"מרגישה פצצה" של איימי שומר: כשאהבה עצמית הופכת לקרקס

באיזו שנה אנחנו? הייתי די סגורה שעכשיו אפריל 2018, אבל את הסרט החדש של איימי שומר "I Feel Pretty" תרגמו לעברית מ-2003, ומסתבר שהשם העברי הוא לא הדבר היחיד בסרט שנראה שייך לתקופה אחרת, כזו בה לא שמעו על המהפכה של אשלי גרהאם ותנועת הבאדי פוזיטיב עדיין נחשבה לטרנד יוצא דופן ומתמיה. בכל זאת, נשים עם ירכיים שמעזות לאהוב את עצמן. ובכן, לא התגעגעתי.
"מרגישה פצצה" מספר על רנה בנט (איימי שומר), אישה בעלת מראה ממוצע וביטחון עצמי נמוך, כי הרי אין סיכוי שהשניים לא ילכו יחדיו, שמאסה בחייה נטולי הזוהר. היא עובדת במשרד קטן ותחוב של חברת איפור יוקרתית וחולמת להשתדרג למשרדי החברה בשדרה החמישית. היא אפילו מוכנה לספוג ירידה במשכורת כדי לעבוד שם כפקידת קבלה, פוזיציה שלרוב מאוישת על ידי בנות 20 וקצת בדרך לפריצה כדוגמניות או כוכבות אינסטגרם.

בדיוק כשרנה מרגישה שהגיעו מים עד נפש היא נופלת במהלך שיעור ספנינג, דופקת את הראש והופ, מתעוררת עם כל הביטחון העצמי שבעולם. מרגע זה היא נכונה לכל אתגר – היא מקבלת את משרת החלומות, מתחילה עם בחור, לובשת חצאיות קצרות, משתתפת מרצונה החופשי בתחרות ביקיני ומנסה לחיות את החיים הכי שמחים ומרגשים שאפשר.

עוד כתבות מעניינות
לא אוהבת את איך שאת נראית? עשי יותר סקס
תום יער מגלה: כך התחלתי לאהוב את עצמי
"שת**יין השלמות": קמפיין האופנה שמסעיר את הרשת

אם חלילה גם אתן חושבות שאיימי שומר נראית מצוין (אפילו שהיא לא במידה 36) הסרט יעשה סלטות כדי שתשתכנעו. היא אולי לא נופלת לקלישאת הגשר בשיניים ומשקפיים עבים, אבל זה לא הופך להרבה יותר טוב מזה. טרנינגים בצבעים זועקים, חליפות דודתיות ואיפור מרושל אומרים לגרום לנו לשכוח שהמקום היחיד בו שומר לא תואמת את סטנדרט היופי הוא אולי מחוץ למשרדי ליהוק של תצוגת אופנה. אחרי הנפילה היא לומדת בדרך קסם איך להתאפר, לעצב תסרוקות ולעשות בייביליס. המלתחה שלה עדיין נשארת מבאסת ורצינית למדי, אולי כדי שלא נשכח אף רגע שהיא עדיין "לא מספיק יפה" ונצחק כשהיא עושה "דברים של כוסיות".

קהל היעד המובהק של הסרט הן נשים שממש כמו הגיבורה מרגישות שהעולם מתעלם מהן או אפילו יורק עליהן רק בגלל שהן לא נראות כמו בר רפאלי. זה בסדר גמור. ראוי ואף משתלם ליצור סרטים שפונים בדיוק לקהל הזה, מציעים לו נחמה או פנטזיית כוח כיפית ובלתי מזיקה. בהתחלה גם "מרגישה פצצה" נראה ככה, כסרט שמעז לדבר בכנות על העולם השטחי שמעדיף רזון ונעורים על בערך כל דבר אחר. אבל מסרים לחוד ומעשים לחוד. רנה לא עוברת שום תהליך או ההתפתחות בסרט, השינוי היחיד שאנחנו רואות על המסך הוא שינוי אינסטנט: נפילה על הראש שגוררת מייד התנהגות שאין דרך אחרת חוץ להגדיר אותה כמוזרה מאוד, ואת זה לא אנחנו אומרות אלא כל הסובבים את רנה. המכשול היחיד הוא האפשרות שהקסם יפוג ולא למשל הקשיים שהיא עלולה לעבור במסע בדרך לאהוב את עצמה. הפתרון השטחי של "מרגישה פצצה" לביטחון עצמי נמוך הוא פשוט להתחיל לאהוב את עצמך ספונטנית ובכל הכוח. ואו, תודה רבה, איך לא חשבנו על זה קודם.

איימי שומר ב"מרגישה פצצה" | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

כשאהבה עצמית הופכת לבדיחה: "מרגישה פצצה" | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

בסרט "הפנטזיה של הל" מ-2001, ג'ק בלאק עובר הפינוזה כדי שיוכל לראות אנשים בהתאם ל"יופי הפנימי" שלהם. הוא מתאהב בגווינת' פלאטרו הרזה, רק כדי לגלות עם התפוגגות ההפינוזה שהיא למעשה שמנה מאוד. "מרגישה פצצה" משאיר את רנה באותו הגוף, אבל המסר המשתמע משני הסרטים דומה: כדי שאישה "לא יפה" תזכה להיחשב מושכת וראויה לאהבה, יש צורך בנס פנטסטי כלשהו. הפעם לא הגבר הוא השטחי אלא דווקא האישה עצמה – ברנה אין אמפתיה אמיתית למצוקה של אחרים או הבנה שיש מי שאוהבות את עצמן למרות שהן לא מושלמות, והיא מזלזלת באפשרות שגברים ירצו לצאת עם מישהי שלא נתלשה מהשער של ספורטס אילוסטרייטד. הרגע בו היא נענשת על זה הוא גם הרגע בו הסרט הופך מקומדיה בינונית משהו לשיעור חברה מעיק.

ואם כבר קומדיה, אי אפשר לא לתהות מה קרה לשומר הסטנדאפיסטית החצופה. מלבד הבלחות של שנינות מקרית שמזכירות לנו שזו עדיין אותה איימי שומר מהמערכונים המבריקים  ההם, רוב ההומור בסרט מבוסס על חוסר המודעות של רנה למצבה. איזה צחוקים, היא היא חושבת שהיא כוסית על ולא מבינה שבעצם היא אישה ממוצעת, שלא תואמת את אידיאל היופי הצר והמגביל שתעשיית האופנה מכתיבה. תראו אותה, רומזת שדוגמנות היא אופציה עבורה, או שהיא יכולה לאכול מה שבא לה! ועכשיו היא מרוצה מהתחת שלה למרות שהוא סתם תחת רגיל, מי היא? ביונסה? כשרנה אומרת בקול רם שהיא יפה אנשים מעקמים את האף, הרי איך היא מעזה. בפעמים היחידות שהיא זוכה לפרגון זה רק בגלל ש"אישה רגילה" כמותה היא לא יותר מחיה נדירה ואקזוטית במשרד בו כולן עשירות מאוד, מפורסמות מאוד או יפות מאוד. ונשים כאלה, כידוע לכל, חיות באולימפוס ואף פעם לא נוסעות ברכבת, זה רק בשביל מכוערות.

מי היה מאמין שגם לגברים יש באדי אישיוז? | באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

זה ממש לא חייב להיראות ככה. אפשר להראות נשים שבאמת מתמודדות עם הדימוי העצמי שלהן בלי להשטיח הכל ל"נפלתי ולמדתי לאהוב את עצמי". אפשר גם לדבר על הפער בין הציפיות החברתיות והחיים האמיתיים בלי לרמוז שהשחקנית הראשית שלכם כונפה. הסדרה "גדולה מהחיים" התחילה עם אירוע פנטסטי מופרך הרבה יותר מזה של "מרגישה פצצה", אבל מציגה דמות ראשית שכולה ביטחון עצמי בלי לוותר על עיסוק אמיתי בדימוי גוף וביחס לנשים שמנות בחברה. "בטי" הציבה אאוטסיידרית חסרת סטייל בליבה של תעשיית האופנה השטחית בלי להפוך אותה לפאנץ', ובסרט "היירספריי" הגיבורה מעדיפה לרדוף אחרי האידיאלים והחלומות שלה מאשר להתעסק בשאלה האם היא רזה או יפה מספיק.
אפילו ל"מרגישה פצצה" זה מצליח לפעמים – כשהוא מדבר על אנשים שאינם רנה. הבחורה היפה מחדר הכושר (אמילי רטאייקאוסקי, הדוגמנית ההורסת שאתן אולי מכירות מהקליפ של Blurred Lines) והבוסית החכמה והנערצת (מישל וויליאמס) מתמודדות עם אישיוז משלהן, ומעוררות הרבה יותר אמפתיה. הסצנה הטובה ביותר בסרט מתרחשת דווקא כשאית'ן (רורי שובל) ורנה מגיעים למיטה והוא מתעקש לכבות את האור, לא בגללה אלא בגלל חוסר הביטחון שלו עצמו. וכך יצא שסרט שמזיע ממאמץ לזכות בתואר חביב ההעצמה הנשית של השנה מזכיר לנו שגם לגברים יש אישיוז, ושלפעמים אפשר גם פשוט להודות בזה ולכבות את האור.