מהי עריקנות

| מיטל שרון

"ארוחת בוקר בפלוטו" הוא סרט מתקתק ואסקפיסטי

אסקפיזם, אותו דחף לברוח מן המציאות המתישה, נקרא בעברית עריקנות. מילה יפה – עריקנות. מילה שמבוססת על הפועל לערוק, שפירושו, לפי המילון, להשתמט ממילוי החובה המוטלת עליך. זה בדיוק מה שעושה פטריק/פטרישיה/קיטן בריידן (שמגלם קיליאן מרפי) לאורך כל הסרט "ארוחת בוקר על פלוטו" בבימויו של ניל ג'ורדן.

פטריק נזנח על ידי אימו בהיותו תינוק, והושאר על מפתנו של האב ליאם (בגילומו של ליאם ניסן) בעיירה באירלנד. ליאם מעביר את התינוק לאימא בריידן, שם הוא גדל ומגלה כי הוא הרבה יותר אישה מאשר גבר. הוא מתלבש בבגדי נשים, ומטריד את כל סביבתו הקתולית האדוקה בנטייתו השונה. כשהמצב הופך לקשה מנשוא, הוא עוזב ללונדון, שם הוא מנסה להתחקות אחר אימו הביולוגית, שהדבר היחיד שהוא יודע עליה הוא שהיא דומה לשחקנית מיצי גיינור.



"פטריק גדל ומגלה כי הוא הרבה יותר אישה מאשר גבר".

36 פרקים קצרים מחזיק סיפור המסע הזה של קיטן, שתכליתו היחידה היא לברוח מן הרצינות, לברוח מן המטלות שהטילו עליו החיים. קיטן לא מתעניין במאבק למען זהותו המינית. הוא לא מתעניין גם במאבק של המחתרת האירית לשחרור מהבריטים. בדיוק כמו שהוא לא מתעניין באהוביו השונים לאורך הסרט. הדבר היחיד שמעניין את קיטן, כך נדמה, הוא התלבושות שלו.

הסרט, שהוא עיבוד של ג'ורדן לספר של פטריק מקייב, מנסה להוכיח לנו כי העריקנות הזו היא מפלטו של קיטן מהחיים הבלתי נסבלים שלו. ואכן, קיטן היא אסקפיסטית מצטיינת. שום דבר לא נוגע בה ולא מכתים אותה. לא הזנות, שממנה היא מתפרנסת, לא המאבק הלאומי, שממנו היא נפגעת, ולא הזלזול שרוחשים כלפיה. תן לי את התלבושת הנכונה, אומרת קיטן, ואזיז את העולם. כי התלבושת, לפי קיטן, היא חזות הכול. ברגע שבו אדם מתנתק מן הפנימיות שלו, ומוצא את מפלטו בחיצוניות בלבד, הוא יכול לסבול הכול.ג'ורדן מעביר את המסר הזה בהצטיינות, והוא עושה זאת באמצעות כל הפריטים השטחיים שהוא יכול היה למצוא.



"תן לי את התלבושת הנכונה, אומרת קיטן, ואזיז את העולם".

כל סצינה נראית כמו חלום; התלבושות מהממות והתפאורה מדהימה. כל פעם שמרפי נועץ את עיניו הכחולות המשתוממות במצלמה אתה מוכן להישבע שבאמת כלום לא חשוב. בכל פעם שאתה שומע את אחד מלהיטי הפופ ברקע, אתה מוכן ליהרג על זכותך להימנע מפוליטיקה ולבלות את חייך על רחבת הריקודים.אבל הגדולה של הסרט היא גם הבעיה שלו. נדמה שג'ורדן כל-כך השתכנע מתיאוריית הניתוק מחוייב המציאות, שהוא בעצמו התנתק מהגיבור שלו. קיטן אמנם מספרת את סיפור המסע שלה, אבל אין מאחוריו שום רצון עצמי. כמו כובע קש שעף ברוח כך עוברת קיטן ממקום למקום וממאהב למאהב, בלי שתשקיע בכך ולו טיפה אחת של אנרגיה רגשית. לקראת סוף הסרט נדמה כי קיטן היא בכלל לא אדם, אלא קולב עץ שעליו נתלו תלבושות. זה מתאים מאד לתיאור האסקפיזם, אבל פחות מתאים לרצון של הצופים להזדהות עם משהו, להתעניין במישהו.הפער הזה, בין דמות ריקה לבין גיבור ממשי, בולט עוד יותר על רקע סרט הקודם של ג'ורדן שעסק בטרנסג'נדר באירלנד – " משחק הדמעות". שם הצליח ג'ורדן לדבר מתוך נפשו של הגיבור, להציב בפנינו מראה מדוייקת של החיים בצל השונות המיגדרית. כאן, כך נדמה, הוא מעדיף להסתפק בפני השטח בלבד. אולי הוא ניסה להקל על הצופים ולהם מנה נוחה לעיכול. והוא צדק. בניגוד ל"משחק הדמעות" המטלטל, "ארוחת בוקר בפלוטו" היא מנה יפה של פרנצ' טוסט מושחם היטב, מלווה בצלוחית מייפל מתקתקה.

 

"ארוחת בוקר בפלוטו", במאי: ניל ג'ורדן (אירלנד 2006).

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 8af272d at 02:50:35