בעצב תלדי בנות

"כל אחת מאיתנו עברה קצת אונס. רק טיפונת. לכל אחת זה קרה… פתאום היא חשבה: 'רגע: אני חושבת שזה היה אונס עכשיו. זה לא היה לגמרי בהסכמה….'". המשפט המצמרר הזה נאמר על ידי איימי שומר בסדרה המצוינת שלה: "Inside Amy Schumer" (שעלתה לאחרונה בהוט). חשבתי על המשפט הזה תוך כדי שיחה עם חברה טובה, אימא לשלושה בנים. באמצע הקפה היא פתאום נאנחה וסיפרה על תחושת האבל שאופפת אותה בגלל שאין לה בת ו"כבר לא תהיה". בגיל 42 היא לא מתכננת להיכנס יותר להיריון אף שהיא יודעת ש"זה לכל החיים. מין תחושה עמוקה של מחסור שלעולם לא יתמלא". היא שואלת אותי, אימא לשני בנים, אם עשיתי משהו לטובת הניסיון להביא בת לעולם. תזונה, חישוב ימי ביוץ, מכשפות – "יש כל מיני דרכים לעבוד על זה", היא פוסקת. "וואלה", אני ממלמלת, "לא חשבתי על זה". תכלס לא עשיתי כלום כדי לנסות להביא בת. זה די מוזר לאור העובדה שאני אדם יסודי על גבול האובססיה (הרבה מעבר לגבול, לדעת חבריי).ובכל זאת, בנושא היחיד שהוא באמת קריטי לחיי – זהות ילדיי, לא טרחתי לעשות אפילו בדיקה מינימלית בגוגל. המסקנה הבלתי נמנעת היא שבתוך תוכי לא באמת רציתי להביא לעולם בת.

זו מחשבה די מחרידה. אני ללא ספק פמיניסטית עד העצם, המערכת שבניתי סביבי מורכבת רק מנשים, אז איך זה שאצלי בבית לא עשיתי מאמץ מינימלי ללהק לעולם אישה? נדמה לי שזה קשור למה שאיימי שומר אמרה. אני פשוט חרדה שלא אצליח למנוע מבתי לעתיד את ה"קצת אונס" הבא.

וזה לא רק הפחד מאונס. אני יודעת היטב שבמציאות הנוכחית כל נוכחות נשית במרחב הציבורי נאלצת לספוג הרבה מאוד לחץ. הלחץ להיראות טוב, הלחץ להיראות מינית, הלחץ להיראות לא יותר מדי מינית, הלחץ שנובע מכל התחומים האפורים של הסקס שעליהם שומר מדברת, הלחץ בגזרת הקריירה. בגיליון הזה (גיליון אוגוסט) תמצאו ריאיון מרתק עם חנה רדו, המשנה למנכ"ל מקאן. אחת הנשים החזקות בעולם הפרסום הישראלי אומרת: "כדי שנשים יגיעו למעלה הן צריכות להילחם מול כל כך הרבה כוחות ודברים לא ענייניים. עד שהן מגיעות למעלה, הן כבר נהיות מחוספסות. זו דרך חתחתים". אני כל כך מזדהה עם האמירה הזו. להיות עורכת "את" זה אחלה תפקיד. אני באמת מרגישה שהגעתי רחוק, ואני גם יודעת שכדי להגיע לפה הייתי צריכה להיאבק. זה עדיין עולם שגברים לבנים שולטים בו, וכשאני חושבת על הילדים שלי – אני אינסטינקטיבית רוצה להגן עליהם, לחסוך מהם את המאבק. האינסטינקט שלי אומר שעל בן אוכל להגן בקלות גדולה יותר מאשר על בת. זה מגוחך: צברתי כל כך הרבה ידע על איך להתנהל בעולם הזה כאישה, ועדיין קל לי יותר להסביר לבן איך לשרוד בו מאשר לבת. איזה אבסורד. זה רק מעיד איך למרות עשרות שנות מהפכה פמיניסטית, עדיין יש כל כך הרבה עבודה. ותכלס, מי שיכולות לעשות אותה הכי טוב הן בנות חכמות, נשים חזקות, כמו הנשים שמקיפות אותי. כמו אימא שלי. כמו האישה שאימא שלי גרמה לי להיות.

בלי לשים לב אני פותחת גוגל: "איך עושים בנות?" כתוב שצריך לאכול הרבה דגים וחסה. זו נשמעת לי כמו קונספירציה של סוכני דוגמניות. משהו בסגנון: "כך תייצרי בת רזה וחטובה כבר מהרחם". אבל פתאום אני קולטת שאני כבר לא מפחדת. נכון, אם תיוולדי בתי הקטנה, תיאלצי להתעלם מדושבגים שיציקו לך בפייסבוק, להרחיק טרדנים שיבקשו ממך תמונת עירום, להתגבר על האפליה המובנית בשכר, בקידום, לעמוד בגבורה מול הפרץ שמבקש ממך להיות תמיד חטובה יותר. אבל את תהיי חלק מהדרך לשינוי, תעשי עוד צעד בשביל שמוביל בסופו של דבר לעולם טוב יותר. תעזרי לנו לדחוק עוד קצת את הגברים הלבנים מהכס. השם שלך שמור שם, לצד מושכות השליטה. רק בואי.