העיר הראשונה

| ירון אביטוב | צילום: משה שי

להתאהב בברקואה: עיירה קובנית עם היסטוריה וקסם

כריסטופר קולומבוס הגיע לברקואה דרך הים, אני הגעתי דרך היבשה, אבל הכוונה שלנו הייתה די דומה: לגלות מקום חדש, יפה מכל מקום אחר שכף רגלנו דרכה בו קודם לכן. למעשה שנינו הגענו לברקואה בגלל טעות בניווט. קולומבוס רצה להגיע להודו ונחת בברקואה, חוף המיושב בשבט אינדיאני בראשות לוחם נועז בשם אטואיי, שנשרף על קידוש האינדיאניָת בחבית רותחת, ואילו אני רציתי להגיע לברזיל ומצאתי עצמי בקובה. שרשרת מכושפת של תקלות ושל אירועי חיים כמעט שגרמה לי להאמין שמשמיים מכוונים אותי ליעד אחר מכפי שהתכוונתי. החלטתי, אפוא, לשנות את תוכניותיי. חשבתי על אפריקה, אבל בחרתי לבסוף בקובה, בחירה גורלית לטוב ולרע, כפי שהתברר בהמשך, ומכל הערים והכפרים שלה בחרתי בברקואה.

איך התקצר הצלב של קולומבוס?

ב-1997 הייתה קובה יעד כמעט בלתי ידוע. התיירות לא הייתה מפותחת, בטח לא זו מישראל. אלה שטרחו לבקר בה, נחתו בעיקר בהוואנה ובסביבתה. אך במזרח האי גיליתי מה שלא מצאתי בהוואנה. ראשית הגעתי לסנטיאגו ומשם המשכתי 230 ק"מ לכיוון דרום-מזרח עד לברקואה, ביקור של יום אחד בלבד שכישף אותי לחלוטין והבהיר לי שהגעתי אל המקום שאני מחפש.

ברקואה הייתה אז בלתי מוכרת, והמקום היה מרגש בנידחותו. היה צריך "לקמבן" אז שירות מיוחד כדי להגיע אליה, או לשכור רכב במחיר מופקע. דרך הררית-טרופית מתפתלת המכונה "לה פרולה", העששית, הוליכה לברקואה. כשנגלה לעיניי לראשונה המפרץ שבו נחת קולומבוס, הייתי יכול לחתום על כל מילה שאמר: "פיסת האדמה היפה ביותר שראתה עין אנוש". בלילות חלמתי על העיירה ונשבעתי שעוד אשוב לשם. ואכן, חזרתי. ביקוריי בעיירה התרבו עד שהפכתי למעשה ל"ברקואסו", בן ברקואה, גם בעיני עצמי וגם בעיני המקומיים.

ברקואה היא מקום הנחיתה השני של כריסטובל קולון (כך בשפת בני המקום) ביבשת אמריקה, אבל זהו למעשה המקום השני שאליו הגיע בקובה אחרי הולגין. למפרץ ברקואה נכנס קולומבוס בראש שלוש הספינות שלו ב-27 באוקטובר 1492, ושם החליט לעגון ולתקוע צלב בחול. בשנת 1512, 20 שנה אחרי קולומבוס, הגיע לברקואה דייגו ולסקז בראשות 300 מאנשיו, והם הכניעו את האינדיאנים והקימו את ברקואה ועוד שישה יישובים נוספים בקובה, מסנטיאגו ועד להוואנה. ברקואה טוענת שהיא הבירה הראשונה של קובה, למרות שבסנטיאגו טוענים שהם הראשונים. האמת היא איפה שהוא באמצע. ברקואה היא היישוב הראשון, ואילו סנטיאגו היא הבירה הרשמית הראשונה.

צלב העץ הוא השריד האחרון שנותר בברקואה מימי קולומבוס, והוא שמור בתוך תיבת זכוכית בכנסייה הקתולית העתיקה "נואסטרה סניורה דה לה אסונסיון", גבירתנו שעלתה לשמיים, שבמרכז העיירה. צלב העץ המקורי שתקע קולומבוס היה באורך שני מטרים, ואילו אורכו של זה ששמור בכנסייה הוא רק חצי מטר. פאפא סדניו, שומר הצלב הישיש, מספר שגנרלים ספרדיים שביקרו במקום לקחו עימם תמיד בתום הביקור פיסת עץ למזכרת, וכך התקצר הצלב פלאים. סדניו טוען שבדיקת פחמן מיוחדת שנערכה לצלב מוכיחה שהוא בן 500 שנה.

לא מעט מקומיים כופרים באגדה הזו על "סלע קיומה" של העיירה, וטוענים שהיא עוד צ'יזבט האופייני לברקואה. האמונה המקומית גורסת שברקואה מתבססת על שלושה שקרים: האחד, שכביש העששית שנסלל בידי הרוסים בשנת 1961, ומכונה כך משום שהכניס אור לחיי תושבי העיירה; השני, שבנחל הדבש, הזורם בעיבורי העיירה, אכן זורם דבש; והשלישי, שההר המכונה "אל ג'ונקה" אכן עשוי מברזל.



מפרץ בורקאה

מפרץ בורקאה

טבילה בחוף הדבש – סגולה לאהבה

ברקואה הייתה גן העדן הפרטי שלי בקובה, כשם שמקונדו הייתה עבור הסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מרקס – עיירה בתחום הדמדומים שבין מציאות לדמיון, שילוב של יופי ועליבות, חמלה ורשע, דיכוי ושמחה. יותר מכל עיר אחרת שבה ביקרתי בקובה, ברקואה היא זו שהפעילה אצלי את "בלוטת הכתיבה", עד שבעצם כל מה שכתבתי על האי שואב השראה בעיקר ממנה. בברקואה היה אותו קסם מושך שגרם לי להתגעגע אליה בכל פעם שנפרדתי ממנה, אפילו לשבוע.

הגעתי לברקואה כמעט תמיד באוטובוס. מייד עם הגיעי הייתי פורק את חפציי בבית ששכרתי ויוצא לשוטט בעיירה ובסביבותיה, שהן יפות כמעט כמו הדרך אליה. הייתי מטפס ברגל אל התצפית של מבצר קסטיוo) – אחד משלושה מבצרים שבנו כאן הספרדים כדי להגן על המקום מפני פלישה מן הים. המבצר הפך לבית מלון בעל שם דומה ונשקף ממנו נוף מרהיב: מפרצונים קסומים הפזורים לאורך קו החוף; סירות דיג מתנדנדות; ספינה טבועה שאיש לא טרח למשות; חגורת יער טרופית המקיפה את העיירה מכל עבר; והבתים המנומרים בגגות רעפים.

משם הייתי ממשיך בנסיעה ב"ביסי-טקסי" (טקסי אופניים) לפלאייה דה אסטדיו, "חוף האצטדיון", שהוא החוף של קולומבוס, כשאני חולף בדרכי על פני המוזיאון ההיסטורי המקומי, המצדיק אף הוא ביקור. צעדתי ברגל לאורך החוף עד לנחל הדבש, שבו קיימתי כמעט מדי יום מצוות טבילה. המסורת המקומית מספרת שכל מי שטובל בנחל מתאהב, וזה כנראה מה שקרה גם לי. התאהבתי בברקואה.

בימים אחרים הייתי עושה את דרכי אל המפרץ השני ואל שמורת "אל ג'ונקה", מרחק כשבעה ק"מ צפונית לעיירה – שמורה שאליה אפשר להגיע בשילוב של כלי תחבורה מקרטע וצעידה רגלית, או אל אחד מהנחלים הרבים הפזורים באזור. המהדרין יכולים להרחיק עד חוף מגוונה 15 ק"מ צפונית לברקואה, שהפך בינתיים למקום עמוס בתיירים.

חוכמת הקוקוס והמשק האוטרקי של רפאל

החיים בברקואה הם שיר הלל אחד ארוך לאיטיות. הקובנים הם עם איטי מאוד, אבל הברקואסים איטיים במיוחד. כשהגעתי לשם לביקור לא היו בעיירה כמעט כלי רכב. רוב התושבים משתמשים באופניים, בטקסי אופניים, בסוס ועגלה או צועדים ברגל.

סמוך לעיירה, על גדות נחל הנשפך אל האוקיינוס האטלנטי, מצאתי שלווה מבורכת בהתמזגות הרמונית עם הטבע המופלא. המקום, מפיסות החוף האחרונות שהציוויליזציה טרם השחיתה, נראה כשקוע בחלום נצחי. אהבתי לטבול בים ואחר לחצות בשחייה את הנחל לאורכו ולרוחבו, להביט בחיות החומקות בסבך, בדגים המקפצים על המים, ולהאזין לציוץ הציפורים הטרופיות.



ה

ה"נאדה" (לא כלום) הוא המקצוע המבוקש בקובה.

הרווח שבין סנטרייה לקבלה

בברקואה התוודעתי גם אל סודות הסנטרייה הקובנית, דת פגאנית-נוצרית שהובאה לקובה יחד עם העבדים השחורים, שהגיעו משבט יורובה שבדרום ניגריה. כוהני הדת ומאמיניה נרדפו על ידי הספרדים ונאלצו לקיים את דתם במחתרת ולשלב בה, לצורך הסוואה, מוטיבים נוצריים. כחלק מכך, הם גם העניקו לאליליהם שמות נוצריים. השתתפתי בטקסים מלהיבים רבים של הסנטרייה, המלווים בשירה אפריקנית עתיקה ובריקודי אקסטזה דיבוקיים המסתיימים בהתעלפויות, עד שהוכתרתי כבנו של צ'אנגו, אל הברק והרעם. מצאתי קווי דמיון בין הסנטרייה לקבלה המעשית. הסנטרו, כוהן הסנטרייה, מברך את המאמינים, מחלק להם קמעות, מזה מים קדושים ומדליק נרות בטקס המזכיר את הקידוש לפני קבלת שבת, ומקיים טקס עם תרנגול המזכיר מאוד את טקס הכפרות, טקס המסתיים אף הוא בשחיטה. אחד הכוהנים שפגשתי אף התמצא ברזי הקבלה, ולטענתו אף נעזר בה בקיום הטקסים ובטיפול במאמיניו.

קולומבוס גילה את ברקואה, התאהב בה, אבל הפליג הלאה. גם אני "גיליתי" את ברקואה, התאהבתי בה, אבל המשכתי הלאה. אולי הקסם של ברקואה לא יכול להחזיק מעמד יותר מכמה שנים. הטבע נפלא, האנשים בחלקם מקסימים, אבל, למרבה הצער, כמו מקומות רבים הנשלטים על ידי דיקטטורה נכון גם לגבי העיירה הזו הפתגם: "פואבלו צ'יקיטו, אינפיירנו גראנדה" ("כפר קטן, גיהינום גדול"). החיים בברקואה הפכו לצפופים מדי עבורי וידעתי שהגיע הזמן לארוז. אחרי האושר הגדול הגיע תור ההצקות והחקירות. שוב ושוב רצו חוקרי המשטרה החשאית לדעת מדוע אני אוהב כל כך את ברקואה, כאילו שמדובר בעבירה על החוק לאהוב מקום יפה כל כך.

רציתי להשיב להם: "בגלל קולומבוס".

 

ירון אביטוב הוא סופר, עורך, מבקר ספרות, עיתונאי, הוא מחבר "האורות של מיאמי", "יומה", "הלילה של סנטיאגו" ו"מדריך קובה" – ספרים העוסקים כולם בקובה או שנכתבו בהשראתה

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 8af272d at 02:18:34