פצצה מתקתקת: הטור של הילה נחשון
בהתחלה היא פחדה לפתוח את הפה וגם אחרי שכבר אמרה משהו חכם מיד התנצלה, שהרי בלונדיניות כוסיות לא אמורות להחזיק בדעה משלהן. ואז היא הבינה איך לשלב כוחות בין היופי לאופי ולהשאיר אבק אינטלקטואלי לכל המלעיזים. הילה נחשון מגלה את העוצמה בנשיות מתפרצת
להיות אישה. כמה כוח אנחנו מקבלות לידיינו כשאנחנו הופכות לנשים. אני חושבת שהבנתי את זה בערך בסביבות כיתה ט', או אם להיות ספציפית – כשהציצים שלי הגיחו לאוויר העולם, או יותר נכון פרצו מתוכי בחדוות נעורים שובבית אחרי שכבר התחלתי לחשוש שאשאר שטוחה כמו קרש גיהוץ לנצח.
אני זוכרת את עצמי מסתובבת גאה בגב מתוח, חולצה שמוטת כתף באגביות קולית ופס הגומי השחור של כתפיית החזיה מתוח כמו דרגות קצונה. התחלתי להפנים אז שחוקי המשחק השתנו, לפי המבטים החלולים, מלאי הטסטוסטרון שננעצו בי ואני ממש זוכרת את ההכרה שמחלחלת בי, לפיה אני מסתובבת עם נשק גרעיני, כשכל הזכרים מסביבי אוחזים ברובי מים.
זה לחלוטין לא היה כוחות.
מאז ומתמיד ניהלתי עם הציצים שלי מערכת יחסים מורכבת. הם פתחו בפניי עם לידתם (המאוחרת מאוד) צוהר לעולם חדש, עולם של נשים אמיתיות. עד אז הרגשתי לא כל כך שייכת, פשוט כי ככה זה היה אז. לי היה לי המון מה להגיד – אבל זה לא עניין אף אחד. הבנות היו עסוקות בבנים והבנים היו עסוקים בציצים. ולי לא היו. אז הייתי כזאת טום בוי ורכבתי עם הבנים על אופניים בשדות שמאחוריי הבית.
ואז ,כאמור, הם הגיעו. והפסקתי לשחק במשחקים של בנים. והתחלתי לשחק בבנים.
הייתה מלווה לזה תחושת נקם קלה, על כל הימים האלה בבית הספר, שבהם הייתי ילדה קטנה, רזה ושטוחה, שהדיון בנתונים (או בחוסר הנתונים) הפיזיים שלה עלה לא פעם כנושא לדאחקות. ועכשיו הם פשוט עשו כל מה שאני רוצה. הייתי רק צריכה לבקש והם היו מסתדרים בשלשות. לא אשקר. זה הרגיש כל כך טוב. הם לא קיבלו ממני דבר בתמורה, רק אולי איזה מבט מעפעף או חיוך, אבל אני מניחה שזה הספיק להם. החיים היו מגרש המשחקים שלי ולא נדרש ממני הרבה. כמה נוח!
וכך ג'ינגלתי לי את דרכי בחינניות שאין לעמוד בפניה, מבינה שכנראה ככה זה עובד בחיים וזה הכי הרבה שיידרש ממני בסיבוב הזה. מה זה משנה מה יש לך להגיד, הם לא יתנו לך את הקרדיט בחיים. תהיי יפה ו… הבנתם את הקטע. אם העזתי כבר להגיד מה אני חושבת, הרגשתי מיד את הצורך המטופש להתנצל או להפוך את זה לאיזושהי בדיחה, כי לפחות מבחינתי, הרגשתי שזאת חבילה נפיצה מדי, שלא יידעו להתמודד עם זה שהתפלק לי גם קצת שכל.
זה היה קצת אחרי הצבא אני חושבת, אז אישה חכמה ומבוגרת ממני בהרבה מאוד שנים, היא זאת שעשתה את השינוי. היא הביטה בי כמו שמביטים על גורת חתולים שמשתעשעת עם פונפון ושאלה אותי: "למה את חושבת שהציצים שלך עושים את העבודה יותר טוב מהשכל שלך? ציצים יש לכולן. את יכולה לתפוס את תשומת ליבם עם הציצים שלך אבל אז לגרום להם להתפעל באמת ממה שיש לך להגיד".
זה נשמע עכשיו אולי קצת פשטני, אולי שוביניסטי, אולי זה מקומם כמה מכן או מכם. אבל זאת האמת.
הבנתי שאני משתמשת בכלים שקיבלתי בצורה לא נכונה. למדתי לכוונן את המשדר שלי – כמו שמסובבים את כפתור הרדיו על הסקאלה בעדינות עד שתופסים את התחנה. פיין טיונינג – לפתוח את הפה שלי, להביע את דעתי, גם אם היא לא תמיד תואמת את מה שהצד השני רוצה לשמוע. נתתי להם בדיוק שלוש שניות להתבלבל מהאריזה החיצונית, עפתי על עצמי לשנייה ואז שילבתי הילוך והשארתי אותם פעורי פה, באבק האינטלקטואלי שלי.
עכשיו אני אישה. מינית, יצרית, חמה. אני לא מתנצלת על כך אפילו לא לשנייה. אני אוהבת את החיים – אני נהנית מאוכל בלי לחשוב כמה אני משמינה ממנו, אני נהנית לבלות ולצחוק בלי לחשוב עשר פעמים איך אני נראית בתוך הסיטואציה, אני אוהבת להרגיש סקסית ואני נהנית לפלרטט ושמפלרטטים איתי. אני גם הכי מטופחת, רגישה בטירוף, חזקה כמו פלדה, עצמאית לחלוטי ויש לי המון מה להגיד. המון.
אני לא מתנצלת לרגע על הנשיות שלי. נשיות מבחינתי היא ארגז הכלים הכי שווים בעולם הזה. היא הרבה יותר ממשחקי שליטה בין המינים. היא עוצמה אדירה, היא חירות להתפתח ושיחרור מכבלים מיזוגניים והיא אחריות כבדה.
ואת זה אני מנסה ללמד גם את האישה לעתיד שגדלה אצלי בבית. להיות פצצה זה תמיד טוב, אבל אם את רוצה שיקשיבו לך, אל תתנצלי. תהממי אותם עם הציצים שלך ואז תפתחי את הפה תביעי את דעתך, תעמדי על שלך. תהיי הכי נשית בעולם.