יפה באמהרית זה קונג'ו

| מאת: ענבל דרור | ענבל דרור

על האמנות האתיופית ועל האמנים המנסים לשמר אותה בישראל

אתיופיה, היא חבש, ממוקמת במזרח אפריקה. חובבי הטיולים יוכלו לספר על אגם טאנה, מקורו של הנילוס הכחול, המתמזג עם הנילוס הלבן ומסתיים בדלתא של מצרים. חובבי הספורט מתפעלים מאצניה, ומי שמדפדף בירחוני האופנה ודאי מכיר כמה מהסופר מודלס יוצאות ארץ זו. גם פושקין – המשורר הלאומי של רוסיה, היה גאה במוצאו האתיופי בזכות אבי סבו והתייחס אליו בשורה המפורסמת מיבגני אונייגין, "תחת שמי אפריקה שלי" (תרגום: א' שלונסקי).

אמנות ועיצוב מהעולם

אתיופיה היא המדינה השנייה בעולם אשר קיבלה את הנצרות כדת המדינה במאה הרביעית לספירה. שמה של ארץ זו נודע בזכות פרטי האמנות הנוצרית הנפלאה שלה, ובהם צלבי ברזל פרי עמלם של יהודי אתיופיה, שרבים מהם היו חרשי ברזל והם אלו שאחראים לחלק נכבד מאמנות זו.



אסתר איילון, צילום: רונית פורת

אסתר איילון, צילום: רונית פורת

שלל צורות והיבטים

מעברם של יהודי אתיופיה למדינה יהודית שינה את התכנים של אמנותם, אך לא פגע במהותה. אמנות זו כאשר היא במיטבה נושאת עימה אופי דתי, קמאי או שבטי ופונה באופן ישיר אל מה שהפסיכואנליטיקאי השוויצרי קארל יונג, כינה "לא מודע קולקטיבי"- בהתייחסו לאותן חוויות וארכיטיפים שהצטברו במשך אלפי שנים ונשארו כעקבות זיכרון בנפשנו – גם אם כיחידים לא חווינו או לא התנסינו בהם.

ניתן לומר שמרבית עבודת הקדרות, הרקמה והקלייה האתיופית נושאות מראה ארכיאולוגי, ומאפשרות במחיר סביר וללא שמץ מהסיכון הכרוך בכך להוסיף לבית אוצרות, כאילו היינו בני דמותו של אינדיאנה ג'ונס.



ווגה קבדה, צילום: רונית פורת

ווגה קבדה, צילום: רונית פורת

עבודות הקלייה והרקמה מופיעות בשילובי צבעים, היוצרים לעתים תחושה שעקרונות העידון והטעם הטוב אינם מרכיבים את סדר היום שלהן. התייחסות לחומר ולצבע, גם אם היא נדמית כראשונית ומשכפלת את עצמה למוצר סחיר ונגיש, מקסימה את בני תרבות המערב בפגישתם עם אמנות זו על שלל צורותיה והיבטיה.

קטעי זיכרונות על אריחים

בארץ פועלים מרבית האמנים בתמיכת עמותות וגופים ציבוריים במסגרת הקהילה, ורק מעט מהמוצגים נמכרים בחללים המוכרים לקהל הרחב. שתי אמניות פיסול שפרצו את תקרת הזכוכית הן טנאט אאוקה, אשר הציגה בתערוכות רבות ומיוצגת בלעדית על ידי גלריה מניפה בתל אביב, וקסייה המציגה בחנות מוזיאון תל אביב.

אחד הפרויקטים המעניינים מההיבט הקהילתי והאמנותי מופעל על ידי הסדנה לאמנות בראשון לציון, ומסתייע בתמיכת העירייה (אגף התרבות בחברה העירונית) והמשרד לקליטת עלייה. הסדנה לאמנות מקיימת מזה כשנתיים מפגשים שבהם מביעות נשים מהקהילה האתיופית את סיפור חייהן באמצעות יצירה בחמר. רוב הנשים נישאו בגיל צעיר מאוד ולהן משפחות מרובות ילדים. הן אינן יודעות קרוא וכתוב ומעולם לא זכו בהשכלה פורמלית כלשהי. באתיופיה הן התפרנסו מעשיית כלי חמר, ואילו כאן התגבשה הסדנה בהנחיית רויטל בן אשר פרץ (אוצרת ואמנית מנחה) ובניהול גיל גורן (אוצר ומנהל הסדנה לאמנות) לידי יצירת אריחים אישיים.



אאוטו ביוך, צילום: רונית פורת

אאוטו ביוך, צילום: רונית פורת

לדברי פרץ, "בפרבר האתיופי אריח אינו מוצר, ורק בישראל הכירו הנשים קירות ורצפות מצופים אריחים. הדימויים מופיעים על אריחי טרה קוטה חשופים, לא צבועים. העבודה מתחילה כרישום וכחריתה על החומר ומתפתחת לתבליטים ובהם דימויים מחיי המשפחה, בעלי חיים וסמלים מופשטים מהמסורת האתיופית היהודית".

על האריחים מופיעים קטעי זיכרונות ודימויים מהכפר האתיופי כפי שהאמניות זוכרות, כשלעתים מופיעים עליהם תיאורים של אלימות בתוך המשפחה: השפלה, כאב, מצבים מחיי היומיום הקשורים לתפקוד האישה והישרדותה בחברה גברית שולטת. כך למשל, בעבודותיה של ווגה קבדה, יש אברי מין גלויים ונסתרים. לפעמים הם "מטופלים", מחוקים, מכוסים, ולא תמיד ברורה זהותן המינית של הדמויות.

האמנית אביבה יאסו, מספרת את סיפור "בקתת האישה" – מקום מבודד, מוקף חומת אבנים, אליו נשלחת האישה לאחר לידה. אף אדם מלבד האם ותינוקה אינו רשאי להיכנס. אם נולדה בת, תשהה בו האישה שמונים יום. אם נולד בן, תשהה בו בגפה מחצית מהזמן. בשעת המחזור החודשי האישה הטמאה מוגלית לאותה בקתה. בימים אלו נשות העדה דואגות לתזונת האישה ומטפלות בשאר צאצאיה הקטנים. ליד "בקתת האישה", מעבר לגדר, משתעשעים גברי השבט במשחק גולות – "גבטה".



מימין טנאט אאוקה, מניפה<br />משמאל עבודה של אביבה יאסו, צילום: רונית פורת" src="https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/893/43893/4.jpg?1215578466" />                             </p>
<div>מימין טנאט אאוקה, מניפה<br />משמאל עבודה של אביבה יאסו, צילום: רונית פורת</div>
</p></div>
<h2>הולכים לפריפריה</h2>
<p>בשונה מקבוצה זו, אמנים רבים פועלים כיחידים. רובם גרים בפריפריה ומתקשים לשווק את אמנותם. על מנת לסייע להם התגייס מוקד היזמות הארצי לעולי אתיופיה שהוקם על ידי המשרד לקליטת העלייה וג'וינט ישראל. המוקד הפועל למעלה מעשור במט"י נתניה, החל במהלך השנה האחרונה לפעול למען קידום תחום האמנות האתיופית. הצעד הראשון בוצע בניצוחו של מנכ"ל החברה, צבי רובינשטיין, כאשר על הביצוע הופקדו רבקה טובי (יועצת ארגונית ועסקית) ויהודה עירוני (מנכ"ל "יען פרויקטים מסחריים ותיירותיים"). בשלב הראשון נערך מיפוי של קבוצות אמנים ושל אמנים פרטיים ובמהלכו אותרו יוצרים בתחומים שונים: קדרות, רקמה, ציור, פיסול, גילוף בעץ וקליעת נצרים. </p>
<div class=

על תרבות ואמנות אתיופית

שתיים מהאמניות שהמרכז מסיע להן הן רחל (טידג) היילו וינגוס דגן – שתי אחיות המתגוררות ויוצרות בביתן שבנתניה. שתיהן מפסלות פסלים מהוויית החיים באתיופיה ומנסות לשמר ביצירותיהן את המסורת והמורשת האתיופית.

היילו, בת 56, עלתה לארץ לפני למעלה מעשור. עוד בהיותה נערה באתיופיה עסקה בקדרות, אך לאחר עלייתה נאלצה להתמודד עם קשיי הקליטה. לאחרונה הפסיקה לעבוד מחוץ לביתה והחלה ליצור מחדש בתקווה שתוכל להתפרנס מיצירתה, והחלה להדריך חוג קדרות לקבוצת נשים אתיופיות.

ינגוס דגן, בת 38, עלתה לארץ בשנת 90. היא סיימה לימודי תיכון עוד באתיופיה ובשנותיה הראשונות בארץ עסקה בהדרכת עולים. דגן למדה אמנות במדרשה לאמנות ברמת השרון וכיום היא מדריכה חוגי אמנות לילדים במסגרת בית הספר בשכונתה. דגן מוכרת את פסליה בירידים אליהם היא מוזמנת לעתים – ובזכות הליווי המקצועי של מט"י נתניה, קיבלה הלוואה בתנאים טובים שאפשרה לה להרחיב את פעילותה.



kiryat malachi - מורשת אמנות יהדות אתיופיה תחת חסות מתנ

kiryat malachi – מורשת אמנות יהדות אתיופיה תחת חסות מתנ"ס קריית מלאכי, משרד הקליטה

סטאפי טאגניה הוא אמן שפרץ את גבולות ה"אמנות האתנית" ומשלב חומרים עכשוויים כדוגמת קלקר וחומרים טבעיים כמו עדשים וקליפות בננה. לטאגניה פסלי קלקר שאותם הוא מצפה בקליפות בננה מיובשות. רובנו איננו מייחסים משמעות לקליפות הבננה, אך לקליפות אלו יש שימושים בקוסמטיקה הטבעית. ברפואה העממית הן משמשות לטיפול בכוויות וביבלות, ואילו בתרבות ההיפית המערבית נפוצים מיתוסים על השפעה מסממת של אבקה המופקת מהן. משמעויות אלו חוברות לאופי המונומנטלי של פסליו, ונדמה כי הם לקוחים מתפאורה בימתית או מסרט דרמה ישן המתקיים בתקופה היסטורית רחוקה נוסח "קליאופטרה" (1963). כצופים אנו חווים את הפער בין משקלם הקל של הפסלים לעולם הדימויים המיתי-הירואי שהם מעלים על פני השטח. פער זה מעורר בנו מודעות לערכם הפיקטיבי, הלא ממשי, של מיתוסים ומאפשר התבוננות אירונית במקום שבו הם נוגעים בנפשנו.

 

מתוך: נישה

לעשיית מנוי, לקבלת מגזין מתנה

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 8af272d at 11:13:02