אמא שלי מפורסמת: הטור של הילה נחשון
הילה נחשון התארחה בסדרת נוער מצליחה וגילתה שהפכה לסלב, לפחות בבית הספר של הילדה שלה. אחרי שחילקה חתימות היא מתפנה כדי להזכיר לבנות שהחיים הם לא מה שקורה על המסכים, אלא מה שנמצא ממש כאן. טור בפריים טיים של החיים
בינינו – המבוגרים, (הבוגרים שבנינו אני מתכוונת, לא אלה שעומדים מאחוריי בתור לחדרי המדידה באייץ אנד אם ומדברים על המשקל שלי, הגירושים שלי והבחירות הנכונות והלא נכונות בקריירה שלי. בנות, אתן מודעות לעובדה שאני ממש יכולה לשמוע אתכן, כן?) חיי הזוהר מסתכמים בשורה במדור הרכילות במקרה הטוב, וחקירה במס הכנסה במקרה הפחות טוב. או שאולי הפוך (אין דבר כזה פרסום רע?).
אלה מאיתנו שגרים בתל אביב מורגלים למראה מגישת החדשות המתהלכת מיוזעת בשדרה עם עגלת תינוק; לזמר המחטט באף ברמזור או לשחקנית ששותה קפה בטריינינג ובלי חזייה. ואלה שלא גרים בתל אביב ממילא לא יודעים מי לעזאזל האנשים האלה – הם הרי בכלל לא רואים טלוויזיה כי אשכרה יש להם עבודה וחיים. בינינו זה לא באמת כל הדבר הזה. ובכן, לא בעייני הילדים שלנו. עבורם, יש את המרחב הזה, הגשמי שבו אנחנו מתהלכים ונושמים, הולכים לעבודה בבוקר ואוכלים שניצל ופירה לארוחת צהריים, ויש את היקום ההוא – נבר נבר (הב טו מייק א ליבינג) לנד, שבו אליאנה תידהר ודנה פרידר (ההורסותתתתת! ) מתעוררות בטירה שלהן הממוקמת מעל הפנטהאוז במגדלי צמרת (נראה לי שעליתי פה על סטארט אפ נדל"ני), מתוקתקות על ידי 12 אנשי צוות, בהם מאפרים, ספרים, עושי גבות ומכיני קפה ויוצאות להן ליום שכולל סלפי בחנות בגדים, סלפי בשירותים, סלפי במסעדה, שייט ביאכטה- עגינה, סלפי ואז החלפת אאוטפיט לאחד שמגדיר מחדש את המושג "טוטאל מוש", ערב גאלה, חדר כושר, סלפי שלהן ישנות, וחוזר חלילה.
בעיניי הילדים, ואולי הרבה באשמתנו, אלה החיים המושלמים, החיים שיש לשאוף אליהם. חיים שבהם מה שחשוב הוא לא מה שאתה עושה, אלא מי רואה את מה שאתה עושה, מה אתה לובש כשאתה עושה את זה וכמה לייקים אתה מצליח לקבל על זה. בניגוד אלינו לילדים שלנו חסרה יכולת האבחנה, ומושגים כמו איכות, כישרון ואינטיליגנציה לא נמצאים על הסקאלה שלהם. מפורסם הוא מפורסם הוא מפורסם. מספיק שנשארת עומדת אחרונה מתוך שישה על במבוק באמצע הים, הופעת בפרסומת לשמפו החממה, יצאת עם שף שבישל לעוז זהבי, שלחת מכתב תלונה למועצת הכבלים והלוויין ואת שם.
הפירסום בעיניהם הוא לא תוצר הלוואי. הוא המוצר עצמו. אז אני מגיעה לאסוף את הילדה שלי מבית הספר ושם, שם אני חתכ'ת מוצר. קריירה של 14 שנים בטלוויזיה, מתוכן שש שנים בפריים טיים עם מאות שעות של שידורים חיים, לא משתווה להופעת אורח אחת בפרק של סדרת נוער מצליחה בטלוויזיה (פרק שבו הופעתי בתפקיד עצמי, כן?) ומאז אני מכונה בפי הבת שלי והחברות שלה: "הילה נחשון". כן שם אני סלב, לפחות בעיניי החברות של הבת שלי, שעד גיל שש לא הבינה מה בדיוק הסייד אפקט של עבודה בטלוויזיה ולא ממש קישרה בין האישה שמביטה אליה, לבושה בבגדי מעצבים בשיער פארה פוסט וליפסטיק אדום מדוכן העיתונים שליד הקופה בסופר, לבין האישה הרגילה, בטריינינג עם חור ליד הטוסיק, חצ'קון במצח ומבט עייף שאומר: "ילדה איפה אמא שלך? אני אשמח לסיים את המשמרת הזאת של הבייביסיטר שנמשכת כבר שמונה שנים וללכת לישון…".
אז ניסיתי לחסוך ממנה את זה כמה שיכולתי, אבל עכשיו, זה כאילו היא אכלה מפרי עץ הדעת. ואני? עכשיו אני "הילה נחשון". ושלא תחשבו שאני איזו מתחסדת. חוקי המשחק ברורים לי לחלוטין ואני לגמרי חלק ממנו. שיהיה ברור שיש כאן אנשים מוכשרים, חכמים וחרוצים שעובדים מאוד מאוד קשה בשביל התהילה הזאת והם מרוויחים את לחמם ביושר.
העניין הוא עם התיווך שלנו, את הנושא, כהורים. נראה כאילו אנחנו מעבירים לילדים שלנו את המסר הלא נכון. אני מנסה להסביר לילדות הקטנות האלה שהחלום שלהן נכון להיום הוא "להיות מפורסמת" שפירסום, הוא מוצר נלווה. שהסיפוק שחשים אותם "מפורסמים" הוא לא מעצם היותם מוכרים ואהובים, אלא ממקום של הגשמה עצמית, של מימוש הכישרון, החלומות והפוטנציאל וההכרה שהם זוכים לה היא רק הבונוס. שאני לא "הילה נחשון" אלא אמא של נינה. ואין לי מעצבי שיער מלבישים ומאפרים שמתקתקים אותי כל בוקר לפני שאני לוקחת אותה לבית הספר. שהחיים הם לא מה שקורה על המסכים, אלא מה שנמצא ממש כאן , מול העיניים שלהן. שיום אחד גם הן יממשו את החלומות, את התשוקות והכישרונות שלהן. הן יגשימו את עצמן ויהפכו להיות נשים בטוחות, חזקות ומצליחות. והן לא צריכות להיות מפורסמות בשביל להרגיש כאלה.