמחה מסבירי פנים וישמחו לארח אתכם באירוע המקומי והאותנטי.

מקום הבולט בזרותו הוא "הבית המשוגע", מלון וגלריה לאמנות שהקימה אמנית מקומית, האנג נגא, בתו של אחד מנשיאי וייטנאם לשעבר. נגא בנתה מבנה אוונגרדי המחולק לכמה חדרי לינה, המעוצבים בצורות שונות, החל בגזעי עץ, דרך מערות אפלוליות וכלה בכוכי שינה. "הבית המשוגע" נמצא לא הרחק מהרובע הצרפתי, שבו אפשר להתרשם מווילות מהתקופה הקולוניאלית.

כדאי לתור אחר מדריך מקומי. אני שכרתי את שירותיו הנאמנים של מסיה בלמונדו, מדריך תיירים חמוש באופנוע. "בזכותך ילדי יאכלו היום", אמר, והחל בנסיעה מהירה לכיוון פרדייז, אגם מלאכותי שנבנה בשנות ה-80 ולצידו פגודה זן-בודהיסטית. לאחר מכן המשכנו למפלי פרן, הנשפכים אל חורשה טבולה בצמחייה טרופית.

משה רבנו ומירוץ השליחים

מדה לט כדאי לשוב דרומה, עד פרבריה הצפוניים של הו-צ'י-מין סיטי, ומשם לכיוון צפון מערב, לעיירה טי נין. הניווט בכבישים קל, שכן שמות הישובים בשלטי הדרכים כתובים באותיות לטיניות. וייטנאם היא המדינה היחידה בדרום מזרח אסיה שבה האלפבית הוא לטיני, למרות שהשפה המדוברת בה קרובה לסינית. הכתב בוייטנאם פותח במאה ה-17 על ידי מיסיונר צרפתי, אלכסנדר דה רודס, וב- 1919 הפך לכתב הרשמי במדינה.

העיירה טי נין היא מרכז אדמיניסטרטיבי-דתי של אחת הדתות המוזרות ביותר בוייטנאם, הקאו דאי. דת זו נוסדה בתחילת המאה ה- 20 על ידי נגו מינג צ'ו שניסה לשלב אמונות מערביות ומזרחיות. התוצאה היא שעטנז של נצרות, בודהיזם ודתות מקומיות אחרות, ואוסף של שליחים ונביאים בהתאם, ביניהם ויקטור הוגו, משה רבנו ושייקספיר. בני הדת מונים כיום כשלושה מיליון מאמינים.

בטי נין מתקיים טקס תפילה מרכזי בכל יום בשעה 12:30, במבנה המזכיר כנסיה נוצרית, שתוכו מעוצב בסגנון אסיאתי: ציור גלובוס ענק לצד צלב קרס הינדואיסטי, ומעליו דרקונים אדומים. המאמינים והכוהנים מתכנסים לקראת שעת התפילה, ותיירים יכולים לצפות בטקס התפילה ממרפסת הקומה השנייה.

הצעה לטיול בדרום וייטנאם

בדרך כלל מטיילים (ותרמילאים כאחד) מקדישים לאזור דרום וייטנאם כשבוע ימים, כאשר הו-צ'י-מין סיטי משמשת כעיר נוחה למעבר ולינה בין הסיורים בסביבה (את האתרים החשובים בהו-צ'י-מין סיטי ניתן למצות ביום אחד). לאזור דה לט וכפרי המיעוטים סביבה מומלץ להקדיש בין יומיים לשלושה. את הסיור במחילות הוייטקונג בעיר קו צ'י ניתן לשלב ביום טיול שבו מבקרים גם במקדש הקאו דאי בעיירה טי נין (בתום הסיור חוזרים ללון בהו-צ'י-מין סיטי). לאזור הדלתא מומלץ להקדיש יום וחצי עד יומיים. הלינה בדלתא מאפשרת הגעה לשווקים הצפים בשעות הבוקר המוקדמות, הזמן שבו הם במיטבם.

מחזה נוסף שניתן לפגוש בו באזור הדלתא הוא "המלאכיות הלבנות": תלמידות היוצאות מבית ספר כשהן לבושות בבגד הוייטנאמי המסורתי "האו זאי", בצבע לבן המשמש גם כתלבושת אחידה בבתי הספר. זהו בגד סיני מנצ'ורי, שאומץ לפני כ-100 שנה על ידי הוייטנאמים. הבגד עשוי כותנה או משי כשחלקו התחתון מזכיר מכנס רחב שוליים הצמוד לגוף באזור המותניים וחלקו העליון דומה לחולצה בעלת שרוולים ארוכים.

צמרמורת במחילות הוייטקונג

40 ק"מ צפון-מערבית מהו-צ'י-מין סיטי נמצאת העיר קו צ'י ובה אחד מאתרי מורשת מלחמת וייטנאם, מחילות הוייטקונג. המחילות מסמלות בצורה המוחשית ביותר את עיקשותו של צבא היחפנים והאיכרים מול הצבא האמריקני, שלא בחל להשתמש גם בנשק כימי במהלך המלחמה.

במחילות, כ-250 ק"מ של חללים תת קרקעיים בכמה מפלסים, פעלו בתי חולים, בתי חרושת לנשק, מחסנים ומטבחים. משם יצאו חיילי הוייטקונג ועשו שמות בכוחות האמריקנים. כשהתגלו המחילות ניסו האמריקנים להשמידן בדרכים שונות, ומשכשלו פשוט ריטשו את כל האזור בהפצצות.

מאז שופצו חלק מהמחילות, ואפשר להתנסות בקטע זחילה במחילה צרה ואף לחזות במלכודות במבוק שטמנו הוייטקונג לאמריקנים. בעודי זוחל, פילח צרור יריות מנשק אוטומטי את האוויר. המדריך הרגיע אותי ואמר לי שמדובר בסך הכל בקולות ירי מהמטווח הסמוך, שבו מנסים תיירים את כלי הנשק השונים מתקופת המלחמה.

אלו שמפלס החרדה עלה אצלם, יכולים להירגע באזור הפסטורלי ביותר בדרום וייטנאם – הדלתא של המקונג. הדלתא משתרעת על פני שטח של 60 אלף קמ"ר (פי שלושה משטח ישראל) שבו מתגוררים כ-15 מיליון תושבים.

הצבע השולט כאן הוא ירוק. ירוק של עצי קוקוס, ירוק של עצי פירות טרופיים ובעיקר ירוק בהיר של שדות האורז, שהעניקו לדלתא את כינוייה "קערת האורז של המדינה". וייטנאם היא יצואנית האורז השלישית בגודלה בעולם אחרי תאילנד וארצות הברית. 70 אחוז מאוכלוסייתה עוסקים במישרין או בעקיפין בייצור האורז, ומחצית מכמות האורז המיוצרת במדינה מקורה בדלתא. לכל אורך הדרכים במדינה ניתן להבחין בחקלאים המעבדים את שדותיהם.

הדג הוייטנאמי עומד דום

ממעלה הדלתא יוצאות שתי זרועות עיקריות שמתפצלות בהמשך לתשעה יובלי משנה. מעל לזרוע הצפונית נמצאת העיר מי טהו, שממנה אפשר לצאת לשיט בינות ליובלי הנהר. מחרטום הסירה שבה שטתי ניבט אלי זוג עיניים מצוירות, שנועדו להגן מפני שדים. הרבה כבוד רוחשים בדלתא לשדים ולרוחות, וזו גם הסיבה לכך שהדג המוגש בארוחות הצהריים ניצב עומד. המקומיים סבורים שדג המוגש בשכיבה עלול להביא מזל רע ולהתהפכות סירתם של הסועדים.

החלק המעניין של השיט מתחיל עם המעבר מסירת המנוע לסירת משוטים. בין ערוצי הדלתא נחפרו אינספור תעלות מלאכותיות באורך כולל של 4,000 קמ"ר, שיצרו ביניהם איים רבים, שחלקם מיושבים. הסירה עוברת בתוך התעלות, בין בתים וגינות מוצלות בעצי קוקוס וצמחייה סבוכה, הנראים כגן בוטני

על הזרוע הדרומית של הדלתא נמצאת העיר קן טהו, בירת מחוז קן טהו, שהיא המרכז הפוליטי, הכלכלי והתעבורתי של האזור ומקושרת לסביבתה במערכת של תעלות ויובלי נהר. זהו המקום האידיאלי לצאת לשיט ב"שוק הצף", מהאחרונים בדרום מזרח אסיה שנותר ללא שינוי במשך מאות שנים ומציג את תרבות החיים על המים של דלתת המקונג. עם אור ראשון נפתח ה"קניון הצף" כשמאות סירות קטנות וגדולות מתגודדות זו לצד זו ומציעות שלל סחורות. את סוג הסחורה שמציעה כל סירה אפשר לזהות מרחוק: על מוט עץ גבוה בקצה משופדת דוגמית מהסחורה הנמכרת.

הדרך חזרה להו-צ'י-מין סיטי עוברת דרך ה"גשר האוסטרלי" הנמתח מעל לאחת מזרועות הדלתא. זהו הגשר התלוי הארוך ביותר בדרום מזרח אסיה, 1,503 מ' אורכו, והוא נבנה ב-1997 בעזרת ממשלת אוסטרליה. משהו במראה הגשר המשוכלל נראה תלוש וזר לנוף האנושי והפיזי של הדלתא, מבליט את נחשלותה, אך מצד שני, הוא גם מסמל את המעבר של המדינה הענייה מהעבר, שידע הרס, אל העתיד, שפניו אל קשר חיובי יותר עם המערב.

 

ליאור בר הוא מדריך טיולים, צלם ומטייל בדרום-מזרח אסיה ובתת היבשת ההודית.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 8af272d at 23:44:14