משחק זיכרון: ראיון עם ג'וליאן מור

| מאת: איתמר הנדלמן סמית

ג'וליאן מור, הג'ינג'ית המקורית של הוליווד, כובשת את המסך עם ״עדיין אליס", המרגש הרשמי של עונת הפרסים. בדרך לתפקיד היא הכריחה את עצמה לספור מחשבות ולהתמסר לבלבול. ראיון עם זוכת האוסקר הטריה

  • https://atmag-static-timeout.netdna-ssl.com/media/2015/02/sizes/462314216_h_wo_680_382.jpg
ג'וליאון מור, זוכת פרס השחקנית הראשית הטובה ביותר לשנת 2015 על "עדיין אליס" | צילום: GettyImages

הפעם הראשונה שבה נחשפתי אל ג'וליאן מור הייתה ב״תמונות קצרות״ של רוברט אלטמן. מי יכול היה לשכוח את מור אחרי אותה סצנה ידועה לשמצה שבה היא רבה עם בעלה, ד״ר רלף, בגילומו של מתיו מודין, לאחר שבגדה בו וניצבה מולו ומול המצלמה, עירומה לגמרי מהמותניים ומטה, וחשפה ערווה ג'ינג'ית במלוא תפארתה (הרבה לפני שהסרת שיער ברזילאית נעשתה לתו תקן נשי, רחמנא ליצלן).

אחר כך היו סרטים כמו ״לילות בוגי", ״הרחק מגן עדן״ ו״ביג ליבובסקי״ שקיבעו אותה בתודעה כשחקנית אופי שאינה נרתעת מתפקידים תובעניים, פרובוקטיביים, בלתי שגרתיים. עם זאת, מור ידעה להבהיר לעולם שהיא לא רק שחקנית בסרטי ארט האוס ואינדי של אוטרים רציניים; היא מעולם לא התביישה לשחק בבלוקבסטרים הוליוודיים כמו ״פארק היורה 2״ או ב״משחקי הרעב: עורבני חקיין״ ורבים אחרים. הכפילות הזו של מור, היכולת לנתב בין ז'אנרים ובין התעשייה המשומנת של הוליווד לבין הקולנוע העצמאי, הקנו לה מעמד מיוחד בקרב קהל חובבי הקולנוע. לצד קריירת המשחק שלה, היא גם סופרת ספרי ילדים מצליחה עם סדרת הספרים ״מנומשת מקושקשת״, והיא ידועה גם כדוברת של זכויות נשים בהוליווד וכמצביעה של המפלגה הדמוקרטית. חוץ מזה, היא גם ג'ינג'ית אמיתית, ואפילו היום, כשהיא בת 54, קשה לי להאמין שהיא צובעת את שערה.

אני פוגש אותה במלון סוהובלונדון, לדבר על סרטה החדש, ״עדיין אליס״. בסרט הזה מור משחקת את ד״ר אליס האולנד, מרצה ידועה ובעלת שם עולמי לבלשנות באוניברסיטת קולומביה, שמאובחנת כחולת אלצהיימר בגיל מוקדם יחסית (50). מכאן ואילך הסרט עוקב אחר הידרדרותה המהירה של אליס ועל האופן שבו היא ובני משפחתה מתמודדים עם המציאות הקשה שנכפתה עליהם. בעלה ג'ון, רופא אמביציוזי בגילומו של אלק בולדווין, מתקשה להכיר בעובדה שהוא מאבד את אשתו, שהיא אדם של מילים ושל אינטלקט, למחלה שמחבלת בזיכרון, בשפה, באינטליגנציה. מנגד בתה הקטנה והמרדנית (בגילומה של קריסטן סטיוארט), המנסה את דרכה בעולם המשחק למורת רוחה של אליס, מפתיעה את המשפחה כולה באופן שבו היא נעשית מסורה לאמה. מערכת היחסים ביניהן היא המעניינת ביותר בסרט (אם לא הייתי כזה ביישן הייתי כותב שהכימיה בין מור לסטיוארט ״מחשמלת״).

ג'וליאן מור בסרט "להיות אליס"| צילום מתוך הסרט "להיות אליס"

ג'וליאן מור בסרט "להיות אליס"| צילום מתוך הסרט "להיות אליס"

קשה לומר על ״עדיין אליס״ שהוא סרט מבדר או אפילו נוח לצפייה. מדובר בחוויה קשה, מטרידה ממש. הסרט מתאר בריאליזם חד ולפרטי פרטים את המחלה הנוראה, והוא רחוק מאוד משמאלץ הוליוודי, הרבה בזכות הבימוי המאופק והמשחק המעולה של מור. זכורות במיוחד הסצנות שבהן הגיבורה, פרופ' בעלת שם עולמי ללשון מאלצת עצמה לזכור את שמות בנותיה, סופרת מחשבות, מילים ופעלים. תפקידה בסרט הזה זיכה את מור במועמדות לאוסקר (החמישית שלה). נכון לזמן כתיבת שורות אלה עוד לא ברור אם זכתה באוסקר או לא.

מה שאני עכשיו

איך התכוננת לתפקיד של אליס?

״בכל פעם שאני עושה תפקיד כזה יש חשיבות גדולה לתחקיר, כי הרי כל מה שאני מעבירה כאן כשחקנית הוא כמובן ידע נרכש ולא דבר שחוויתי על בשרי. מבחינתי יש כאן סוג מסוים של אחריות המחייבת להעביר את הדברים בצורה האמינה והאותנטית ביותר. עבדתי על התחקיר הזה במשך כארבעה חודשים. צפיתי בהרבה סרטים דוקומנטריים על הנושא ונפגשתי עם חולות אלצהיימר בגילים שונים, בעיקר הצעירות שבהן שאובחנו בגיל מוקדם כמו אליס. הצעירה שבהן הייתה אישה בת 45. כולם סיפרו לי על הרגע שבו המחלה אובחנה ואיך הם התמודדו עם זה. אחר כך הלכתי לבית חולים מאונט סיני בניו יורק ונפגשתי שם עם הפסיכיאטרים שלהם שקודם כל אבחנו אותי – וכל כך שמחתי שאחרי כמה שבועות הם אמרו לי שאני בסדר. למדתי שם המון על התחושות, הפחדים, החרדות וגם על רגעי האושר הקטנים. מכולם אספתי חומרים, וחלק מהם עשו דרכם ממש אל תוך התסריט״.

הרגשת תחושה של שליחות בעשייה שלך? שאת צריכה לעורר יותר את המודעות למחלה?

״אני מקווה שכן. אני לא חושבת שאי פעם עשיתי סרט מתוך איזו תחושת פולמוס גדולה. יו נואו, בסופו של דבר זה סרט ואת רוצה שאנשים יתרגשו וייהנו. רציתי שאנשים ילמדו משהו מהסרט הזה אבל לא התכוונתי לעורר איזה ויכוח או פרופגנדה. אני חושבת שכל מי שהיה מעורב בהפקת הסרט הזה עשה זאת מתוך אמונה בהומניות של הסיפור, בעוצמה ובעומק של הדמויות וכן, גם מתוך מחשבה שהסיפור הזה עשוי לעורר רגשות עזים. מעט מאוד ידוע על מחלת האלצהיימר ואני חושבת שאנשים נוטים לייחס זאת לזקנה ואומרים ‘הו, לסבא שלי הייתה דמנציה כזו כשהיה בן 80'. זה כמובן לא עושה זאת למחלה פחות נוראה, אבל אלצהיימר לא קשורה בהכרח לגיל והיא יכולה לפרוץ גם בגיל צעיר בהרבה. כרגע אין תרופה ואין טיפול למחלה הזו, אז באיזשהו מקום הרגשתי שאני רוצה שאנשים יידעו עליה יותר ושקולם של חולי האלצהיימר יישמע והם ירגישו פחות מבודדים״.

תמה שחוזרת על עצמה הרבה לאורך הסרט היא ״לחיות את הרגע״. זה משהו שעלה בתחקיר?

״בהחלט, אבל אני לא חושבת שזה משהו שמיוחד רק לחולי אלצהיימר. התחושה הזו קיימת אצל כולנו, בטח ובטח אצל אנשים שאובחנה אצלם מחלה קשה והם מרגישים שזמנם קצוב. הם רוצים לחיות את הרגע ולהוציא ממנו את המרב. הרבה אנשים חיים את חייהם במחשבות ‘מה אני אעשה מחר? מה התוכנית שלי?', ואני לא חושבת שזה נכון לחיות כך. כשאתה כל הזמן מסתכל קדימה או אחורה, אתה עשוי לפספס את מה שקורה עכשיו וזה כל מה שיש לנו. כולם חושבים על מה שהיה ומה שיהיה, אני אוהבת לחשוב על מה שאני עכשיו״.

מפחיד לשחק תפקיד כזה? בתור צופה, לעתים ממש נחרדתי במהלך הסרט.

״לא, ממש לא. תשמע, זה בהחלט מטריד, ללא ספק. הרגשתי בסצנות מסוימות מאוד מוטרדת ממה שקורה לאליס, אבל אני תמיד אומרת שהרגשה לא יכולה להרוג אותך. אנחנו אוהבים להרגיש דברים ואנחנו בעיקר אוהבים להרגיש שאנחנו חיים. זה מה שאני אוהבת במשחק באופן כללי. אני אוהבת את הריגוש, את התחושה שזה נותן לי, את הקשר עם האנשים המעורבים״.

את הוליווד מעניין רק כסף

את ידועה כדוברת של זכויות הנשים בהוליווד. את חושבת שנשים מקבלות תפקידים פחות חשובים משחקנים גברים?

״אני חושבת שהיום חל שיפור ואנחנו מקבלות יותר ויותר תפקידים חשובים, אם כי עדיין יש את עניין הגיל – שחקנית מתבגרת היא סחורה פחות מבוקשת מגבר מתבגר. אני תמיד אומרת שבהוליווד אין תפקידים גדולים עבור אנשים באופן כללי. האולפנים הגדולים מתעניינים בסרטים גדולים, בתקציבי ענק ובכאלה דברים, לא במשחק ובשחקנים. את הוליווד מעניין רק דבר אחד: שהסרט יצליח ברחבי העולם ויעשה הרבה כסף. אבל לפעמים סרטים כאלה, שמדברים לקהלים בכל העולם, הם לאו דווקא תלויי שפה אלא תלויי אפקטים, וכשאין שפה, בדרך כלל אין תפקידים גדולים״, אומרת ג'וליאן ופורצת בצחוק מתגלגל, ג'ינג'י מאוד, ״אז זה לא משנה אם אתה שחקן או שחקנית, אם כי יש נשים שעושות תפקידים אדירים. לריס ווית'רספון היו שני תפקידים מעולים השנה, למשל, ככה שעדיין נעשים סרטים שעיקרם המשחק״.

ג'וליאן מור | צילום מתוך הסרט "להיות אליס"

היכולת לנתב בין ז'אנרים ובין התעשייה המשומנת של הוליווד לבין הקולנוע העצמאי, הקנו לה מעמד מיוחד בקרב קהל חובבי הקולנוע. ג'וליאן מור | צילום מתוך הסרט "להיות אליס"

נראה שאת אחת השחקניות היחידות שנעה בחופשיות בין בלוקבסטרים הוליוודיים לסרטי אינדי וארט האוס. את נמצאת היום בעמדה שבה את יכולה לבחור איזה תפקיד את לוקחת?

״אני חושבת שהייתי רוצה לראות בעצמי מישהי כזו, אם כי אני לא בטוחה שזו האמת. זאת אומרת, ברור שכל שחקן יכול להגיד ‘כן' או ‘לא', אבל בסופו של דבר אתה לא באמת יכול לבחור מה יקרה בדרכך. אתה יכול לשאול ‘מה זה התפקיד הזה', ‘במה זה כרוך', לא יותר מזה. בסופו של דבר אתה צריך לחכות שההצעות האלו יבואו אליך. אני מקווה שבחרתי נכון עד היום. יש רגעים בקריירה שיש בהם יותר אפשרויות ויש רגעים שפחות. אני כן מתעניינת בסרטים קטנים, ואני חושבת שכן אפשר להגיד עליי שיש לי כישרון מיוחד לקריאת תסריטים. כשקראתי את 'לילות בוגי' חשבתי לעצמי, וואו, זה מאסטרפיס ואני חייבת לעשות את הסרט הזה. אז קריאת תסריט היא כנראה הכישרון הכי גדול שלי״.

את מרגישה אמפתיה לכל הדמויות שאת משחקת?

״בטח, אתה מוכרח להרגיש אמפתיה כמו לכל בן אנוש, אפילו כלפי מישהו שאתה לא ממש מבין״.

האם את חושבת ששינית את דעת התעשייה על ג'ינג'יות?

״וואו, אני אוהבת את השאלה הזו. יש כל כך הרבה כמונו עכשיו, נכון? אני מרגישה כאילו המון זמן לא היו ג'ינג'יות בתעשייה הזו ועכשיו יש הרבה. יש אותי ואת ג'סיקה צ'סטיין, איימי אדמס, כריסטינה הנדריקס… מי עוד? ישנה כמובן ניקול (קידמן – אה״ס), אבל עכשיו היא צובעת לבלונד״.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 8af272d at 14:46:44