שלום לבדידות

| נדב מאור-דניאל

ימי הפופ: ספר כיפי המתאר התמודדות מקורית עם בדידות

"בדידותי במיטה היא שוכבת,
הכלבה הזו החיה בבטן,
מסבירה לי את פניה,
פושקת את רגליה,
עכשיו בוא,
עכשיו היא שותקת"

(ערן צור, מתוך טאטו, חתוך תוכן, 1989)

אפתח בגילוי נאות: מכל העשורים, שנות השמונים הוא העשור האהוב עליי; מוסיקה מעולה, בגדים שהם חד פעמיים (וטוב שכך), הרבה שמח והרבה עצוב.

הספר "ימי הפופ", שוטח על פני ארבעה חלקים את סיפורו של נער שמתייתם מאמו בגיל 12. הסיפור שזור בפסקול מוסיקלי של שנות השמונים ובחברויות מועטות שמסתיימות בבריחה של הקרובים אליו (זארה המורה לערבית, חבר שמתגייס), או בריחוק גיאוגרפי מהם (הדודה טי ונירית, שהיתה בערך חברה שלו).

גיבור הספר מתמודד עם מערכת יחסים טעונה עם אביו, שמצד אחד מנסה להעלים כל זכר לחייה ולקיומה של האם, ומצד שני מנסה לא לשתף את בנו בחייו ולהיסגר בעולמו. בשלב מאוחר יותר האב אפילו מעתיק את מקום מגוריו אל האישה החדשה שבחייו. חוץ מהאב, אחותו של הגיבור לומדת רחוק מהבית ואחיו התגייס ולא ממש נראה בשטח. לאור כל זאת מרגיש הילד בודד, עצור ושאין נפש המבינה לליבו.

שתי טכניקות אסקפיסטיות קסומות משמשות את גיבורנו בהתמודדות עם בדידותו. אחת היא מגזין פופ שהוא עורך בעצמו ועבור עצמו על מיטב המוסיקה החדשה, הכולל מצעדים וביקורת אלבומים, והשנייה היא העמדת קבוצת כדורגל דמיונית (בחירת שמות, תפקידים וכדו').

לפני כמה ימים התווכחתי עם חבר לגבי הדיסק החדש של לילי אלן. אני אמרתי שמדובר בדיסק מעולה לקיץ, כולו אוורירי וכייפי, והוא אמר שכל מוסיקה טובה צריכה לאתגר את אוזנו של המאזין. אך לפעמים אנחנו לא צריכים את האתגר הזה, החיים מספיק קשים, לפעמים מספיקה התחושה הכיפית שגורמת לך לרצות להמשיך ולהאזין לה.

הספר "ימי הפופ" הוא בדיוק כזה; אין בו אתגר מוחלט, אלא הוא ספר זורם וכיפי ששווה לקרוא.

עם זאת יש שני דברים שהפריעו לי במהלך הקריאה. האחד הוא יותר מדי ניים דרופינג של להקות ואמנים, והשני הוא שימוש שוחק במטאפורות; לא כל תחושה מחייבת מטאפורה דביקה.

"ימי הפופ", עמיחי שלו, הוצאת ידיעות ספרים- פרוזה.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק ובאינסטגרם. עדכונים על הכתבות הנבחרות באת ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 8af272d at 14:46:04