מחוץ למסלול: הדוגמניות שמנהלות את עצמן
רוב הדוגמניות בארץ ובעולם חתומות בסוכנויות שמשיגות להן אודישנים, מכוונות את הקריירה שלהן וגם גוזרות קופון נאה. אבל מסתבר שאפשר לעשות את זה גם לבד. דיברנו עם כמה דוגמניות שטסות סולו בהצלחה
במשך שנים התנהל עולם הדוגמנות פחות או יותר באותו אופן: נערה יפה מגיעה לסוכנות דוגמניות (או – בסיפור סינדרלה מזדמן – מתגלה על ידי סוכן בקניון), הסוכנות מעריכה את סיכויי ההצלחה שלה, מחתימה אותה, מתחילה לשלוח אותה לאודישנים ומכאן העניינים מתגלגלים לצילומים בודדים או לתהילת נצח. ואז הגיעו האינטרנט ובעיקר הרשתות החברתיות ושינו את הכללים. הפרסום באינטרנט התגלה כיותר ויראלי ואדג׳י מהנהוג באמצעי התקשורת המסורתיים, בלוגרים הפכו לנותני טון וקובעי דעה וכוכבי יוטיוב ואינסטגרם התמנו לפרזנטורים רשמיים של חברות מסחריות.
כך למשל, נסטיה ליסנסקי (שלנו) ונטע אלחמיסטר הפכו לפרזנטוריות של מותגים שונים בעקבות הצלחתן באינסטגרם, שם הן מתחזקות חשבונות של אלפי (מאות אלפי במקרה של אלחמיסטר) עוקבים. במקביל גילו דוגמניות, בעיקר כאלה שלא עונות לסטנדרטים של התעשייה מבחינת הגובה והגיל או מבחינת נכונותן להתמסר למקצוע, שהן יכולות להשיג עבודה בעצמן, באמצעות הרשתות החברתיות, בלי שיזדקקו לסוכנות.
"הכל פחות או יותר קרה סביב האינסטגרם", מספרת אור לפיד, 26, סטודנטית לתקשורת חזותית בבצלאל שדגמנה בשנה האחרונה בקמפיינים לאלף אלף וקאפל אוף. "האינסטגרם הפך כמעט במובהק למדיה מסחרית ואני 'ניצלתי' את העניין. העליתי תמונות של דברים שהצטלמתי אליהם במטרה שזה ימשוך עוד עבודות״.
חשבת על ייצוג מקצועי בעבר?
״ניסיתי ללכת לסוכנויות וכולן אמרו לי שהגובה לא טוב או שאני לא מתאימה באופן כללי", אומרת לפיד שגובהה 1.60 מ'. "גם החוויה בסוכנות הרגישה מאוד לא אני – מדידת היקפים וכל הדברים האלה. אבל אני שמחה שניסיתי. זה דרש ממני אומץ להסתכל על זה כאופציה אמיתית. היום כשמגיעים אליי באופן עצמאי אני מרגישה שזו גושפנקה לדרך שאני עושה".
״אור היא לקוחה שהפכה לחברה״, מספרת המעצבת אביבה זילברמן, שצילמה את לפיד לקולקציה שלה. ״פגשתי אותה בחנות והמראה והתנועה שלה השאירו בי חותם. כשאני בוחרת בנות לקמפיין ספציפי אני בוחרת לפי ההתאמה למסר שאני רוצה להעביר ולמקצועיות שלהן, לא משנה לי אם הן מסוכנות או לא״.
ליאור שחר, 29, עשתה דרך מעט שונה. כנערה בעלת מראה ייחודי היא צולמה על ידי צלמים מובילים, בהם עמית ישראלי, איתן טל ורוני כנעני והאמנית רונה יפמן, ובגיל 19 הצטרפה לסוכנות יולי. לאחר שנתיים, כשהחלה את לימודיה בבצלאל, עזבה את הסוכנות ואת התחום. בשנה האחרונה החליטה לחזור לדגמן כדוגמנית עצמאית והיא מבוקשת בקרב מעצבות מקומיות וזוכה לפרגון מבכירים בתעשייה כמו הצלם דודי חסון והסטייליסט סיימון אלמלם. "באוקטובר האחרון פגשתי את סיימון ברחוב יחד עם דורית בר אור", היא מספרת על חזרתה לתחום. ״הוא אמר לי ׳יש לי משהו בשבילך׳ ובאותו חודש צילמנו אדיטוריאל (הפקת אופנה לא מסחרית, רר"ח), בתשלום, למגזין הגרמני ׳קווסט׳ עם צלם האופנה יניב אדרי ומעצב השיער יניב זאדה. אחר כך גם הגיע הלוק בוק של הקולקציה של דורית בר אור לגולף".
עם כולם ולא עם אף אחד
כדי להשיג עבודה חשוב להכיר אנשים בתעשייה, מסכימה גם ולדה קוקס, 23, שעובדת היום כדוגמנית עצמאית. ״אני עם כולם ולא עם אף אחד", היא אומרת. "ברור שעוזרים לי, אני לא משיגה את כל הדברים לבד״. קוקס עלתה לארץ בגיל 14 מאוקראינה ובגיל 15 וחצי כבר עבדה כניצבת בסדרות ופרסומות בזכות המראה הפאנקיסטי שלה. בגיל 17 היא התחילה לדגמן בעלית מודלס בחוזה שהיא מתארת ״כחוזה לא רשמי כי מעולם לא באמת חתמתי. זה היה יותר 'אני מאמינה לסוכן שלי והוא מאמין בי׳״. כעבור שנתיים עזבה. ״אמרתי לסוכן, לא רוצה עם חוזה, אם אתה רוצה נישאר ככה, תזרוק לי מדי פעם עבודות וזהו. זה מה שקרה זה עם רוב הסוכנויות. עם HH Models, למשל, אני לא חתומה אבל מדי פעם הם שולחים אותי לעבודות״.
באוגוסט האחרון, מספרת קוקס, היא חתמה על חוזה עם סוכנות בגרמניה, אבל היא ממשיכה לקבל עבודה באופן עצמאי. ״החודשים האחרונים היה עמוסים וטסתי המון לגרמניה ובתוכה. גם עשיתי אודישן בסקייפ ועברתי שזה מאוד הפתיע אותי כי זה היה ממש מביך. מצד שני, הייתי באיטליה לא מזמן, בעבודה שסגרתי עצמאית עם מעצבת שהגיעה אליי דרך הפייסבוק. לא היה תקציב מטורף, אבל זאת הייתה עבודה עם חבר׳ה ממש מגניבים. אנשים פונים אליי בפייסבוק בעיקר, אינסטגרם משום מה לא מביא לי עבודות״.
כשאת סוגרת עבודה בחו״ל באופן עצמאי משלמים לך הכל?
״הכל. מגורים, טיסה וגם יצא מזה קצת מזומן אפילו. אבל קורה שפה פונים אליי סטודנטים או כאלה שברור שאין להם כסף ואם זה מספיק מעניין אותי אני מסכימה להתגמש מהתקציב הקבוע שיש לי״.
איך למשל הגיע אלייך הקמפיין של אופטיקנה? זה היה די מסיבי, היית מרוחה על שלטי חוצות בכל מקום.
״אני חושבת שדרך יניב פרסי (מעצב אופנה וסטייליסט, רר"ח). הוא עשה סטיילינג לקמפיין והביא אותי אחרי שהצטלמתי למותג שלו. אבל בגדול כל העבודות חוזרות על עצמן כל כמה שנים״.
הקמפיין הגדול של אופטיקנה שקיבלה קוקס הוא יוצא דופן. בדרך כלל הדוגמניות העצמאיות עובדות עם חנויות אונליין ומעצבים קטנים יחסית – גם אלו תחומים שהשתנו מאוד בעקבות צמיחת הרשתות החברתיות. "עולם הדוגמנות השתנה״, אומרת שחר על העולם שחזרה אליו אחרי הפסקה ארוכה. "הצרכים של היום שונים מאוד, כי יש את האינטרנט. הרבה חנויות – ולאו דווקא מה שאנחנו קוראים מעצבים – מוכרות אונליין ופשוט צריכים לצלם את הבגדים שלהם על דוגמנית (לוק בוק, רר"ח). לא רק מעצבים שמייצרים קמפיינים צריכים שירות של דוגמנית״.
את אוהבת את זה?
״כן. ככה יוצא לי לעבוד עם מעצבים עצמאיים ויוצרים בתחילת דרכם. אני אוהבת בעיקר את האחד על אחד, שהלקוחות מדברים איתי ישירות. אני שומעת את הצרכים והאופי של כל הפקה ואני יכולה להתאים עצמי בצורה הכי טובה כי אני יודעת מה מחפשים".
לא מקצוע לחיים
הסוכנויות מציבות בפני דוגמניות דרישות לא מעטות: הן נדרשות להקפיד על מידותיהן, להגיע לכל האודישנים שנקבעו להן, לתת לסוכנות לקבוע את התעריפים וכמובן להפריש לה עמלה. הדוגמניות העצמאיות חופשיות יותר לקבוע לעצמן. "אני מתנהלת ישירות מול ההפקה ולי זה יותר קל במקום להעביר הכל דרך מתווך", אומרת קוקס. היא, למשל, החליטה שהיא לא מעוניינת בעבודות שדורשות איפור קיצוני כמו חמצון גבות.״החלטתי את זה אחרי חוויה לא נעימה", היא מספרת. "צילומים עם צלם גדול יכולים לגרום לי לשנות את דעתי. זה כמו עירום, שבגדול אני גם לא עושה. צריך לדעת בשביל מי לחשוף את הציצי״, היא חושבת רגע ומחייכת, ״אבל כולם גייז גם ככה״.
הדוגמניות העצמאיות יכולות גם יותר לשלוט על התוצאה הסופית של יום הצילומים. "אני שולטת על הבוק שלי ובוחרת מה להכניס ומה לא", אומרת שחר. "בסוכנות אין את החופש הזה לבחור איזה דימוי ייצג אותך״.
אבל הן נמצאות בתחום בעיקר בשביל הפרנסה ופחות בשביל החוויה והזוהר. "זה משהו שאני מתפרנסת ממנו במקביל ללימודים ולא רואה בו מקצוע לחיים״, אומרת לפיד.
"הבנתי שאני יכולה להתפרנס מזה. יש לי את המראה, היכולת והניסיון, אז למה לא", מסבירה שחר למה חזרה לדגמן. "זה מגיע ממקום מאד שונה, אני לא בת 16 שרוצה לכבוש את העולם, זה מהמקום שצריך לשלם שכר דירה. תמיד היה לי דיי ג'וב במקביל לעשייה האמנותית שלי. זו עבודה מבחינתי, כמו מלצרות״.
איך את מתמחרת את עצמך?
לפיד: ״יש לי חברים מהתעשייה שעוזרים לי לקבוע מחירים. בהתחלה תמחרתי לבד וגיליתי שביקשתי סכומים נמוכים מאוד. זה גם מאוד שונה אם פונה אליי מותג מבוסס או מעצב עצמאי״.
קוקס, שמצליחה להתפרנס רק מדוגמנות, מסבירה שמדובר בתחום מאוד לא יציב: "יש תקופות שחודשיים לא נכנסת אף עבודה ולכן צריך שיהיה משהו לצד זה. למזלי אני מצליחה להתפרנס רק מזה אבל זה בהחלט מלחיץ שאין יציבות או שיש תקופות שהטלפון לא מצלצל״.
״אין תיווך ויש שקיפות וזה גם משהו שאני מאד אוהבת", מסבירה שחר. "בסוכנות המעצבים משלמים עמלה וכך גם הדוגמנית. כשאני מייצגת את עצמי זה בעצם סוג של פייר טרייד. יש לי ניסיון בתחום ואני יודעת מה אני יכולה וצריכה לדרוש ביום צילום".
וכשאת צריכה לקבל החלטות שאת לא בטוחה בהן עם מי את מתייעצת?
״עם אימא שלי. כמו שבר רפאלי עושה״.
אף אחת מהן לא מוכנה לנקוב בסכום המדויק שהיא לוקחת ליום עבודה, על אף שכולן מעידות שהן קבעו לעצמן רף מסוים, מחיר קבוע ליום צילום. עם זאת, ברור שמדובר בסכומים נמוכים ביחס לדוגמניות מסוכנות, ולו רק בגלל שאין עמלה לסוכנות. מדובר ביתרון חשוב, בעיקר למעצבים קטנים שמתקשים לעמוד בתעריפים של הסוכנויות לדוגמניות בעלות ניסיון. ״אם אני פונה לסוכנויות אני בדרך כלל מצלמת ניו פייס, שהמחיר שלהן ליום הוא זול יותר מדוגמנית ותיקה ולרוב מדובר בילדות צעירות, שאין להן אדג'יות או אישיות בולטת", אומרת המעצבת אילה מרומי קינן מהמותג גוסטה שבקמפיין אחד שלה הופיעו מספר בלוגריות, בהן לפיד – שמרומי קינן מגדירה כאיט גירל, ולקמפיין אחר ליהקה את שחר. "חשוב לי שהדמות שמצטלמת תהיה פרסונה, מישהי שמביאה איתה ערך מוסף ותחכום. את ליאור למשל צילמנו לקמפיין האחרון בידיעה שהיא אמנית ויוצרת. זה עושה לי את זה ואני מאמינה שגם לקהל הלקוחות שלי״, היא מסבירה.
