זמן קובה

| מאת: לירון שמעוני

המועדונים של הוואנה, הרחוב של טרינידד, רכבת קיטור לתיירים, מגדלי הטבק בעמק ויניאלס ודת הסנטרייה - הצלם לירון שמעוני הגשים חלום של שנים וביקר בקובה. יומן מצולם

ארנסטו צ'ה גווארה, שותפו של פידל קסטרו למהפכה שפרצה ב-1956, הוא דמות נערצת בפני עצמה. צילום: לירון שמעוני

טיסת אייר אירופה ממדריד להוואנה נחתה בחריקת בלמים על משטח האספלט של שדה התעופה הבינלאומי על שם מנהיג התנועה לעצמאות קובה חוסה מארטי. "ברוכים הבאים להוואנה, קובה" ("Bienvenidos a Habana, Cuba"), כרזה בנעימות הדיילת הראשית, וההתרגשות הציפה אותי. חלום ישן על טיול באי הקאריבי עמד להתגשם. שוטרת גדולת גוף החתימה את הדרכון שלי בביקורת הגבולות ומבלי להביט בי שילחה אותי אל המולת הרחוב המאפיינת כל כך מדינות עולם שלישי. בדרכי אל הוואנה העתיקה נשקפו מחלון המונית מבנים קולוניאליסטיים מוזנחים, עדות לעברה כעיר נמל מרכזית בזמן הכיבוש הספרדי. הספרדים החלו ליישב את האי בשנת 1511 ושלטונם נמשך עד שנת 1898, עם פרוץ מלחמת ארצות הברית-ספרד. הספרדים היו גם אלה שקראו לעיר בשמה "וייה דה סן קריסטובל דה לה הוואנה" (Villa de San Cristóbal de la Habana). מיליון תיירים עוברים בעיר מדי שנה ולמענם נפתחו, במימון חברות אירופיות, בתי מלון, מסעדות וברים. תנופת הבנייה מורגשת היטב.

מדרחוב אובסיפו התיירותי שבהוואנה העתיקה שוקק חיים בכל שעות היום והלילה. צילום: לירון שמעוני

מדרחוב אובסיפו התיירותי שבהוואנה העתיקה שוקק חיים בכל שעות היום והלילה. צילום: לירון שמעוני

עם הגעתי אל העיר העתיקה ניגש אליי אחד מאותם "חינטרוס"ֹ (Jineteros), מעין מאכרים שבהם נתקל כל תייר שמגיע להוואנה, ובאנגלית במבטא קובני כבד הציע למצוא עבורי מקום לינה, מסעדה טובה, שיעור סלסה או תיפוף וסיור מודרך בעיר. גם כשסירבתי בנימוס, הוא ליווה אותי במורד מדרחוב אובסיפו  (Calle Obsipo)התיירותי ובלי להתייאש הציע לי לטעום את המוחיטו הכי טוב בעיר ולהכיר לי צעירה קובנית שתשמח להעביר איתי את הלילה.

אפשרויות הלינה של התייר המבקר בקובה הן בית מלון או "קאסה פרטיקולר" (Casa particular), בית משפחה מקומית שקיבלה את אישור הממשלה לארח תיירים בתמורה לתשלום חודשי בסך 150 פסו, שמקבילים לכ-150 דולר אמריקאיים. כמובן, לינה בבית פרטי מאפשרת להכיר את התרבות הקובנית מקרוב, ולא פעם אחד מבני המשפחה מציע ללוות את אורחיו ולהציג בפניהם את העיר. "נעים מאוד, אני סניורה פרנססקה אבל חבריי קוראים לי מולטה (Mulata, ל.ש.)", אמרה אישה מבוגרת שקידמה את פניי בכניסה לבית והייתה, כפי שכינויה מרמז, שילוב יפהפה שנוצר בעקבות יחסיהם של האירופאים הלבנים עם הנשים המקומיות כהות העור. לאחר שהתמקמתי בחדרי, יצאתי בליוויו של אלחנדרו, בנה של מולטה, לסייר ברחובות העיר העתיקה. מראה הרחוב תאם באופן מוחלט את ציפיותיי. להקות מקומיות ניגנו בברים מוזיקת סלסה או רומבה ואל השולחנות הוגשו כוסות רום קובני המיוצר מקנה סוכר. גלריות אמנות הציגו את עבודותיהם של אמנים מוכשרים ובחלון הראווה של חנות הספרים הוצגו פוסטרים של המנהיג הנערץ פידל קסטרו. לא רחוק מהקתדרלה העתיקה (La Catedral de San Cristóbal de La Habana) עמדה חבורת גברתנים שבחנה את קרביו של רכב אמריקאי אדום משנות ה-50, וכשחלפה על פניה תלמידת תיכון בתלבושת אחידה, שר לה אחד מהגברים סרנדה וזכה לחיוך מתגרה מצדה. ואכן, הוואנה היא עיר יפה ומעניינת, צבעונית, מהירה וסקסית לכל הדעות.

לאחר שהות בת שלושה ימים בעיר, נפרדתי מהוואנה התוססת ונסעתי לעבר היעד הבא בטיולי – העיר טרינידד.

גלגול סיגרים. עבודת יד שנעשית על ידי מגלגלים מקצועיים. צילום: לירון שמעוני

גלגול סיגרים. עבודת יד שנעשית על ידי מגלגלים מקצועיים. צילום: לירון שמעוני

טרינידד

כבר עם בואי לטרינידד (Trinidad) הבנתי שהגעתי לאחד האתרים הקסומים בקובה. יכולתי לחוש שהחיים בה מתנהלים בעצלתיים, וזו גם הסיבה לכך שרבים רואים בה את קובה האמיתית. לאחר שנים של הזנחה, עברה העיר תהליך שימור אינטנסיבי והררי פסולת פונו, מבנים חוזקו, גגות הבתים חופו ברעפי חמר אדומים והרחובות המרוצפים בחלוקי נחל שוחזרו. בפתחו של בית בגוון צהוב עז, שבחזיתו חלונות כחולים, ישב אדם ופרט על גיטרה וקולו העמוק השתלב היטב באווירה הנינוחה במקום. בסמוך לכנסיית השילוש הקדוש (Iglesia Parroquial de la Santísima Trinidad) שבפלאסה מאיור (Plaza Mayor), הכיכר המרכזית של העיר, ישבו כמה נשים מבוגרות ושוחחו ביניהן כשבידיהן מניפות צבעוניות, ולצדן ניצבו שלושה גברים שעישנו סיגר קובני וצחקו בקול. אחד מהם סיפר לי על רכבת קיטור עתיקה אשר שימשה בעבר להעברת יבולים מעמק חוות הסוכר וכיום מהווה אטרקציה תיירותית. למחרת בבוקר התייצבתי בתחנת הרכבת בשעת הפתיחה (המוצגת בדף המידע שקיבלתי עם הגעתי לעיר), אך כנהוג בקובה, מצאתי עצמי ממתין זמן רב לפתיחת משרד הכרטיסים. על קיר חדר ההמתנה היה תלוי דיוקנו של המהפכן ארנסטו צ'ה גווארה, שותפו של פידל קסטרו למהפכה שפרצה בשנת 1956 ודמות נערצת בפני עצמה. אולי בשל קרבתה של טרינידד לעיר סנטה קלרה (Santa Clara), שבה התחולל הקרב הגדול של המהפכה ובה שוכן המאוזוליאום של המהפכן, דיוקנו נפוץ מאוד בעיר. לאחר זמן מה, נפתח המשרד ופקיד משועמם הזמין את התיירים שנאספו במקום לרכוש כרטיס למסע היסטורי אל "עמק טחנות הסוכר" שהוא למעשה שלושה עמקים הנמצאים במרחק של כ-12 קילומטר מטרינידד.

רכבת הקיטור יצאה לדרכה בשאון רב וחלפה מעל נהר אחד ועל פני שני כפרים. כ-40 דקות לאחר מכן עצרה בפתחה של חווה עתיקה, שבסמוך אליה ניצב מגדל פעמון משנת 1816 (הפעמון היום אינו מוצב בראש המגדל אלא על הקרקע, לא רחוק ממנו). באמצעות הפעמון הודיעו האדונים לעבדיהם על תחילתו או על סיומו של יום העבודה במטעי הסוכר, וכן על זמני התפילה לבתולה הקדושה. בזמן השלטון הספרדי הובאו לקובה רבבות עבדים, רובם ממערב אפריקה. בשנת 1886 בוטלה העבדות.

לאחר טיפוס תלול לראש המגדל המתנשא לגובה של 45 מטר, נגלתה קובה במלוא יופייה – מצד אחד הרי אסקמבריי (Escambray) ומצד שני עמקים מוריקים, מראה מרהיב אשר ייצג עבורי את קובה יותר מכל נוף או אתר אחרים. בשעות הערב יצאתי לטייל בסמטאות טרינידד וגיליתי עיר שונה לגמרי מזו שראיתי קודם לכן. על המדרכה ניגנה קבוצת כלי מיתר מוזיקה קלילה ולידם, במרכז הכביש, רקד אדם מבוגר עם צעירה חושנית. בתי הקפה המו אדם וממועדוני המוזיקה נשמע קוקטייל מהפנט של הסון הקובני, הממבו, הצ'ה צ'ה צ'ה, הרומבה וכמובן הסלסה שמזוהה כל כך עם האי. בכניסה לאחד המועדונים עמד גבר שחום עור כבן 50, לבוש חליפה לבנה, כובע תואם לראשו וסיגר בפיו. כשניסיתי להציץ אל תוך המועדון, הוא חייך והזמין אותי להיכנס ולצפות במופע שיתקיים עוד מעט. עד מהרה מצאתי עצמי רוקד לצלילי מוזיקה קובנית לצד תיירים ומקומיים, וכולנו כאחד נסחפנו בקצב המוזיקה השמחה. הרום זרם כמו מים וערב זה היה מבחינתי אחד השיאים במהלך ביקורי בקובה.

סנטיאגו דה קובה נחשבת לבירתה של דת הסנטרייה, המשלבת אלמנטים מהנצרות עם טקסים שהובאו לקאריביים על ידי העבדים מאפריקה. צילום: לירון שמעוני

סנטיאגו דה קובה נחשבת לבירתה של דת הסנטרייה, המשלבת אלמנטים מהנצרות עם טקסים שהובאו לקאריביים על ידי העבדים מאפריקה. צילום: לירון שמעוני

סנטיאגו

הנסיעה באוטובוס מטרינידד לסנטיאגו דה קובה (Santiago de Cuba) ארכה כשמונה שעות, די והותר זמן כדי להתכונן לביקורי בעיר המכונה "בירת הקאריביים". סנטיאגו, אחת הערים הראשונות באיים הקאריביים, נוסדה בשנת 1515 בסמוך למפרץ סנטיאגו והייתה לעיר הנמל החשובה ביותר בקובה. לאורך שנות השלטון הספרדי שימשה סנטיאגו נקודת כניסה לספינות עמוסות עבדים מאפריקה, שהובאו למקום כדי לעבוד במטעי הסוכר. כפועל יוצא מכך ניכרת בה עד היום השפעה אפריקאית חזקה, הבאה לידי ביטוי, בין השאר, במגוון מוזיקלי עשיר. עד שנת 1556 הייתה סנטיאגו בירתה של קובה, ובה גם החלה בשנת 1953 המהפכה הקובנית, שבמהלכה תקפו לוחמי גרילה בהנהגת פידל וראול קסטרו את המתקן הצבאי מונטקאדה (CuartelMoncada). שיטוט בשעות אחר הצהריים ברחובותיה הציוריים של סנטיאגו הוא חוויה של ממש. הילדים משחקים כדורגל ברחובות, הגברים משחקים דומינו ברצינות רבה ובפינות הרחוב נשים קולעות זו לזו צמות בשיער. מי שמחפש בקובה את החוויה האנושית ימצא אותה ללא ספק בסנטיאגו דה קובה, הנחשבת גם לבירתה של דת הסנטרייה Santería)), המשלבת אלמנטים מהנצרות עם טקסים שהובאו לקאריביים על ידי העבדים מאפריקה.

יומיים לאחר שסיפרתי להרמס, בעל הקאסה פרטיקולר שבו לנתי, על העניין שאני מגלה בדת הסנטרייה, הוא הציג בפניי את חברו לואיס וזה הזמין אותי לצפות בטקס סנטרייה שנערך באותו הערב בשכונת מגוריו שבפאתי העיר. כאשר הגענו אל המקום נחרדתי לגלות שהטקס נערך בשכונת העוני סנטה ברברה (Santa Barbara) הידועה לשמצה, אך לואיס, ששם לב למצוקתי, הרגיע אותי שכל עוד אני בחברתו לא יאונה לי כל רע. בכניסה למבנה רעוע התגודדה קבוצה גדולה של אנשים שנעצו בי מבט. לואיס הציג בפניי את בעל הבית וכמה דקות לאחר מכן נכנס אל המבנה כוהן הסנטרייה, גבר גדל גוף בעל נוכחות מרשימה שנעמד במרכז החדר והחל לנאום בפני הנוכחים. שלושה מתופפים החלו בתיפוף הולך וגובר ובני הבית רקדו בתנועות שבטיות. ככל שגבר הקצב כך הורגשו הרעידות והעוויתות בגופו ובפניו של הכוהן, וכאשר הגיע המקצב לשיא גלגל את עיניו לאחור ומלמל מילים בשפה מוזרה כשקצף לבן יוצא מפיו. "סלאם עליכום", קרא הקול, והנוכחים השיבו פה אחד: "וועליכום סלאם". לואיס ביקש ממני להניח את מצלמתי שכן האל מדבר מפיו של הכוהן.

כוהני הדת נחשבים לבעלי סגולות ריפוי ייחודיות והם נעזרים בשיקויים, בכשפים ובלחשים. ואכן, בחור כבן 20 בעל מראה מחוספס הוזמן על ידי הכוהן להתייצב מולו. הכוהן שלף זר עלים יבשים ולתדהמתם של הנוכחים הצליף בפניו של הצעיר וקרא לו להיטהר מכל רע. הבחור, שנראה כי בסיטואציה דומה היה פותר את המצב בשליפת סכין, השפיל את עיניו וציית לכוהן. במהלך הערב, שנמשך כחמש שעות, הבטתי כיצד מתנהל הטקס כולו והודיתי לאלוהיי שלי על ההזדמנות שניתנה לי להכיר פן חשוב כל כך בתרבות הקובנית.

עמק ויניאלס שבמחוז פינאר דל ריו נודע בזכות הטבק האיכותי המיוצר בו. צילום: לירון שמעוני

עמק ויניאלס שבמחוז פינאר דל ריו נודע בזכות הטבק האיכותי המיוצר בו. צילום: לירון שמעוני

עמק ויניאלס

היעד האחרון לביקורי במדינה היה עמק ויניאלס (Valle de Viñales) שבמחוז פינאר דל ריו (Pinar del Río) המכונה "גן העדן של קובה". מנקודת התצפית הסמוכה למלון לוס חסמינס (Los Jazmines, "היסמינים"), נראו גבעות תלולות המעטרות את העמק כפילים ישנים, וביניהן נפרשו בפסיפס מרהיב שדות הטבק, מטעי הבננות ומטעי הסוכר.

בבוקר שאחרי הגעתי אל עמק ויניאלס, הצטיידתי במים ובמעט פירות ויצאתי לטייל באזור. ככל שהתרחקתי מהכפר, תפסו ציוצי הציפורים את מקומם של רעש המכוניות וסוחרי המקום, ועד מהרה מצאתי עצמי צועד בלב הטבע הפראי. בסמוך לבקתת עץ פשוטה רדפו ילדים אחרי תרנגולות ואיכר חבוש בכובע בוקרים חרש את שדהו במחרשת ברזל הרתומה לשור. כשהבחין בי, הורה לבהמה לעצור, התקרב אליי, חייך בחמימות קובנית אופיינית ובידיים מיומנות גלגל למעני סיגר היישר מהשדה ואף הסכים לספר לי על חייו הקשים כאיכר פשוט. לדבריו, קריסת ברית המועצות בתחילת שנות ה-90 השפיעה רבות על מצבם הכלכלי של בני האי והאמברגו האמריקאי שהוטל על קובה חרץ את גורלה. רבים מהקובנים שבו לעסוק בחקלאות המסורתית: הקרקע החקלאית שייכת לממשלה והאיכר מחויב למכור למדינה ברווחים מזעריים 90 אחוז מסך גידוליו. את השאר הוא מורשה למכור בעצמו.

הקרקע העשירה והאקלים הטרופי השורר בעמק הפכו אותו לגן עדן לגידול טבק, ואכן 70 אחוז מהיבולים המשמשים לייצור סיגרים מגיעים מאיזור זה. בסמוך לבקתה עמדו מתקנים לייבוש עלי טבק והאיכר, ריקרדו שמו, סיפר שהוא קוטף אותם בהתאם למזג האוויר ועוד לפני הבשלתם המלאה. העלים מיובשים במשך כ-50 יום עד שהם מקבלים גוון חום אחיד ולאחר מכן הם ממוינים לפי צבעם, שכן לעלים הכהים טעם דומיננטי יותר בעוד הבהירים נושאים עמם טעם עדין. לבסוף, העלים נארזים בחבילות העטופות בעלי דקל, ואלה מועברות לאחסון שעשוי לארוך כעשר שנים. הטבק כמו היין, גם הוא משתבח עם חלוף השנים. בשעות הצהריים הזמין אותי ריקרדו לסעוד עם משפחתו ואף שהתפריט היה צנוע במיוחד, הארוחה הייתה טעימה להפליא וחברת המשפחה המקומית ריגשה אותי מאוד. לאחר הארוחה סיפרה לי אשתו של ריקרדו שהמוצרים הבסיסיים ביותר אינם בני השגה בקובה, ובביישנות רבה שאלה אם יש בידי סבון או שמפו שאוכל לחלוק איתם. תחושת השמחה שחשתי עד אותם רגעים התחלפה בעצב קל והבטחתי לשוב ביום המחרת.

המבנים הקולוניאליסטיים המוזנחים המאפיינים כל כך את הוואנה הם עדות לעברה של העיר כנמל מרכזי בזמן הכיבוש הספרדי. צילום: לירון שמעוני

המבנים הקולוניאליסטיים המוזנחים המאפיינים כל כך את הוואנה הם עדות לעברה של העיר כנמל מרכזי בזמן הכיבוש הספרדי. צילום: לירון שמעוני

בהזדמנות זו, הבנתי שוב עד כמה רכסי ההרים, השמש הנצחית וחופי התכלת הנשקפים מהגלויות המוצעות לתיירים הם תפאורה נפלאה למציאות עגומה. קובה היא מדינה של ניגודים, פסיפס של ישן וחדש ושל שמחה המהולה בעצב, מדינה שבה המדפים במכולת ריקים ממוצרים אך השטרות הזרים קונים כמעט הכול.

לירון שמעוני – צלם עיתונות. חי בברצלונה. צילומיו מתפרסמים במגזינים ברחבי העולם

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 8af272d at 12:31:27