לאן נעלמו ההומואים והלסביות משיעורי החינוך המיני?

תארו לכם שיש סוגייה שמטרידה בני נוער, מעסיקה אותם ומכבידה עליהם בשנים המאתגרות ביותר בחייהם. ותארו לכם שלמשרד החינוך יש תקציב שיאפשר לסייע להם לנווט במים הסוערים האלה. ותארו לכם שבבתי הספר לא מעוניינים לנצל את התקציב הזה כדי להדריך את התלמידים שלהם בתחום. לא צריך לדמיין יותר מדי: במשרד החינוך יושב תקציב של מיליון וחצי שקל שבתי ספר ומוסדות חינוך מוזמנים לנצל כדי לעסוק בתחומים הקשורים ללסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים וקווירים (להטב"קים). "המדיניות קובעת שצריך לעסוק בנושא", אומרת איריס (מנדה) בן יעקב, מנהלת היחידה למיניות בשירות הפסיכולוגי־ייעוצי של משרד החינוך, "אבל היום אין דבר כזה לאלץ. אם בית הספר לא פותח את שעריו לכך – זה לא יקרה".

אלא שברוב בתי הספר לא מגלים נכונות לעסוק בנושאים מגדריים: היוזמות הקיימות הן לרוב נקודתיות ומתקיימות במקומות שממילא נהנים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה ומאופיינים בפתיחות וקבלה. "בתיכון עברנו סדנת מיניות של כמה שעות שהועברה בנפרד לבנים ולבנות", מספר שניר מרציני (18) מרמת גן, בוגר בית הספר אוהל שם, "כמובן שהבנים דיברו על בנות והבנות על בנים. עדיין הייתי בארון ולא שיתפתי על עצמי. לא ידעתי מה להגיד או איך להגיד. כל עניין המיניות הוא לא משהו שמדברים עליו ואם כן, אז לא מספיק. לא תמיד יש את ההדרכה הראויה לגבי יחסי מין או אמצעי מניעה, בטח לא מיניות שהיא ׳שונה׳. המסגרת שליוותה אותי בזמן הכי קריטי היתה 'איגי', ארגון הנוער הגאה״.

מה היית רוצה לראות אחרת?

"צריך לחייב כל בית ספר להעביר סדנאות של מיניות בכלל ושל זהות מינית בפרט. כמה שאנחנו, הנוער, רוצים להיות עצמאיים ובטוחים שאנחנו יודעים הכול, תמיד טוב לדעת שיש מישהו איתנו".

תלמידים להטב"קים מבריזים יותר

מדי כמה שנים עורכים באיגי סקר שבוחן את חוויותיהם והתנסויותיהם של תלמידים ותלמידות להטב"קים במערכת החינוך בישראל. בשלושת הסקרים האחרונים התברר שהתלמידים חווים רמות גבוהות של אלימות וחוויות שליליות על רקע זהותם המגדרית. באופן צפוי, יש קשר ישיר בין ישובים מבוססים מבחינה חברתית־כלכלית לבין משאבים ותמיכה בנושא הנטייה המינית והזהות המגדרית. כמו כן, לתלמידים בבתי ספר ממלכתיים־דתיים יש פחות נגישות למשאבים ולתמיכה, ״תלמידים מהקהילה הגאה שלומדים בבתי ספר במגזר הדתי ובחברה לא־יהודית נוטים לחוש חוסר ביטחון ותחושת שייכות, וכתוצאה מכך, להיעדר יותר משיעורים", אומר אבנר רוגל, מנהל תחום חינוך ופיתוח הדרכה בארגון. "איגי מספקת לבתי הספר את ׳תוכנית ניר׳, הקרויה על שם ניר כץ ז"ל שנרצח בברנוער ומטרתה ליצור שותפות ושיחה עמוקה בתוך קהילות שבהן חיים להטב"קים והטרוסקסואלים יחד, בנוסף, אנחנו וארגון חוש"ן, שפועל ליצירת הסברה ונראות בבתי הספר ובמרחבים נוספים, מספקים סדנאות המסובסדות באופן מלא על ידי משרד החינוך. בשטח המצב שונה. חלק מיועצות בתי הספר והמורות מעבירות שיעורים בנושא, אך מרבית הצוותים החינוכיים נרתעים לגעת בנושאים רגישים ומורכבים אלו, דבר שיכול להיות מובן בהיעדר הכשרה וליווי מספקים", אומר רוגל.

"לפני שנה תלמידה שלי יצאה מהארון", מספרת שרון, מחנכת בתיכון במרכז הארץ. "היה לה חבר מהכיתה משהו כמו חצי שנה קודם ולכן הופתעתי כשהיא יצאה מהארון. היא זימנה אותי לשיחה ואמרה שיש לה משהו לספר לי. היא סיפרה שהיא מאוהבת בבחורה ושהיא לא רוצה הגדרות. די נבהלה מהמילה 'לסבית'. דיברנו ולאט לאט היא הרגישה יותר בנוח. תמיד דיברתי בפתיחות על כך שאחותי לסבית והיא ידעה שהדלת שלי פתוחה. כשהיא שיתפה את חבריה לשכבה, הם קיבלו אותה בחיבוק ענקי״.

נשמע שכל מה שקורה מגיע מהמורים והתלמידים ולא מהמערכת.

"עד כמה שאני זוכרת לא היה שום עיסוק מצד המערכת בלהטב"קיות בכלל, למרות שזה בית ספר שיש בו הרבה הרצאות ופעילויות חברתיות בנושאים שונים".

כשפותחים את הדלת נדלק האור

״אנחנו מאוד גיי פרנדלי״, מדווח אהוד אלדר, מחנך ורכז חברתי בתיכון אנקורי קרית ביאליק. "התלמידים מרגישים מוגנים והם יכולים להיות מי שהם. מאז רצח שירה בנקי אפילו יש דגל של הקהילה הגאה בכניסה לבית הספר".

זאת לא חוכמה, אתם בית ספר קטן ופרטי.

"בתי הספר שלנו אומנם קטנים ואנחנו רשת פרטית אבל אנחנו עושים שימוש במשאבים שמעמיד לרשותנו משרד החינוך, כך שבעצם כל בית ספר יכול. הכול עניין של בחירה וסדרי עדיפויות. אנחנו בוחרים לקיים פרויקט משותף עם איגי כבר בכיתה י', וב־י"א־י"ב עושים פרויקט העוסק במיניות, בנים ובנות בנפרד. לומדים את הנושא לעומק. אנחנו גם בוחרים לקחת חלק במצעד הגאווה".

למה חשוב להתחיל את העיסוק בכך כבר בגיל צעיר יחסית?

"מי שמחובר לעצמו וגדל בסביבה פתוחה, מדבר על הדברים מוקדם. יש ילדים שכבר בגיל צעיר מבינים שאין ארון שיכיל אותם. איפה שמואר – דלת הארון פתוחה. איפה שחשוך – הדלת סגורה".

לחנך את המורים

"משרד החינוך עושה רבות בכל המגזרים כמעט ומכשיר יועצות חינוכיות בנושא מיניות ופגיעה מינית", אומרת בן יעקב, "הן יודעות לטפל בילד שיוצא מהארון".

אבל חלק ניכר מהקושי הוא דווקא לפני היציאה מהארון.

"ברגע שיש הרצאות וסדנאות חשופים להן ילדים שעוד לא יצאו מהארון ובתי הספר מונחים ליצור אקלים חינוכי מיטבי בנושא. 'הומו' היא הקללה הכי נפוצה בבתי הספר. כשמורים בעצמם מבינים את חשיבות התגובה שלהם כשהם שומעים מישהו אומר הומו כקללה או בצחוק ויודעים להגיב נכון, יש בכך אמירה".

זה לא לשכנע את המשוכנעים? בית ספר שמזמין את הפעילות מבחירה בעצם פתוח לכך ממילא.

"לשמחתנו הוקצה סכום של מיליון וחצי ש"ח למימון פעילויות שנועדו לעבוד על מודעות, דעות קדומות ולהטבופוביה. אנחנו מתקצבים הרצאות של גופים להטב"קים. עד כה הוזמנו 2,500 סדנאות בכל הארץ, כולל הרצאות למורים ולצוותי חינוך. זה מספר עצום. ברגע שהוצאנו תקנה תקציבית נהיה קל יותר גם לבתי ספר באזורים שפחות עשו זאת בעבר. גם גננות וצוותי חינוך בגיל הרך ובבתי הספר היסודיים יכולים להזמין השתלמויות בנושא מגדר ומשפחות הקשת".

ועדיין, בתי הספר שלא רוצים לעסוק בנושא – לא חייבים. מדוע לא לחייב אותם לעסוק בנושא הלהטב"קי, ממש כמו שמחייבים לציין את יום רחבעם זאבי?

"זה מורכב לאלץ את העיסוק בנושא במקומות שנרתעים מכך. דווקא שם התלמידים שאולי רוצים לצאת מהארון עלולים למצוא את עצמם בלי מעגל תמיכה".