מסע ללאוס

| כתב וצילם: אורי תירוש

לאוס פותחת את שעריה לתייר המערבי

בכתבה

את ג'ייסון האוסטרלי פגשתי בבר בנגקוקי אפל. בין בירה אחת לשנייה גלגלנו שיחת חולין, מאילו הנקרות למטיילי התרמיל, בהן מחליפים חוויות, מכירים אנשים ונפרדים כל אחד לדרכו ולמחוז חפצו. ממש לפני שאיבד את כושר הדיבור, מפאת כמויות האלכוהול ששתה, הצלחתי לחלץ מפיו את שם המקום: סע לאובון (Ubon), משם תחצה את הגבול בצ'אנג מק (Chong Mek) ותמשיך לדרום לאוס אל סי פן דון (Si Phan Don). ממש כך שמעתי בפעם הראשונה על המקום המופלא הזה.

איים בזרם

כמה ימים לאחר מכן הגעתי אל מעבר הגבול בצ'אנג מק. פקיד הגבול הלאוטי ראה אותי, סימן בידו לשלילה ואמר טיי! – "לא" בשפת הלאו. כך עמדתי לא פה ולא שם, בשטח המפורז, עד שהבנתי (לאחר רמז) כי שטר של 20 דולר בתוך הדרכון יכול לפתוח את מעבר הגבול ללאוס. את ארוחת הערב כבר אכלתי בפקסה (Pakse), העיר המרכזית בדרומה של לאוס, שהוקמה על ידי הצרפתים בראשית המאה שעברה. העיר שוכנת במפגש הנהרות מקונג
(Mekong) וסה (Se) ומכאן שמה "הפתח לסה". כיום פקסה היא בירת מחוז צ'אמפאסאק (Champasak) ומהווה מרכז אדמיניסטרטיבי חשוב בדרום המדינה.

דרומית לפקסה, במקום בו מתרחב המקונג לכדי 14 ק"מ, מבצבצים מהמים אינספור איים קטנים. אזור זה נקרא סי פן דון, שם שפירושו "4,000 האיים". למעשה, רוב האיים הם גושי אדמה שניתן לראותם רק בעונה היבשה, כשהנהר נסוג והמים הופכים רדודים. חלק קטן מהאיים מיושב כל השנה, ביניהם דון קונג (Don Khong) ודון דט (Don Det). התשתית באיים רעועה, אין רשת חשמל ואין מים זורמים אבל יש בהם אנשים מחייכים, איכרים עמלים ושלווה שלצערי כבר נדירה בדרום-מזרח אסיה.

על גדת המקונג שמעתי לראשונה, מפי אחד המקומיים, את סיפור היווצרותה של לאוס. האגדה מספרת על הדרקון שגופו התעוות ומפיו יצאו קולות ורעשים שהרעידו את כל היקום. הדרקון פער את לועו האפל ומתוכו הגיח נחשול מים אדיר, אשר הציף הכל. השמש ייבשה קצת את המים, ועל הארץ נותר פס מים צר בצבע חום, שנמתח עד האופק. מתוך הבוץ שבגדות הנהר בצבצו האנשים הראשונים, והללו קראו לנהר בשם "מה קונג" – "האם הגדולה".



העץ שמשמש לבעירה ולבנייה הוא חומר הגלם העיקרי של אנשי הנהר. בשנים האחרונות החל פיקוח שתכליתו כריתה מבוקרת

העץ שמשמש לבעירה ולבנייה הוא חומר הגלם העיקרי של אנשי הנהר. בשנים האחרונות החל פיקוח שתכליתו כריתה מבוקרת

להקשיב לצמיחת האורז

לאוס היא המדינה היחידה בדרום-מזרח אסיה שאין לה מוצא לים, ומכאן חשיבות נהר מקונג במארג חייה. במדינה שגודלה פי 11 מישראל וששני שלישים משטחה מכוסים ביערות עד, הנהר והעמקים הפוריים סביבו מהווים את תשתית החיים במדינה. המקונג העובר בליבה של לאוס משמש נתיב תחבורה ומקור פרנסה עיקרי. נדמה כי החיים בלאוס מתנהלים בקצב הגאות והשפל של עורק חיים זה, בין עונת המונסון לעונה היבשה.

בלב דון דט (דון = אי בשפת המקום) עוברת מסילת הרכבת הישנה שבנו הצרפתים, מעין שריד חלוד ועמום לתקופת הזוהר של ישיבתם בהודו-סין. לקראת סוף המאה ה-19 התחזקה ההשפעה הצרפתית באזור, וכך תיארו הצרפתים את הלאים ביחס לשכניהם: "הווייטנאמים שותלים את האורז, הקמבודים מתבוננים באורז הגדֵל ואילו הלאים מקשיבים לקצב צמיחתו".

לא במקרה בחרו הצרפתים במטאפורת האורז. לאוס, בדומה למדינות רבות במזרח אסיה, מתקיימת על גידול דגן זה, ושדות האורז הם חלק בלתי נפרד מהנופים ומהטיול במדינה. גידול האורז מצריך ידיים רבות ודורש עבודת צוות: הכשרת השדה, כריית תעלות המים, הקמת המחיצות, ההצפה, הזריעה וכמובן הקציר. הליך זה תרם להיווצרות חברה קולקטיבית בה הפרט מבטל עצמו בפני הכלל. עד היום ניתן לראות כיצד הכפריים מעבדים יחדיו את שדה האורז, ובסיומו של יום העבודה אוכלים יחד את ה"אורז הדביק" (Khao Niaw), המהווה את לִבה של כל ארוחה. הצרפתים לא ראו חשיבות מיוחדת במושבה השלווה, שכן לאוס היא ברובה ארץ הררית ללא אוצרות טבע רבים. בשנת 1953 זכתה לאוס בעצמאות מלאה, כשצרפת נאלצה לוותר על מושבותיה ועל השפעתה בהודו-סין.הלגונה הכחולה
בירתה הנוכחית של לאוס, ויינטיאן (Vientiane), נראית במבט ראשון כאנטיתזה לשלווה הכפרית ולבתי הקש והעץ הנטועים לאורכה ולרוחבה של המדינה. אולם בהשוואה לערים מרכזיות במדינות השכנות, ויינטיאן היא לא יותר מכפר אחד גדול. העיר, שנשלטה בעבר על ידי עמים שונים (ביניהם הבורמזים, הסיאמים והקמרים), נקבעה כעיר בירה על ידי הצרפתים, ומחזיקה בתואר זה גם לאחר תום העידן הקולוניאלי.

במהלך שיטוטי בעיר שמחתי לגלות את פארק בודהא (Buddha Park), גן פסלים ובו יצירות גדולות ממדים שמבוססות על המיתולוגיה ההינדית והבודהיסטית. מיקומו של הגן בסמוך לגדת הנהר מַעצים את חווית הביקור ומשרה אווירה מיסטית המהלכת על הפסלים והצְלמים.

בשנים האחרונות גבר זרם "מטיילי התרמיל" המגיעים לתור את המדינה. נדמה כי הם מצאו את גן העדן האבוד בעיירה ואנג ויינג (Vang Vieng), הנמצאת כ-160 ק"מ צפונית לבירה. קשה להאמין כי בעבר הלא רחוק היה כאן רק כפר דייגים קטן עם שוק במרכזו. כיום זוהי עיירת תרמילאים עם מספר מבלבל של מקומות לינה ומסעדות, שחלקם אף "מתהדר" בשלטים מזמינים הכתובים בלשון הקודש.

ואנג ויינג שוכנת בסמוך לנהר נאם סונג (Nam Song), עליו מתנהלים במשך רוב שעות היממה אבובים עם מטיילים עליזים, ששטים בעצלתיים במים הרדודים. חוויה בלתי נשכחת מזומנת למטייל בשל האווירה הרוגעת וההרים הקרסטיים בהם אפשר לטייל אל מערות נטיפים חבויות, מקום משכן הרוחות לפי האמונה המקומית. אחת המערות המפורסמות היא פו קאם (Pou Kam). בפתח המערה ניצב פסלו של בודהא ובתוכה יצר הטבע תצורות קרסטיות מהפנטות. מחוץ למערה משוקעת בריכת מים קטנה ומזמינה, שניתן להשתכשך במי הטורקיז שלה. בריכה זו נודעת באזור בכינויה "הלגונה הכחולה".כדים מסתוריים
הרמה הנישאת, ההרים הגבוהים והיערות הירוקים משרים שלווה פסטורלית מטעה במחוז סיאנג קואנג (Xieng Kjuang) שבמזרח המדינה. חיוכי האיכרים ובתי הקש הציוריים הטעו גם אותי כשהגעתי לבירת המחוז פונסאואן
(Phonsavan), שם ראיתי לראשונה את הדקורציה הלאוטית הצינית: עציצים עשויים מפגזי מרגמות, מחזיקי מפתחות מנצרות רימונים, פצצות מצרר המשמשות פריטי ריהוט בבתים, ופצצות מטוסים שמתפקדות כגדרות בין הבתים נמוכי הקומה.

מלחמת הודו-סין השנייה, הידועה במערב כמלחמת וייטנאם, גררה לתוכה גם את לאוס השכנה. כוחות צפון וייטנאמיים שלחמו כנגד הכוחות האמריקניים הסתננו ללאוס דרך הג'ונגלים הסבוכים בנתיב הנקרא על שם מנהיגם הנערץ (שגופתו החנוטה נמצאת בהאנוי) – "נתיב הו צ'י מין". במשך קרוב לעשור שפכו האמריקנים אלפי טונות של פלדה רותחת ופצצות דלק על אזור זה בתגובה למחסה שהוענק לכוחות הצפון וייטנאמיים. מאז המלחמה נושא מחוז שיאנג קואנג בתואר המפוקפק "המקום המופצץ ביותר בעולם".

מי הם הלאוטים?

לאוס מוגדרת לא פעם כאוסף של שבטים, שפות, אמונות ועמים ולא כעם בעל זהות אתנו-תרבותית הומוגנית אחת. אוכלוסיית לאוס מונה 6,521,998 תושבים (נתוני 2007) וחיות בה כ-100 קבוצות אתניות שונות, השומרות על תרבותן ועל אמונתן.

המשך»

הפצצות הרסו עיירות שלמות, החריבו שדות, שרפו יבולים והרגו אלפי אזרחים לאים חפים מפשע. וראה זה פלא, מכונת המלחמה האמריקנית, שלעתים נראה כי היא מבלבלת בין טוב לרע ובין קדושת המטרה והאמצעי, לא מַחקה את החיוך הציני ואת ההומור השחור של האיכרים הלאוטים. הם אף הסבו את מכתשי הפצצות למאגרי מים מאולתרים והצליחו לשקם באופן חלקי את האזור החרוך.

הגעתי למחוז זה בעקבות הכדים המסתוריים המונחים במרחבים שמסביב לבירתו. מישור הכדים (Plain of Jars) הוא שם כולל לשטח נרחב שבאדמתו נטועים, בין מכתשי הפצצות לנפלים הרבים, מאות כדי אבן פרהיסטוריים. גובה הכדים בין מטר לשני מטרים וחצי ומשקלם כטון. החוקרים אינם יודעים מי ייצר את כדי הענק הללו ולאיזו תכלית, ולפי אחת הסברות הם שימשו לקבורה. אגדה המקומית של בני המונג המתגוררים באזור מספרת כי הכדים נוצרו להתססת משקאות אלכוהוליים לכבוד מסיבת ניצחון שערך הצבא שבא מדרום סין, וכבש את האזור במאה השישית.



בדרומה של לאוס מתנהלים החיים בקצב המקונג - נשות האי על גדת הנהר

בדרומה של לאוס מתנהלים החיים בקצב המקונג – נשות האי על גדת הנהר

קסם הצפון

במאה ה-14 איחד המצביא צ'או פה נגום שלוש נסיכויות עצמאיות, העניק לממלכה את השם "ארץ מיליון הפילים" וקבע את בירתה בלואנג פרבאנג
(Luang Prabang). עד העברת הבירה לוויינטיאן, בעקבות לחץ בורמזי, שימשה לואנג פרבאנג המרכז האדמיניסטרטיבי והדתי של לאוס. הבודהיזם מהזרם הטראוואדי התקבל בה עוד בראשיתה והופץ ברחבי הממלכה, לאחר שהמלך קיבל מהקמרים את פסל הבודהא פה באנג, השמור עד היום בעיר.

השכמתי מוקדם בבוקר וצעדתי לעבר מפגש הנהרות מקונג ונאם קאן (Nam Khan), בצפון-מזרח העיר, שם נמצא מקבץ מרשים של מקדשים יפים. המקדשים בנויים בסגנון לואנג פרבאנג, כשגגותיהם מגיעים סמוך מאוד לקרקע; הלאוטים מתארים את גג המקדש ככנפי תרנגולת החסה על אפרוחיה. יפה לראות בשעות הבוקר המוקדמות את הנזירים היוצאים בשיירה ארוכה וצבעונית אל רחובות העיר ללקט מנחות ומזון מהתושבים, בטרם יחזרו לשקוד על הכתבים והסוטרות הבודהיסטיות.

טיפ עולמי של איל

בוויינטיאן או בלואנג פרבאנג מומלץ לצאת בבוקר לקרנות הרחוב וליהנות מארוחת בוקר צרפתית באחד הדוכנים: באגט חם עם ירקות וגבינה מותכת. המעוניינים באוכל מסורתי חריף (ראו הוזהרתם!), יכולים לבקש טאם מאק – סלט חריף ומתובל המורכב מפפאיה ומצ'ילי כתושים יחד.

גבעת פו סי (Phu si) חולשת על העיר ומאפשרת תצפית מרהיבה על מפגש הנהרות ועל המבנים הקולוניאליים שהשתמרו סביבו. מהתצפית מובן מדוע הוכרזה העיר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. במורד הגבעה בדרך אל הכביש הראשי מתמקם עם רדת ערב שוק הלילה של העיר בו ניתן למצוא מזכרות, עבודות יד מקומיות ודוכני אוכל רבים ומגוונים.
מפלי קואנג סי (Kuand si) הם הזדמנות ליום טיול בטבע מחוץ לעיר ולאזור השבטים. עשיתי את דרכי למפלים באוטובוס מקרטע, כשלידי ישבו בני שבט המונג. מעניין היה לראות איך סדרת המפלים הצונחים לברכות הטורקיז, שפע הצמחייה ורקע הסלעים הגירניים שבו אפילו את לבם.

נדמה כי טיול ללאוס הוא טיול למזרח האבוד. איים שקטים, ערי מקדש, שרידי הקולוניאליזם, כדים מסתורים, נופים עוצרי נשימה, כפרי המיעוטים בצפון הרחוק, ערב רב של עמים, אמונות, אלים ושדים. בתוך כל המבוך הזה חי עם חייכן, שהגורל הולם בו מדי פעם. לעתים אלו כוחות הטבע מביאי המונסונים והשיטפונות ובעקבותיהם המלריה והרעב; לעתים זה האדם הלבן שבא ולקח, הפציץ ושיעבד – והכל בשם האידיאולוגיה, הליברליזם והנאורות המערבית.

 

אורי תירוש – מטייל, כותב ומדריך. מנהל את מחלקת טיולי "בראש אחר" בחברת פגסוס. עונה בדוא"ל: uri.tirosh@gmail.com

 

מתוך: מגזין מסע עולמי

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 8af272d at 14:48:37