לא בטן-גב: טיול לתאילנד שלא הכרתם

יופי שהעין מתקשה להתרגל אליו. לנה לנד, צפון תאילנד | צילום: אדי גרלד

אחרי שעונת המונסונים הסתיימה הגיע הזמן לנסוע לתאילנד שלא הכרתם. עזבו את החופים האקזוטיים, הפירות הטרופיים והשופינג המופרז, והצטרפו לטרנד העולמי של תיירות בת קיימא: מפגש עם שבטים מקומיים וביקור בחוות שיקום לפילים

מאת שירה פור

14 בדצמבר 2016

88 שיתופים | 132 צפיות

״אלבום תאילנד שלך כולל הרבה יותר מדי חרקים ופחות מדי ביקיני״, התרעמו יושבי הפיד אחרי רצף פוסטים מדאיג שלא כלל אפילו שייק אננס אחד. זה היה לפני כחודשיים, ממש עם פרוץ עונת התיירות הטרופית, בזמן הזה בשנה שבו חצי עולם משתזף תחת הפלורוסנטים במשרד, בעוד החצי השני כבר על המטוס לתאילנד. אבל אפשר לחזור מארץ הסטיקי רייס עם יותר מאשר חול ברגליים וזוג נייקי מזויפות. אל הטיול הזה, שהיה כמעט נטול ביקיני, הוזמנתי על ידי ארגון ידידי תאילנד כדי להיחשף להרי הצפון ולהתיידד עם השבטים הפרימיטיביים שהתיישבו בהם, לרגל הפעלת קו תעופה של בנגקוק איירווייז אל העיר מיי הונג סון (Mae Hong Son) שמאפשר להגיע אליה בנוחות מכל מקום בממלכה. זה היה מעט לפני מות המלך התאילנדי האהוב, אבל בגדול דבר לא השתנה מאז למעט מהעובדה שביום האבל הלאומי הצטוו האזרחים ללבוש רק שחור או לבן. לא משהו שלא קורה בתל אביב גם ללא צו שלטוני.

בעשור האחרון עברו בתאילנד כ־200 מיליוני תיירים מדי שנה, מתוכם כ־150 אלף ישראלים, שהובילו אותה למקום החמישי בדירוג העולמי של ההכנסות מענף התיירות ומיתגו אותה, לטוב ולרע, כספקית התענוגות של העולם. ישראלים טובים חווים את תאילנד לאורך החיים בשני מצבים: אחרי הצבא, כתרמילאים דלי תקציב, או בצד השני של החיים, כבורגנים נהנתנים. כלומר, גסט האוס או מלונות פאר, סלפי על רקע הנוף או סלפי על החוף. אין באמצע. בעצם, יש. כנראה שכולם ייפגשו בסוף בקניון בבנגקוק. על רקע התנופה התיירותית (עלייה של כמעט 12 אחוז משנה שעברה) יש מי שעצר לעשות חושבים ולבדוק את תג המחיר של קצב הגידול המהיר. ״רוב הכסף הולך לשבעה מחוזות מתוך 76, ויש פה פספוס אדיר לכל הצדדים״, אומרת נון סוראטצ'נה מארגון Local Alike (״כמו מקומי״, בתרגום חופשי). ״החוויה שהאורחים חוזרים איתה הביתה היא שטחית: שופינג, סיבוב בכפר, כולם מעמידים פני אותנטיים כמיטב יכולתם, מצלמים בלי לבקש רשות, בלי ליצור אינטראקציה, וממשיכים ללכת בלי להבין את מי הם פגשו ומה הם ראו. לפעמים הם מצלמים בטעות גם אותי כי הם חושבים שאני אחת מהשבט״, היא מספרת במבוכה.

הארגון שסוראטצ'נה עומדת בראשו מנסה לקדם גישה שקיבלה בעולם את השם ״תיירות בת קיימא״, וכמו כל דבר שנוסף לו התואר "בר/בת קיימא" – היא מלאה כוונות טובות. העיקרון פשוט: זוהי תיירות מעורבת קהילתית, כזו של אורחים ולא של נופשים, שמטפחת אזור ולא דורסת אותו, שעושה אהבה עם המארחת ולא סתם קורעת לה את הצורה ובורחת. בתאילנד, מטרתם העיקרית של אנשי Local Alike היא תיווך החוויה השבטית – כלומר, לא זו שהופכת את המקומיים לחיות קרקס עם צווארים שהוארכו באופן מלאכותי, אלא זו היומיומית, של האנשים הפשוטים עם הצוואר השגרתי. בקיצור, אם בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק, אז אחרי שהתפכחנו מההנגאובר ונשבענו שנפסיק לשתות, אפשר לעצור בלנה לנד, שזה חבל ארץ אמיתי לגמרי שרק נשמע כמו לה לה לנד, ובירתו צ'יאנג מאי. סיפר לי זאת המדריך שלנו לטיול הזה, מר פות, ששמו רק נשמע כמו איבר מין. זהו, אחרי שצחקנו, אפשר לצאת לדרך.

בנקוק | צילום: אדי גרלד

תחנה ראשונה: שבט ליסו

היכן: הכפר סי דון ין, שעה נסיעה משדה התעופה בצ'יאנג מאי

הבוקר עולה על כפר סי דון ין אשר בלב הג'ונג'ל ומגלה מראות שהעין מתקשה להתרגל אליהם מרוב יופי. בכפר מתגוררים כאלף איש, מהם 600 בני שבט הליסו, שמוצאם מסין ועל כן הם דוברים דיאלקט משלהם. הם גם לא בודהיסטים כמו 94 אחוז מאזרחי תאילנד, אלא אנימיסטים. בגדול, זה אומר שהם משוכנעים שלכל חי, צומח או דומם ישנה נשמה. בקטנה, זה אומר שהם מדברים גם עם הלמפה. מר פות מספר לנו כי אנשי הליסו מוטרדים מאוד מרוחות רעות, ועל כן בביתם יסתפקו בדלת אחת ויוותרו כליל על חלונות. בכניסה לבית תלוי תמיד גורם הרתעה יעיל בפני רוחות מרושעות: חלת דבש. הוא מוסיף ומספר לנו גם על מנהגי האבל של בני המקום: אם מדובר במוות אלים כמו תאונה או רצח, דינה של הגופה הוא שרפה. אם מדובר במוות בשיבה טובה – זכית במצבה.

אנשי הליסו לא אוהבים לדחות דברים לרגע האחרון, ולכן הם מכינים את ארונות הקבורה שלהם מראש. כך, כל משפחה מחזיקה בבית לפחות ארון אחד, על כל צרה שלא תבוא. מר פות לוקח אותנו אל השמאן המקומי, מעין מדיום הבקי ברזי הרוחות. הוא נחשב לרופא הכפר אך לא עושה שימוש בצמחים או תרופות, אלא מסתפק בלחשים, מדי פעם מקריב כמה חזירים כדי להרגיע את הרוחות, מנסה כמיטב יכולתו בעזרת נרות וכוסות. לעתים הוא מתייעץ גם עם עצמות עוף. משימתו העיקרית היא ביצוע טקס ״הנשמה״, שאמור להשיב את נפשו של אדם תשוש, באמצעות שחיטת תרנגול ונעיצת מקלות במבוק ברגליו. מר פות מספר כי השמאן של ליסו כבר בן 69, בגילו הוא נחשב חלש ופגיע לפלישת רוחות. מחפשים לו יורש. נראה, אולי הנכד יימצא כשיר.

מדברים עם הלמפה. ליסו לודג' | צילום: אדי גרלד

איפה ישנים? בבקתות הבמבוק והעץ של מלון ליסו לודג' האקולוגי. הצוות מורכב ברובו מצעירים מקומיים, שלא נאלצים לעזוב לעיר כדי להתפרנס, והמלון מתפעל חשבון בנק לתושבים ומזרים אל קופתו 30 באט על כל אורח. הכסף המצטבר משמש לצרכי הקהילה כמו חיסונים והסעות לבתי הספר. למלון גן ירק אורגני צמוד וגם שדות אורז משלו.
(כ־400 ש״ח ללילה לאדם בחדר זוגי)

מה עוד עושים כאן? בנוסף לסיור בכפר יש גם פעילות אתגרית בסביבה: מראפטינג בדרגת ילדות קטנות ועד אומגה לחיות יותר הרפתקניות. אנשי הלודג' ארזו לנו לאנץ' בוקס מקסים כשיצאנו לפעילות: סלסלת קש ובתוכה עוף במרינדה, אורז דביק וקינוח מתוק – הכל ארוז בנפרד בעלי בננה. משפחות או אנשים שממש אוהבים חליטות יוכלו לצאת לקטיף תה עם אנשי השבט.

צילום: אדי גרלד

תחנה שנייה: שבט מונג

היכן: כשעה נסיעה מצ'יאנג מאי

כדי לפגוש את אנשי שבט המונג צריך להתאמץ, אין מה לומר. אחרי כיתות רגליים של שעה וחצי במעלה ההר מגיעים אל השבט הקטן הזה, שחבריו הם מונגולים גולים שנותרו נאמנים לתרבותם ושפתם. הדרך למעלה נדיבה במראות מרהיבים של שדות אורז ומרבדי ירק. עם הגיענו מקבלים את פנינו חמישה ילדים קטנים בני חמש לכל היותר בעודם אוחזים במצ'טות ומגלפים קני סוכר. על הקנים יושבת בנחת להקת חיפושיות ענק. אב המשפחה עומד מהצד ומשגיח, תינוק רך תלוי לו על הצוואר. מתברר שהילדים בעיצומו של קרב חיפושיות – לשם השעשוע כיניתי אותן פול וג'ון – כשבעל החיפושית המנצחת אוסף את כולן ומעניק לאמא במטבח, שתבשל צהריים.

ילדים משחקים בחיפושיות שאותם יאכלו מאוחר יותר בשבט מונג | צילום: אדי גרלד

בהמשך נחשפנו להכנת הממתק המסורתי קאפוק שעשוי מאורז דביק שקיבל מכות פטיש עד שהפך עוד יותר דביק. לקינוח, אנשי השבט ממש התעקשו שננסה לנהוג בכלי הרכב המקומי – מעין עגלת עץ בגובה הכביש עם מוט היגוי ששולט על שני הגלגלים הקדמיים. זקן השבט, קשיש כבן 80 שישב על כיסא בשולי דרך העפר, כמעט קיפח את חייו בניסיון השלישי שלנו.

גם במונג ביקרנו בביתו של השמאן המקומי, והפעם ניסינו לתקשר עם אשתו באמצעות ציפיות רקומות לכריות שהציצו מאחד השקים. היא מכרה לנו אותן במאה באט האחת. טיפ חשוב: אסור לצלצל בפעמון הבית של השמאן. זוהי בעצם הזמנה פנימה של רוחות רעות ומעין הכרזת מלחמה על יושבי הבית. אם תבקשו ממש יפה, בערב אנשי הכפר ילבשו את הבגדים המסורתיים הכבדים שלהם וירימו בחדר האוכל במלון את גרסת המחזמר שלהם לחתונה. אם תבקשו עוד יותר יפה הם יספרו לכם בדיוק באיזה שוק בצ'יאנג מאי ניתן לקנות בגדים כאלה לעצמכן. אתן רוצות לבקש יפה, סמכו עלינו.

חדרנית במלון מונג | צילום: אדי גרלד

איפה ישנים? מלון מונג שבו ישנו הוקם בראשית שנות ה־80 על ידי רשת מלונות Serenata, ולאור העובדה שלתאילנד יש הפרעת ניקיון קולקטיבית – הוא נשמר כחדש. החדרים בנויים מבטון על כלוסנאות ומעוצבים בפשטות כפרית בהשראת מבנה הבתים של שבט המונג: בכל אחת מהפינות חדר, אחד לכל רעיה, ובמרכז אח בוערת. בין החדרים מדשאות רחבות ובריכה רומנטית במיוחד שמשקיפה לג'ונגל.
(3 כוכבים. כ־260 ש״ח ללילה לאדם בחדר זוגי)

מה עוד אפשר לעשות באזור? סדנת בישול במטבח המלון שבסופה תאכלו את מה שבישלתם ותהיו בטוחים שזה יהיה טעים וחריף אש, ולמיטיבי דיווש – טיול אופניים בן שעתיים וחצי בהרים בין כמה כפרים.

צפון תאילנד | צילום: אדי גרלד

תחנה שלישית: חוות הפילים

היכן: רבע שעת נסיעה מהעיר פאי אשר בגבול בורמה

אחד הנושאים הכאובים ביותר בתאילנד הוא אילוף פילים לצורכי שעשוע. הפיל, חיה מאוד פראית אך גם מאוד אנושית, לא מאוד בקטע של לסחוב שמנדריקים מערביים על הגב, בטח שלא על גבי אוכף מכאיב. ובכל זאת, פילי תאילנד חיים כיום בשני מצבים שונים: כחיית שעשועים או כחיית שעשועים לשעבר. חברי הקבוצה השנייה, לרוב עם פציעות גב קשות, מועברים לחוות שיקום לשארית ימיהם. אחת החוות האלה היא Thom's Pai Elephant Camp, הסמוכה לעיר פאי המשמשת כנקודת מעבר לתרמילאים מתאילנד אל בורמה ולאוס. תום, בעלת החווה, היא דור רביעי למאלפי פילים שהתפכחה והחליטה לשנות גישה בחווה שסבה הקים. כך, במקום לרכוב על פילים, אפשר להאכיל אותם, ללוות אותם אל הנהר לשעת המקלחת ולאחר מכן לשהות בבית ההארחה הצמוד. גם תום, כמו תאילנדים רבים, תופסת את התיירים כמחוללי שינוי ומשני דפוסים. בעיניים נוצצות היא מספרת לנו שבעקבות מחאת גולשים במערב אירופה לפני כשבע שנים חדלו סוכנויות נסיעות למכור את אטרקציית הרכיבה כחלק מחבילת הנופש באזור.

חוות שיקום פילים ליד העיר פאי | צילום: אדי גרלד

איפה ישנים? במלון Quarter החביב במרכז העיר, לשהות פונקציונלית אך נעימה (4 כוכבים, כ־200 ש״ח ללילה לאדם בחדר זוגי), או במלון Reverie Siam היפהפה שיושב על גדות הנהר ומעוצב בסגנון שנות ה־20 באנגליה (4 כוכבים, כ־500 ש״ח לאדם בחדר זוגי).

הכותבת הייתה אורחת של Royal Jordanian Tourism Authority of Thailand ו־Bangkok Airways