תראו אותנו, גרסת הפרינט: סיפורו של מגזין "את"

| מאת: עידן יוסף ימין

מי גילה את ורדה רזיאל ז'קונט, למה נבחרה רבקה מיכאלי לאישה הפופולרית בישראל ואיזו עורכת פוטרה כי הייתה פמיניסטית מדי? מגזין "את" נוסד על ידי טומי לפיד באפריל 1967 לפני 48 שנה ו־800 גיליונות בדיוק. סיפורו משרטט את דיוקנה של האישה הישראלית: אופנתית, מג'נגלת ומחזיקה קצר את הבעל

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2015/03/sizes/H-26_wo_680_382.jpg
סיפורו של מגזין "את" מיום היווסדו לפני 800 גיליונות

“שמרי על גיליון זה ועל הבאים אחריו. תוך זמן לא רב יימצא על אחד המדפים בביתך אוסף של עצות שימושיות בתחום האופנה, הבישול, הדקורציה ושאר נושאים העשויים לעניין אותך". כך פתח העיתונאי יוסף טומי לפיד, מייסד מגזין “את" ועורכו הראשון, את דבר העורך בגיליון הראשון שיצא לאור באפריל 1967. 800 גיליונות לאחר מכן, שיטוט מעמיק בארכיון "את" מגלה שלפיד צדק. אחת לאחת נערמות הכתבות, הפקות האופנה, המדורים והמוספים המיוחדים לאוסף מרהיב שמספר את סיפורה של האישה והאופנה הישראליות. כותבות קנוניות כמו יעל דיין, רות סירקיס וּורדה רזיאל ז'קונט נולדו לראשונה ב"את"; שמות אגדיים כמו גולדה מאיר, גילה אלמגור וחנה מרון חנכו את השערים הראשונים בצילומים של בכירי הצלמים לעתיד – בן לם, יקי הלפרין ורון קדמי – וכוננו את תרבות הצילום וסיקור האופנה הישראלי.

רונית אלקבץ, מוסף "את יופי" 1989 | צילום: ארכיון

רונית אלקבץ, מוסף "את יופי" 1989 | צילום: ארכיון

זיקוקים ברחוב קרליבך

"את" נולד כשבדוכני העיתונים היה מגזין “לאשה" בלבד, שהוגש לציבור בשחור־לבן. לעיצוב הגרפי אחראי דן ריזינגר, לימים חתן פרס ישראל לעיצוב, שעיצב מגזין בצבע בהשראת מגזינים מהעולם כמו Elle"" ו"ווג". (ראו מסגרת).

“באותו הזמן הקמתי את ‘דובשנית', שהיה מגזין האופנה הראשון בישראל וגם הראשון להיות מודפס בצבע", נזכר חביב שמעוני, המנהל המסחרי הראשון של “את". “'מעריב' רצה לתת תשובה ל'לאשה' של ‘ידיעות אחרונות', ומכיוון שהיו לי קשרים בעולם הפרסום – פנו אליי. קיבלתי עוד הצעות, אבל ברגע האחרון החלטתי ללכת עם ‘מעריב' ועם טומי לפיד. 'מעריב' רכש את 'דובשנית', וכך נולד 'את'. המערכת שכנה בקומה הרביעית של בית 'מעריב'".

כמה קשה היה להקים את המערכת?

“עם עובדים לא הייתה בעיה, אבל הפרסום הוא סיפור אחר. הענף היה מוגבל והתקציבים היו קטנים. מצד שני, לא הייתה טלוויזיה והמגזינים היו הגורם החשוב והמרכזי בענף. התחלנו עם חברות כמו רבלון, הלנה רובינשטיין, מפעלי נייר חדרה. חברת דובק הייתה מפרסמת קבועה וגדולה".

מה היו היחסים בינך לבין לפיד?

“בהקמה הייתה התרגשות גדולה. ייחלנו לשרוד את השנה הראשונה וזו נראתה לי אז משימה בלתי אפשרית. היו בינינו יחסי חברות קרובים לצד מריבות קשות וצעקות. הוא היה בצד המערכתי ורצה מגזין רציני ומתוחכם, ואני מהצד המסחרי רציתי ללכת בכיוון עממי יותר כדי להגדיל את התפוצה".

האם יש מאבק שאתה זוכר במיוחד?

“הוויכוחים שלנו תמיד היו על כמות מודעות. הוא רצה פחות בכל עיתון, ואני רציתי יותר. טומי היה צורח במערכת: 'לא מעניין אותי! אתה תהפוך את כל העיתון למודעות! אנשים צריכים לקרוא משהו, לא רק לראות פרסומות!'. במצבים כאלה היינו פונים לבורר – אריה דיסנצ'יק, עורך ‘מעריב'. הוא היה מגשר בינינו".

יעל ומשה דיין, גיליון 5, אוגוסט 1967 | צילום: ארכיון

יעל ומשה דיין, גיליון 5, אוגוסט 1967 | צילום: ארכיון

תמהיל המגזין בשנים הללו כולל סיקור של תעשיית הבידור והתרבות לצד כתבות חברה ומדריכים. את השערים עיטרו דוגמניות מחו"ל ולצדן אושיות חברה ישראליות, והראשונה הייתה יעל דיין לצד אביה (גיליון 5). בשנה הראשונה ייסד לפיד את תחרות “האישה הפופולרית בישראל". השמות שבלטו ברשימה מעידים על רוח הימים שלאחר מלחמת ששת הימים ועל חברה פטריוטית שגיבורות התרבות שלה הן דיין כאמור, ח"כ גולדה מאיר, אל"מ סטלה לוי וח"כ שולמית אלוני. האישה הראשונה שנבחרה לראש הרשימה הייתה נעמי שמר, המחברת והמלחינה של הלהיט “ירושלים של זהב". בשנה שלאחר מכן הייתה זו רבקה מיכאלי. “פעמיים נכללתי ברשימה, פעם אחת גם הייתי בראשה", נזכרת מיכאלי. “מה שיפה בסיפור הוא שנבחרתי לא על סמך מראה אלא על סמך תוכנית רדיו שהייתה מאוד פופולרית אז בשם ‘עקרת הבית' שעסקה בנושא לייף סטייל ושודרה בבוקר".

בשנת 1972 הצטרפה לצוות הכותבים פסיכולוגית בשם ורדה ויזלטיר. “ראיתי כתבה ב'את' בענייני פסיכולוגיה וחשבתי שאני יכולה לכתוב טוב יותר, ולכן פניתי לטומי שלא מיהר לענות. בפגישה הוא אמר לי: 'תכתבי. אם ימצא חן בעינינו – נפרסם, ואם לא – אז לא'. כתבתי מאמר בנושא גירושים, הגשתי אותו והוא אהב. הוא חשב שכדאי שאצור פרסונה נפרדת ככותבת והציע לי לחזור לשם נעוריי. טומי המציא את המותג ‘ורדה רזיאל־ויזלטיר'", נזכרת היום כוהנת הפסיכולוגיה להמונים ורדה רזיאל־ז'קונט. “'את' היה הבית שלי במשך שנים רבות. שם הכל התחיל. שרדתי המון עורכים".

דרושה: פמיניסטית

שבע שנים לאחר שייסד את המגזין מונה לפיד למזכיר מערכת “מעריב", ואת כיסאו ב"את" קיבלה שרה ריפין, סגנית העורך. מרגע שאישה עמדה בראשו קיבל העיתון תפנית חדה. ריפין, שעלתה מבוסטון ב־1968, הושפעה מאוד מהרוחות הפמיניסטיות החזקות שנשבו בארצות הברית של שנות ה־70 והתמקדה בתוכן פמיניסטי נוקב, שלעתים נראה שהקדים את זמנו.

זכורה במיוחד סדרת כתבות משנת 1975 שבחנה את הרעיון שלפיו “דרישה נחושה לשוויון הנשים בכל מחיר עלולה להביא לשוביניזם נשי" ולמעשה חזתה את הפמיניזם המיליטנטי של היום. כתבה אחרת ליוותה נשים שחיות לבד מרצונן והציגה חברה שמביטה בעין צרה על נשים עצמאיות. “טומי היה המורה שלי", משחזרת ריפין היום מביתה בתל אביב. “הוא לימד אותי לערוך, לחפש נושאים, להדריך כתבים וכתבות. אני לא בטוחה מאיפה הוא עצמו ידע לעשות את זה כי לפניו לא היה ירחון כזה, הוא המציא אותו. טומי היה אדם נאור. נכון, הוא כתב דברים שוביניסטיים אבל הכניס בהם הומור. גבר זה גבר והוא רואה את העולם אחרת, אבל הסכמנו על אופי העיתון שהיה אינטליגנטי וליברלי".

מה הדבר הראשון שעשית כעורכת?

“ביטלתי את תחרות נערת ישראל. הפמיניסטיות באמריקה זעקו נגד תחרויות שכאלו, שהיו בבגדי ים. בישראל העמידו פנים שבוחנים את הבנות על פי שכל והישגים. בולשיט. כשביטלתי את התחרות על דעת עצמי כמעט הרגו אותי ב'מעריב', זה גרם להפסד כספי גדול, אבל הלכתי עם הערכים שלי כמו עם גרזן. ההנהלה הייתה שמרנית וזקנה ולא נתתי לה להתערב".

מה היה המסר במגזין שייצרת?

“אתן אינטליגנטיות, אתן שוות ואתן צריכות לקחת את החיים שלכן בידיים. השפה הייתה גבוהה ולימים בנות שגדלו עם המגזין והפכו לנשות קריירה, סיפרו לי שעצם השפה הגבוהה נתנה להם להרגיש שמתייחסים אליהן כאל יצורים אינטליגנטיים. מעולם לא פרסמתי ראיון עם ‘אשתו של', זה היה עיקרון ששמרתי עליו: נשים נכנסו לעיתון בזכות עצמן".

רבקה מיכאלי זוכת תחרות האישה הפופולרית 1969 | צילום: ארכיון

רבקה מיכאלי זוכת תחרות האישה הפופולרית 1969 | צילום: ארכיון

מה היה החזון שלך עבור האישה הישראלית?

“לקח לי זמן להבין שהאישה בארץ היא לא כמו האישה האמריקאית או האירופאית. הישראלית תמיד חיברה בין עבודה לגידול ילדים, ואצל האמריקאית זה היה ‘זה או זה'. בארצות הברית ובאירופה היו מחנכים נשים להיות חלשות ויפות; ובישראל האישה הייתה חזקה נורא, מדברת חזק ומנהלת את הבית ואת הבעל".

ריפין הביעה מעל דפי העיתון דעה נחרצת בנושאים חברתיים שנויים במחלוקת וחשפה את הנשים הישראליות לתפיסה פמיניסטית שנשבה מארצות הברית. לצד המדורים המסורתיים (“את אימא", “את קונה", “את מתלבטת" ו"את מרזה"), היא ייסדה את “את במשפט" (עצות בנושאים משפטיים), “את בריאה" ו"את משפצת".

איזה שער זכור לך במיוחד?

“צילמנו לכבוד פסח עגלה ועליה ישבו נערות בשמלות לבנות שהחזיקו בגטים. אחר כך, כשהצגנו את השער, אמרו לנו: 'השתגעתם, זה פסח?!'. היינו נורא חילוניות".

אחד האתגרים שעמדו בפניה בתקופת כהונתה היה התמודדות עם השפל הכלכלי שלאחר מלחמת יום הכיפורים. המדינה נכנסה למיתון קשה, אך המגזין המשיך לשדר עסקים כרגיל, ונתקל בפעם הראשונה בביקורת ציבורית. “בזמן שאנשים כורעים תחת הנטל ומקצצים מכל פינה אפשרית כדי שיהיה מה לאכול, המגזין עסוק באנשים שיש להם מכל טוב ולבושים ביוקר", נכתב באחד המכתבים למערכת. ריפין הייתה קשובה לרחשי לבן של הקוראות וניסתה להתכתב עם המציאות בצורה צמודה יותר. הפקות האופנה נעשו פשוטות יותר – פחות דיור ואיב סן לורן, יותר אוברזון וגוטקס. כתבות על צמצום וחסכנות החלו להציף את הדפים ונוספו מדורים חדשים כגון “עכשיו הזמן לכחול־לבן" ו"רעיון לחסכון" שלימד כיצד להכין מוצרי נוי ביתיים בזול.

בשנת 1980 עזבה ריפין את כיסא העורכת. “העורך הראשי של ‘מעריב' התחלף, ומי שעלה לשלטון עשה המון שינויים והזיז אנשים לכל מיני ג'ובים", היא נזכרת. “הוא כנראה הרגיש צורך להזיז אותי. עד היום אני מחזיקה במכתב ממנו שטוען כי אני לא יכולה להמשיך לעבוד במגזין כי אני 'יותר מדי פמיניסטית', באלו המילים. הוא לא אהב את הפמיניזם, הוא סלד מזה".

מתיחת פנים

שנות ה־80 הביאו עמן רוח חדשה למגזין. לתפקיד העורכת מונתה דבורה לוין שהייתה עד אז סגנית העורכת, והיא הפכה אותו לעממי יותר. מהבחינה החזותית מקבל המגזין עיצוב חדש – עדכני יותר, נגיש ונוח יותר לעיון. עולם התרבות הישראלי נמצא בפריחה בשנים האלה, ובכתבות מסוקרים כוכבי תרבות כמו צביקה פיק ותיקי דיין. עולם האופנה הישראלי מתרחב והמגזין מקדיש להפקות האופנה מקום רחב ואמנותי יותר. בן לם מונה לצלם הבית והיה אחראי לרוב ההפקות, שהפכו מושקעות יותר. “הסיפור של דבורה לוין זה סיפורו של הברווזון המכוער", מספר לם. “אישה שלא הייתה שייכת לעולם הזה הפכה להיות דמות כל כך חשובה בהתפתחות צילום האופנה בארץ. היא נראתה כמו מנהלת במס הכנסה, מבחינת הלבוש והמראה שלה. אני לא בטוח אם היא אי פעם התאפרה. היה קשה לעבוד איתה, היא הייתה פרפקציוניסטית, חסרת סבלנות וישרה. עד כדי כך ישרה שתמיד הייתה מחזירה את המתנות שהייתה מקבלת בתצוגות אופנה".

איך היו היחסים ביניכם?

“יחסי אהבה־שנאה במשך שנים רבות. מצד אחד היו שם חיבוקים ומצד שני הייתה מקללת אותי קללות איומות. היחסים האלה, הקור והחום, הוציאו ממני דברים שאף אחד לא הוציא. היא הייתה דורשת ממני להביא רעיונות חדשים, ואז שולחת אותי לחשוב על רעיון טוב יותר. ההפקות של אותן השנים נראות כאילו צולמו על ידי רעיונאי שונה כי בכל פעם היא הפיקה ממני משהו אחר".

מסורת של שערים סקסיים | צילום: ארכיון

מסורת של שערים סקסיים | צילום: ארכיון

שש שנים לאחר כניסתה לתפקיד חלתה דבורה לוין ובאפריל 1986 היא נפטרה. יחיאל לימור הוזעק לערוך את המגזין.

יחיאל, איך התחברת למגזין נשים של אופנה ולייף סטייל?

“המגזין פחות עסק אז בנושאים האלה. הוא ניסה לתת תמונה תרבותית רחבה יותר. מסקרים שקיבלתי 30 אחוז מהקוראים היו גברים, ורציתי לספק חומרים שמתאימים לכל המשפחה ולהגדיל את התפוצה".

איך זה התבטא?

“הזזתי את יום הפרסום מתחילת השבוע השני של כל חודש אל השבוע האחרון של החודש, ובכך הגדלתי את חיי המדף של המגזין. הוספתי חידונים שהפרס עליהם היה חופשה בחו"ל. היינו המגזין הראשון שצירף אליו חוברת תשבצים. הקמנו מוסף לילדים שנקרא 'צ'ופר', שלימים הפך ל‘מעריב לילדים'. הוצאנו את מגזין ‘אתה' לגברים, שהכיל תכנים מאיך קושרים עניבה, ועד כתבות תחקיר פוליטיות. העורך הגרפי קיבל הנחיה לייצר עיתון שישדר חו"ל, יוקרה, עניין ועומק. הכתבות היו מגזיניות וארוכות. המגזין הכיל המון מחקרים, תחקירים בריאותיים, טיפים בנושאי פסיכולוגיה – מעמיקים, לא רכילותיים. היו הרבה כתבות על מין, נושא שאז לא דובר עליו רבות ואנחנו עסקנו בו ברמה רצינית ולא סנסציונית. המטרה הייתה ליצור קולאז' מורכב שכל אחד יוכל למצוא בו עניין. סגנית העורכת גאולה רש ייסדה את 'את יופי', והייתה דומיננטית בטיפול בכל הנושאים ה'נשיים' יותר, כמו אופנה ובישול".

רש היא דמות מיתולוגית שליוותה את המגזין במשך 40 שנה, כמעט מיומו הראשון. “הגעתי על סמך מודעה שמחפשים מזכירת מערכת. עברתי ראיון עם טומי לפיד ושרה ריפין. התחלתי לעבוד באוגוסט 1971 כמזכירת מערכת. עם פטירתה של דבורה לוין מוניתי לסגנית עורך של לימור, ובשלב כלשהו קודמתי לעורכת המשנה ונשארתי בתפקיד עד שנת 2011. המגזין הקדים תמיד את זמנו. תחילה הוא היה שוביניסטי יותר, אבל מי שחינך את דורות הנשים בישראל לפמיניזם היה ‘את'. זו הייתה תקופה ללא מודעות והמגזין לחם להכרה בצורכי האישה, מה היא רוצה ולמה היא זקוקה".

השם החם

ב־1992 התמנתה יעל פז מלמד כעורכת במקומו של יחיאל לימור. היא שמרה על אותו קו וייסדה את “את גורמה" שסקר את תרבות האוכל בארץ ובעולם. אבל השינוי הגדול והמשמעותי ביותר שעבר על המגזין אירע בשנת 1996, כאשר נכנסה למשבצת העורכת הראשית עופרה מזרחי, שערכה אותו במשך 17 שנה ונודעה כעורכת המיתולוגית של המגזין. מזרחי שינתה את הכיוון וחזרה להתמקד בלייף סטייל ובאופנה. היא ידועה כמי שהנהיגה צוות איכותי שהוביל את המגזין למעמד סמכותי בעולמות אלה.

שנות ה־90 המאוחרות הביאו עמן שינויים והתפתחויות טכנולוגיות רבות בפרינט, ואלו תרמו למראה מעודכן, חדשני, עכשווי וצבעוני מאוד. המאפרים, הספרים והסטייליסטים היו מקצועיים הרבה יותר מבעבר, והפקות האופנה זכו לשדרוג משמעותי. צלמי אופנה שעבדו עם המגזין כמו רון קדמי, היו לשמות החמים בעולם האופנה.

עופרה, קראת עיתוני נשים לפני המינוי שלך לעורכת "את"?

"בעיקר בחדרי המתנה".

חנה מירון, גיליון 43, אוקטובר 1970 | צילום: ארכיון

חנה מירון, גיליון 43, אוקטובר 1970 | צילום: ארכיון

גדלת בעיתון "חדשות" שנחשב למגזין תרבות פורץ דרך. כתבו אצלך רון מיברג, מאיר שניצר, שרון מולדאבי ודורון רוזנבלום ונתת הזדמנות ראשונה לצעירים מבטיחים כמו חגי לוי, עמית שהם ואורי משגב. המעבר מרוח "חדשות" הצעירה והקולית לבית "מעריב" הזקן, ועוד לעיתון נשים, לא היה קיצוני?

"קיצוני פלוס. בפעם הראשונה שפנו אליי מ'מעריב', התלבטתי ואמרתי לא. בפעם השנייה, כעבור כשנה, אמרתי כן, כי הציעו לי אתגר, קידום מקצועי ושיפור פנומנלי בשכר. היו זמנים בעיתונות".

מי היה על השער בגיליון הראשון שלך?

"עירית לינור, בראיון עומק לרון מיברג. היה קשה לשכנע גם את המרואיינת וגם את המראיין להתארח בעיתון נשים, אבל שניהם עבדו איתי בעבר. ההסכמה של מיברג, עם כל המוניטין שלו, סייעה בהמשך לגייס כותבים נוספים".

במה שונה "את" שקיבלת לידייך מ"את" שהעברת הלאה?

"בהמון. אבל אם צריך להצביע רק על הבדל אחד, נדמה לי שקוראים לו פוטושופ".

איך הצלחתם להוציא מגזין אופנה בלי פוטושופ?

"שאלה מצוינת. הסתדרנו בלי פוטושופ כמו שהסתדרנו בלי אינטרנט ובלי סמארטפונים. בחלק מהמקרים הצלמים היו מרטשים, אבל ברוב הגדול של התמונות הקפידו על איפור ותאורה. כשהמהפכה הטכנולוגית הגיעה, החיים נעשו הרבה יותר קלים".

איך התמודדת עם התחרות מול "לאשה"?

"במילה אחת: בידול. מימיו הראשונים של 'את', הרבה לפניי, המגזין כיוון גבוה יותר, בשפה, בנושאים, בהגשה ובפנייה לקהל מעט משכיל יותר. בחרתי להיות נאמנה לקו הזה ולעדכן אותו. זה נהיה יותר מאתגר כאשר אורנה ננר, שעבדה לצדי ב'חדשות', התמנתה לעורכת 'לאשה' ועשתה בו מהפכה, אבל גם אז שמרנו על בידול".

לאיזה קהל כיוונת?

"זה השתנה עם השנים. הנחת היסוד שלי הייתה שהקוראת הממוצעת של 'את' היא אישה רחבת אופקים, אינטליגנטית, פמיניסטית על פי דרכה, בעלת קריירה או בדרך לקריירה, שיש לה שאיפות, טעם טוב וסוג של מודעות אופנתית.

מכיוון שרוב החברות שלי לא קנו עיתוני נשים, ניסיתי בהתחלה להרחיב את מעגל ההתייחסות של 'את', לחרוג מהנושאים המסורתיים כמו אופנה ויופי, ולהביא לעיתון נושאים אחרים, שנחשבים לגבוהים יותר. יותר תרבות, פחות זוגיות. לקח לי זמן להבין שקשה לשנות הרגלים, ושכדאי להתרכז בקוראות שנהנות ממגזיני נשים ולא מתביישות בזה. גם אני הפסקתי להתנצל. הבנתי שאפשר לעסוק במקביל גם בתקרת הזכוכית, גם בלידות שקטות, גם בחקיקה למען נשים וגם בטרנדים חדשים או בליפסטיקים הכי עמידים. למדתי להוציא את הגילטי ולהשאיר את הפלז'ר".

מסורת של אופנה גבוהה | צילום: בן לם

מסורת של אופנה גבוהה | צילום: בן לם

אפרופו גילטי, הפריעה לך העובדה שכמעט כל המצולמות בשער הרבה יותר צעירות, הרבה יותר רזות והרבה יותר יפות מהקוראות של "את" ומהעובדות ב"את"?

"זה היה אישיו, כמו שהייתה דילמה בקשר למחירי הבגדים והאקססוריז שצולמו אצלנו. התשובה לא פשוטה. אופנה, כשהיא במיטבה, יכולה וצריכה להלך עלינו קסם. הרבה פעמים מדובר בפנטזיה, והפנטזיה תמיד יפה יותר מהמציאות. היה מאבק מתמיד בין השאיפה להציג דוגמניות שאינן אנורקטיות, בגדים שימושיים ורמות מחירים סבירות, לבין הפיתוי ללכת עם החלום ולהיכנע לנורמות היופי השולטות בעולם האופנה. ניסינו לעשות גם וגם. גם לתת תוכן פרקטי, אבל גם לתת במה להפקות אופנה אמנותיות וגדולות מהחיים, שהיוו השראה אבל היו בלתי שימושיות להחריד. התאמצנו לא להעליב, לא ליצור גטו נפרד לאופנה למידות גדולות, למשל, ומצד שני להיזהר מצילומים של נשים רזות מדי. לעתים הצלחנו בכך יותר, לעתים פחות".

יש לך דוגמאות?

"אני זוכרת פעם אחת שנשברתי. למערכת הגיעו צילומי שער של אסתי גינזבורג בשורטס ובטן חשופה. היא נראתה יפהפייה כהרגלה, אבל חלק מהמעורבים בהפקה התעקשו לעשות לה פוטושופ כדי שתצא עוד יותר רזה. לא הסכמתי. הבנתי שאני כבר לא יכולה, כעורכת וכאישה, להשלים עם עולם שבו 38 זו מידה גדולה, והחלטתי להשאיר את הצילומים ללא פוטושופ. הגיליון הזה עורר מחלוקת, והיו דעות לכאן ולכאן, אבל אני שמחה שעשינו את זה ושבעקבותינו עוד מגזינים הלכו מדי פעם בדרך הזו.

"במקרה אחר, במשך חודשים ניסינו להרים הפקת אופנה בהשראת צילומי עירום ללא פוטושופ של ג'יימי לי קרטיס, ללא הצלחה. אף סלב לא רצתה להרים את הכפפה, עד שהגיעה עירית קפלן האמיצה, והצטלמה כמו שהיא, בלי הצרת היקפים מלאכותית".

פמיניזם, פרטי ונמקי.

"קשה לערוך עיתון נשים בלי לשאול את עצמך שאלות על פמיניזם. לדוגמה, כשהמצולמת בשער מופיעה בעירום, זה טוב? זה רע? זו החפצה של הגוף הנשי? כנראה שכן. במסגרת הבדיקה העצמית המתמדת, שכללה לא פעם הכאה על חטא, הצגנו גבר עירום על השער, את זוהר ליבה. זה מכפר?".

ומה את חושבת על "את" 2015?

"אחלה עיתון. שיחקתם אותה".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 8af272d at 14:55:56